השיכור הזונה והמטיף ישבו יחד על ספסל אחד בגינת לוינסקי

השיכור הזונה והמטיף ישבו יחד על ספסל אחד בגינת לוינסקי. היא היתה ישראלית, בת חמישים בערך, צבועה בבלונד וחסרת שיניים. השיכור ישן שינה עמוקה, הגוף שלו היה מקופל כמו שרק שיכור יכול. רוק נזל מפיו על הרצפה. באמצע ישב בחור ניגרי, חאלד שמו, והטיף לנו מרחוק.

זה היה בבוקר יום כיפור האחרון. יצאתי יחד עם עוד שנים עשר חברים ושתי חברות לעשות את הצום כהומלסים ברחובות דרום תל אביב. בערב החג, אחרי שקבצנו נדבות של אוכל מהחנויות לפני סגירה וסעדנו סעודה מפסקת עשירה, חילקנו את מה שנשאר לנו (המון אוכל) לחברים השחורים שעל הדשא. למרות שהחברים חששו שמא הם לא ירצו לקבל את מה שהצענו, הם למעשה קיבלו את האוכל ברצון.

הערב עבר עלינו במעגלי הכרות, במדיטציה בקבוצות קטנות במקומות שונים ברחוב, במפגשים עם נרקומנים, שחורים, אסייתים, זונות ושאר דרי מטה. אחר כך התחלנו לחפש איך ואיפה לישון. מה שמסתבר מהר מאד ברחוב הוא שקרטונים נקיים הם אוצר. אפשר לשבת עליהם, לשכב עליהם ואפילו להתכסות בהם! לפני השינה ערכנו מעגלי וידוי פנימיים שלנו. ככה באמצע רחובות העיר והצחנה מצאנו פינה עם אדמה חשופה וכמה עצים, אספנו מזרונים בלויים וקרטונים ויצרנו לנו מרחב מקודש לאותו רגע, בו נשמעו וידויים מאד אישיים של כמה מהחברים, ונעשה תהליך עומק שפותח בהם מקום לתיקון.

לא כולם הצליחו להירדם. היו שסבלו מקור, או מדברים אחרים, אבל אני חייב לומר שאני ישנתי היטב כל אותו לילה. קמתי בבוקר, לקחתי את הגיטרה (שהיא הדבר היחידי שהבאנו אתנו לרחוב) והתחלתי לשיר תפילות של בוקר. מהר מאד הפכנו לחבורה עליזה שרוקדת מין גוספל עברי מצחיק ברחוב. כמה בחורות פיליפיניות התבוננו בנו בהנאה וצחקקו, ואז שלפו סמארטפון והחלו להסריט אותנו. "אנחנו המוזרים פה".. קלטנו. בטח אנחנו מככבים עכשיו באיזה פוסט היסטרי בפייסבוק של הפיליפינים…

כשנדדנו שוב לגינת לוינסקי והתחלנו לשיר שירי תפילה לעצמנו, הופיע חאלד. הוא טען בפה מלא שאנחנו בכלל לא מאמינים באלהים ולכן אל לנו לשיר על אלהים. הוא הצביע עלי וטען שאני בפרט לא מאמין באלהים. כמו בג'ודו (Jew-Do) אספתי גם את המשפט שלו אל תוך השיר והתחלתי לנגן גם אותו: "אל תזכירו את שמו של אללא אם אתם לא מאמינים באללא". היות ולא התווכחנו אתו אלא שרנו את דבריו, לא היה לו כבר מה להגיד. הוא חייך במין כזה חיוך של מי שנגמר לו מה לומר והלך. אחר כך הסתבר שהוא התיישב על ספסל במרחק עשרים מטר, אסף כוחות ומשם המשיך להטיף לנו הטפות שנראו לי בעלות ערך.

רציתי לשמוע. מלא פעמים אומרים לי אנשים דתיים יהודים שאני לא מספיק מאמין או לא מספיק משהו אבל לשמוע את זה מבחור ניגרי הרגיש לי אחרת. קמתי ואמרתי לחברים שאני רוצה לגשת אליו ושמי שרוצה – יצטרף.

ניסיתי להבין ממנו מה גורם לו לחשוב שאין בנו אמונה. לא היה פשוט. למרות שהבחור היה חד וחביב ואינטיליגנטי, הוא ידע אנגלית ועברית, איטלקית וצרפתית – בכל זאת היה קשה להבין מה בדיוק הוא רוצה לומר. מה שכן הבנתי זה קצת מהסיפור שלו. שתי ידיו היו חרוכות ומצולקות. מסתבר שהציתו את הבית שבו הוא גר בערד. כמה מתושבי אותו בית מתו.. והוא יצא עם שתי ידיים שרופות, שעכשיו לא יכולות לעבוד יותר, ואין לו ביטוח רפואי או ביטוח לאומי – אז הוא זרוק עכשיו ברחוב.

