מיניות וקבלה

(תקציר דברים לקראת הרצאה. 2005)

עיקר הקבלה – לזווג זיווגים

בקבלה ניתן למצוא לכאורה יחס דיאלקטי לנושא המין. מצד אחד המלצות רבות על פרישות מינית ושיח על אודות המיניות כגורם המרחיק את האדם מחיי הרוחניות ומעבודת האלהים, ומצד שני טענות האומרות כי התשוקה המינית היא הדרך האמיתית לידיעת אלהים, וכן ניתן למצוא שם הרחבה רבה של הסימבוליזם המיני, עד שבאופן כוללני אפשר לומר שבקבלה "הכל זה מין".

העבודה הרוחנית של המקובלים מיועדת "לזווג זיווגים" בין הכוחות הפועלים במציאות, בין כוחות זכריים במהותם לכוחות נקביים במהותם. מבחינה קבלית – זוהי התורה כולה, והיא נלמדת על ידי התבוננות עמוקה בזרימה של האנרגיה המינית באדם, ועל ידי עבודה רוחנית אנרגטית של הפשטה והעלאה.

פשטנות קבלית המונית-מוסרנית

מפאת היות החומר הזה טעון מאד, בבחינת "חומר נפץ רוחני", הוא מוסתר בכתבי הקבלה בשפה מקודדת, שזר לא יבין אותה. הלכך מה שנודע בעיקר לציבור הרחב הן אמירות פשטניות בזכות הפרישות המינית, העומדות בקנה אחד עם המוסרנות הדתית הכללית, ומה שלא נודע (ובפרט אחרי המשבר השבתאי של המאה ה17-) זו כל ההתייחסות העמוקה למיניות האדם, הגנוזה בכתבים בשפה קבלית גבוהה ובשפת סמלים מקודדת.

"יסוד היסודות ועמוד החכמות"

איבר המין של האדם, הזכרי והנקבי, מסומל בשפת הקבלה בתור "ספירת היסוד", ולא בכדי – מיניות האדם היא היסוד שעליו נבנה כל בניין האישיות. כשהיסוד רעוע הבניין קורס, וכשהיסוד יציב ומעוגן היטב בקרקע (סמל לזיווג וחדירת הזכר אל הנקבה) ניתן לבנות עליו בנין רב קומות. הלכך חשוב להבין היטב את "תיקון היסוד" שהוא גם "תיקון הברית".

כדי שהיסוד יהיה יציב עליו להיות בזיווג תמידי, כמו יסוד הבנין התקוע עמוק בקרקע. ספר הזוהר מלמד כי הזיווג האמיתי של הצדיק הוא הזיווג עם השכינה – כאשר השכינה מתבטאת דרך בת הזוג הנשית (עבור האיש) בהמצאה לידו, ודרך המלאות של הטבע כאשר הוא יוצא לדרך והוא לבדו.

הלימוד והתרגול

הלימוד של התרגול המיני הוא לדעת לקיים זיווג קדוש – כלומר פעילות חיה ומלאה מבחינה רוחנית של ספירת היסוד – דרך הזיווג המיני הגופני, אך לא רק כך. זיווג יכול להתרחש בהרבה רמות – אך בכולן הוא בעצם "זיווג", קרי – יחסים מיניים, אף כי לא תמיד גופניים. ומכל מקום השער לכל זה הוא הזיווג הגופני והאהבה בין אישה ואיש – כדברי רבי יצחק דמן עכו (מאה 13).

עיגולים ויושר – אהבה וחירות

כדי ללמוד לחיות בזיווג תמידי, על הזכר והנקבה לדעת וגם לתרגל את המלאות של תכונותיהם, תכונות הזכריות והנקביות. הזכריות בקבלה מסומלת על ידי צורת הישר, והנקביות על ידי המעגל. הזכריות חודרת את המעגל, ופותחת אותו אל מה שמחוצה לו. המעגל הנשי הוא המלאות, הוא הכוליות, הוא השכינה השורה בכל והוא האנרגיה של האהבה בהתגלמותה. אך כאשר אין הוא מזווג עם הזכר הוא מתמלא "דינים" – אלו הם הדינים של הנקבה (הנקב), המעגל הסגור בתוך עצמו. הזכר יכול לפתוח את הנקבה אל האין סוף אך מצד עצמו, ללא הזיווג איתה, גם הוא לכוד בתפיסה הליניארית של עצמו ושל המציאות. הם זקוקים זה לזו כדי להפתח אל האין סוף. ובדברים הללו יכולים הזכרי והנקבי לשרת זה את זו: הנקבה יכולה לתת לזכר את טעם החיים, את האהבה, והזכר יכול להעניק לה את מטרת החיים ואת החופש.

האהבה והברית

חיי המין הם השער שדרכו ניתן להיכנס לעבודה הרוחנית האמיתית, אך התנאי העמוק לכך שתהיה בכך בחינה של עבודה רוחנית המביאה להתפתחות האדם הוא שהדברים נעשים מתוך אהבה. אהבה איננה עניין רומנטי בלבד. אהבה היא הפתיחה של הלב וההתמסרות אל הנתינה המוחלטת לזולת. אהבה היא ההתגברות על תחושת הפירוד שקיימת בין אגו אחד למשניהו. בכל פעם שאנו מתגברים על תחושת הפירוד הבסיסית הזו – נחשפת האהבה. נחשפת העובדה שבעומק המציאות – איננו נפרדים כלל, אנו רק פרטים באחד השלם.

וזהו תיקון הברית האמיתי – כריתת הברית ביהדות נעשית על איבר המין כיוון שבמיניות מרוכז האגואיזם האנושי בריכוז גבוה, ומאידך שם נמצא גם המפתח להרחבת גבולות ה'אני', עד שהוא נעשה כולל את השניים ואת האלהים באחדות אחת המתבטאת דרך כריתת הברית בספירת היסוד.

שלוש דרגות בהתפתחות הזיווג

קבלת האר"י בפרט מלמדת על שלושה שלבים ביחסי הזכר והנקבה, שלבים של התפתחות האדם, אשר מתבטאים בשלוש רמות שבהן מתבצע הזיווג:

1. אחור באחור, 2. התנתקות וגדילה ו-3: שלב הזיווג המלא של פנים בפנים. אלו אינן תנוחות סקס אלא מצבי תודעה שמתבטאים היטב ביחסו של האדם אל בן או בת זוגו, וגם וכתוצאה מכך – אל העולם כולו. כי בקבלה – הכל זיווגים…

דרך התרגול הרוחני הקבלי מתחילה מן המקום האגואיסטי, ואפילו נצלני, שאיננו מסוגל לראות את הזולת בעומק ("יחס"), היא צומחת דרך שלבים שונים של גדילה ביכולת לראות ולהכיל את הזולת, שלבים שבין היתר מביאים להתכחשות מסויימת למיניות ולג'נדריאליות ("יחד"), ומגיע למקום בו המין נתפס כמקדש ה' – ובו נעשית עבודת הקודש, כשם שבמרכז המקדש בירושלים, בקודש הקודשים, עמדו שני כרובים מצופים זהב ועשו אהבה ("אחד").

* הדברים רשומים כאן בראשי פרקים בלבד, לצורך הרצאה. כל פסקה זקוקה להרחבה עצומה כדי להיות מובנת.