הזונה היהודיה ניסתה להסביר לנו את דבריו, ושמחה מאד על חברתנו. ירון לקח את הגיטרה והציע לה לשיר שירים שהיא אוהבת ליום כיפור, והיא נענתה ושרה איתו "שירים עצובים" שבחרה. "תודה ממש שבאתם לעשות אתנו את יום כיפור" היא אמרה לי אחר כך "לא ידעתי איך אני אעבור כאן את היום הזה לבדי עם כל אלו". היא טענה שהשחורים החדשים מפחדים מיום כיפור. הם לא מבינים למה הרחובות ריקים פתאום ובטוחים שתכף יגיעו הטנקים של ביבי. יש להם זכרונות של טנקים ברחובות מהמקומות מהם הם באו. "הם בפאניקה" היא מסבירה לי.

מחאלד הצלחתי להבין שאם אנחנו כחברה יהודית עסוקים רק בסבל שלנו בשואה ולא רגישים לסבל שלהם פה עכשיו, אז אנחנו "לא מאמינים באלהים" בכלל. כבר אמרתי שהדברים שלו נראו לי בעלי משמעות… ואז התעורר השיכור וניסה לקום.

לא היה מצב שהבחור יעמוד על הרגלים. הוא ניסה ונפל, ניסה וקרס. ואז ירון, סנצ'ו, ליצן החצר שלנו, שהגיטרה היתה בידו התחיל לשיר לו את שירו של בוב מארלי: "גט אפ סטנד אפ! סטנד אפ פור יור רייטס". זה היה מצחיק כל כך. השיכור עצמו צחק ונהנה כל כך… הוא הבין מה שרים לו, ואיך זה מצחיק נורא וכל האוירה השתנתה. חמישים שחורים ישבו על הדשא מאחורינו צופים בפנים חתומות בשיחה הארוכה שלנו עם חאלד והזונה הבלונדינית. אבל כשירון התחיל לנגן, פתאום כל הפארק קם לתחיה. המבטים שלהם העלו חיוך עדין. משהו נפתח. כולנו שרנו, גם חלק מהם. השיכור הצליח טו גט אפ וקול תשואות הקהל וחאלד לקח אותו "הביתה". ואז הוא הסתובב וקרא אלינו "תודה! היה נעים להכיר אתכם!" והלך.

כמה מילים ממשתתפי הריטריט:

"זה היה מורכב מחלקים שהרגישו כמו הזיה מוזרה, רגעים עוצמתיים בטרוף של חיבור אנושי, רגעים שהרגישו מן בלהה שכזה ושלא זכרתי בדיוק למה באתי, והנה כמה תמונות: יקיצה מאובקת בבוקר, כולם משתחלים מתוך הקרטונים שלהם ופוצחים בשיר עם אוהד "מודה אני שהחזרת בי נשמתי…"  ערמות זבל מגעילות עד לכדי אומנות משובחת, סצנה סוריאליסטית בגינת לווינסקי; ספסל עליו יושבים בחור ניגרי חד ומצחיק עם ידיים מצולקות שמתעקש שאנחנו לא מאמינים באלוהים, לצידו אישה בלונדינית ושחוקת חיים בשם קריסטין, ועוד בחור ניגרי שיכור יותר מלוט שחלופות כורס ונוחר וחלופות מנסה להתרומם לרגליו, ומאחור כחמישים אפריקאנים חתומי פנים צופים בנו כשסנצו ברקע מנגן get up stand up for your life מתוך ים הפנים השחורות החתומות, עיניים מתחילות לחייך ולהדליף זרקורי אור קטנים. ותוהה מה הם עברו כל אחד מהם בחייו". (אלהיה מור אייל)

"בשבילי מה שהיה הכי חזק זה המפגש עם האחר, עם הצד האחר של החיים המערביים, ובאמת הכי חזק עבורי היה העדות. להיות עד. אני לא יכול לדעת אם הנוכחות שלי שם משפיעה כהוא זה לכאן או לכאן לגבי איכות החיים שהם באותו הרגע, אבל להיות שם, להביט לפצע הזה בעיניים, היה משמעותי, גם בפעם השניה.

עדיין עומדת באוויר השאלה איך זה היה נראה אחרת, אם בתור מדינה, בתור חברה, היינו פושטים את ידינו , ומכניסים בשערינו את הזר, ומנסים לבוא לקראתו, במקום להקים יחידת משטרה מיוחדת לצוד אותו. האם באמת היינו קורסים? האם מבחינה דמוגרפית היינו "מאבדים את המדינה"? האם היינו מרוויחים את האנושיות של החברה שלנו בחזרה ? האם אי פעם החברה שלנו הייתה אנושית ? האם הערכים החברתיים שחינכו אותנו על פיהם באמת היו פעם ?
קשה להחזיק בדעה הפלורליסטית , בדעה של קבלת האחר, בלי לדעת איך זה באמת היה משפיע על החיים של כולנו כאן במדינה הקטנה הזו.  אבל בעיניי זה דגל שחובתנו להחזיק בו.
יש הרבה ששונאים. לחינם. לא נוכל לעשות דבר כדי לקרב אותם לפשרה, להכרה באחר העומד מולם, ולו לקצת. יחד איתם יש הרבה שמפחדים. רוצים בליבם שדברים ייראו אחרת, אבל מפחדים. במקרה הזה יש לנו מחויבות לדבר את זה, להצביע על זה, להזכיר את זה, להשאיר את זה במודעות ככל יכולתנו, שיש אחר, שהוא קיים שם מאחורי הכותרות והסיסמאות, שהוא דומה לנו להפליא, שהוא כאן מולנו, ושאין לו לאן ללכת."  (אורי רגב, שנה שניה בריטריט)

את סיום הריטריט תכננו לעשות בחוף הדולפינריום. הלכנו לשם דרך רחובות מלאי אופניים ואת תפילת הנעילה שלי עשיתי במים, טובל בהם יחד עם השמש שצללה בדיוק באותו זמן. אחד החבר'ה בריטריט הוא דתל"ש, והנה קטעים מדברים שהוא כתב לי:

"…יום כיפור הזה עבר לי יחסית בסבבה. בבגדי חול, בלי בית כנסת (תודה לאל!)…חשבתי שאני משוחרר כדי לעסוק בתכנים מהותיים ועמוקים יותר ביום הזה… עד שהגיע זמן "נעילה". על פי התכנית הייתה אמורה להיות איזו תפילה על שפת הים – היה נשמע לי מעולה לסיים כך את היום – גם מזמורים שייתנו מקום לצורך ל"השתפכות הנפש" מצד אחד, גם מקום פסטורלי כמו חוף הים שכולו קורא חופש ותענוגים מצד שני – נפלא.

אבל כשהגעתי לחוף, במקום תפילה ומזמורים זכיתי לחזות ב… בך מוריד בגדים, ונכנס לים בסבבה. הייתי המום. הדוס שבי התקומם. בכל זאת, נעילה… איך אפשר??? השמש בדיוק שוקעת – ונפסיד את עיתוי נעילת השערים! התחלתי להיכנס ל"נערווים", מקווה שבכל זאת הקבוצה תתארגן לה לאיזה שירה משותפת לפני שקיעת החמה, שלא נחמיץ את השעה… אבל זה לא קרה…

ואז נפל האסימון – זה באמת יום רגיל. אין שום קדושה ביום כשלעצמו – השקיעה של היום היא בדיוק אותה שקיעה של אתמול ושל מחר, בין הערביים של מוצאי היום הוא בדיוק אותו בין ערביים שבין שני ימי חול. היום הוא מה שהוא, ותו לא. זה הזכיר לי את המאמר שלך שקראתי לאחרונה, על מהות העבודה הזרה – מאמר שניסח באופן מסודר ומדויק מחשבות שהיו בתוכי זמן רב. וחוויתי את ההבנה הפשוטה, שכמו שיש אלוהים שיכול להיות עבודה זרה – כאשר "מסמנים" אותו כישות מסוימת, וכמו שיש מקומות שיכולים להיות עבודה זרה כאשר תוחמים אותם כאזור מוגדר וברור שרק הוא "קדוש", כך גם יכול להיות זמן שהוא עבודה זרה – כאשר רואים בפרק זמן מסוים קדושה מצד עצמו.

ההמחשה של העיקרון הזה העניקה לי תחושת שחרור. אין באמת "יום כיפור" – יש יום ככל הימים, שאני יכול להקדיש אותו להתפלשות ברגשות אשמה בבית הכנסת, לסטריט ריטריט ווידויים ברחובות תל אביב, או לרחצה בים. אפשר להפסיק להסתכל על מצב השמש או על השעון, ולהתחיל להסתכל פנימה, כי משם, ורק משם, מגיעה הקדושה.

ואז הגיעה בכל זאת ההתאספות והשירה (שהתחילה אפילו אחרי צאת הכוכבים, געוואלד!…). כשהתחלנו לשיר "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", התחלתי לרקוד מתוך תחושת השחרור והקלילות. הפסוק המוכר נחווה כעת באופן חי ביותר: אני קראתי לאלהים מהראייה הצרה והמצרה שלי – ו"הוא" ענה לי שמה שאני מחפש לא נמצא שם, במקום הצר והמצר, המצומצם והמצמצם, אלא במרחב – בכל מקום וכל זמן, אפילו בחוף הים עם תחתונים, כשיום כיפור כבר "נגמר".

אז תודה על החוויה הזו ועל כל הריטריט. יצאתי אליו מתוך פחד גדול, אבל גם מתוך אמונה שזו הדרך הטובה ביותר בשבילי להעביר את יום כיפור. הפחד התפוגג במהלך היום, ואילו החוויות היו הרבה יותר משמעותיות מכל טקס או מרתון-תפילות שחוויתי בימי כיפורים קודמים.

אני רוצה לסיים בדברים שאמר לנו האיש שמחלק נייר טואלט בשירותים הציבוריים של גינת לוינסקי. הוא איש ניגרי ולפי מה שסיפרו הבנות שפגשו אותו – היו לו פנים נעימים ומאירים. הן שאלו אותו לשלומו ואיך לו כאן והוא אמר להם את משפט המפתח:

Life is only what you make out of it

וכמה שהוא צודק.