מדיטציה ביהדות?

רק הלב רואה יותר.

הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים מן העין.

ד.ס. אכזפרי. הנסיך הקטן.

מדיטציה יהודית

אוהד אזרחי

נכתב עבור מגזין "חיים אחרים" 1999.

שהגעתי ללילה שלישי, אחר עבור חצות לילה, שזה הכח נתפשט ונתחזק, והגוף נחלש, שמתי את עצמי לקחת שם של 'ויסע' (שם קדוש שהוא אחד מ72 השמות) לצרף בו ולגלגל. אני בהיותי מגלגל שעה אחת קטנה והנה נתגדלו האותיות בעיני, כדמות הרים גדולים, ורעדה גדולה אחזתני, ולא עצרתי כח, ועמדו שערותי וכאילו אינני בעולם. מיד נפלתי, כי לא הייתי מרגיש שום כח בכל אברי, והנה כדמות דבור יוצא מתוך לבי, ובא עד שפתותי ומכריע אותן להתנועע. אמרתי – שמא חס ושלום רוח שטות נכנסה בי? אך הנה ראיתיה מדברת חכמות! אמרתי – ודאי כי זה רוח חכמה היא!" את הדברים הללו כתב מקובל בן המאה השלוש-עשרה, שחי ופעל בירושלים ובחברון, רבי שם טוב הספרדי שמו. בדפים מועטים מתוך כתביו שהגיעו אלינו, משתף ר' שם טוב את קוראיו במספר חויות, שהתנסה בהן עוד בהיותו תלמיד קבלה מתחיל. החויה המיסטית המתוארת לעיל – חויה פתאומית, שבה משתנה באחת הדרך בה הוא תופס את המציאות, האותיות המונחות בכתב שלפניו מתעצמות וגדלות לממדים ענקיים, שינויים פיזיים תוקפים אותו בחוזקה – רעד עז וסימור שיער  – עד שהוא מאבד את היכולת לעמוד על רגליו ונופל, פיו מפתיע אותו ופוצח מעצמו בנאום דברי חכמה, ור' שם טוב, שבתחילה סבר כי נטרפה דעתו, מאזין למוצא פיו ומתרשם עמוקות – חויה זו על כל עוצמתה אינה אלא אחת הראשונות מקובץ החויות החניכה אותן בחר ר' שם טוב הספרדי לכתוב.

במה עסק ר' שם טוב הספרדי בעת שזכה לאותן חויות מיסטיות מצמררות? מה הייתה הדרך בה נקט, ולשם מה הלך בה? מי היה מורהו והאם השאיר אחריו מסורת אזוטרית כלשהי, המדריכה את לומדי הקבלה עד היום? אלו תהינה מקצת מן השאלות שנזדקק להן בכתבה זו, כתבה שתטפל בקצרה באחת הסוגיות המענינות של תחיית האפיק הרוחני בישראל – סוגיית "המדיטציה היהודית".

סימן על המצח

ההודים לא עסקו מעולם ב"מדיטציה", וגם לא נזירי הזן ביפן, עד שבאה תרבות המערב על מונחיה השאובים מן המילון הלטיני והכתירה את מכלול סוגי הפעילות המנטלית הנהוגות במזרח בשם Meditatio. לפני כן עסקו הבודהיסטים ההודים והבורמזים ב Vipasania או גם ב Bhavana ובמקדשי הזן עסקו ב Zazen. מושג המדיטציה הלטיני, האירופאי, הולבש באחת על מכלול של עבודות רוחניות, שאינן זהות האחת לרעותה לא בדרך ולעיתים גם לא במטרה. רק לשם דוגמה – בודהה, כידוע, התמרד כנגד דרכי העבודה הרוחנית שנהגו בהן היוגים ההודים של תקופתו. לא זו הדרך, לדעתו, בה יזכה האדם לשחרור. ולמרות זאת, נהוג במקומותינו לדבר הן על הדרך הבודהיסטית והן על הדרך היוגית כ"מדיטציות". אלו מודטים ואלו מודטים, כאילו היתה דרכם זהה, וכאילו לא היו ברי פלוגתא באשר לטיב התרגול הנכון. וכך גם באשר לדרכים רוחניות נוספות הנהוגות במזרח, שכפפו את קומתן לאותו מינוח מערבי מכליל, העוטף את כולן בתלבושת אחידה ומשווקן תחת המותג האחיד "מדיטציה".

בעשורים האחרונים מתבצע אותו מעשה מגונה של אונס מושגי גם באפיקי הרוח היהודיים: השוק הרוחני הבין-לאומי מבקש לו מדיטציות, ומורי היהדות הפופולרית (כולל עבדכם הנאמן) נתפסים למשחק ומספקים את הסחורה. ספרים על מדיטציה יהודית נכתבו כבר בכמה שפות, סדנאות וסופי שבוע למדיטציה יהודית מוצעים לכל דורש, וגם שוק התקליטורים והקלטות לא אלמן וניתן להשיג בו הדרכות מוקלטות למדיטציות קבליות למיניהן. רבי נחמן מברסלב סיפר משל על מלך שהיה חוזה בכוכבים, וראה שכל התבואה שתגדל בממלכתו בשנה הקרובה תגרום לכל מי שיאכל ממנה להשתגע. שאל המלך בעצת ידידו החכם: מה נעשה? אם כל אנשי המדינה יאכלו מתבואת השגעון ורק אנחנו לא נטעם ממנה, הרי נהפוך אנחנו להיות המשוגעים, ומצד שני אם נאכל מן התבואה הרי שנהיה גם אנו משוגעים ככולם? ענה החכם אומר: נאכל מן התבואה, אך נעשה לעצמנו סימן במצח, וכך בכל פעם שנראה אחד את השני נזכיר זה לזה שאנו משוגעים… בפתח הכתבה על "מדיטציה יהודית" נוהג אני כעצת החכם ומזכיר לעצמי ולכל קוראי שמשוגעים אנחנו. מדיטציה יהודית היא מושג מודרני, מערבי, ניו-אייג'י, הכל רק לא מושג עברי אותנטי שמוכר בשפת המקורות. מאחורי גבי אני שומע את צחוקם המתגלגל של רבי עקיבא ורבי אברהם אבולעפיה והאר"י והבעל שם טוב, בכל פעם ששמם ותורתם מגויסים לצרכי הסבר על המדיטציה היהודית, אך גם טוב לב יש בו באותו הצחוק, ומכוחו אני יודע שהיות ואכלנו כולנו מאותה החיטה, נכניס עצמנו בשמחה להרפתקאה הזו, ונבדוק בכל זאת מה טיבה של "המדיטציה היהודית".

התכנסות בירושלים

בראש חודש שבט כינס ד"ר יצחק חיות-מן, בלשכת האקדמ-יה לירושלים שבעיר העתיקה, מספר אנשים העוסקים מזה שנים במדיטציה יהודית כדרך חיים, כמושא מחקרי וכדרך של הדרכה רוחנית. הכינוס התקים סביב שולחן עגול וגדול, ונקבעה דינמיקה מיוחדת של מחזורי קשב ושיח בין הנוכחים. ראשון לדוברים היה אריה רוטנברג מירושלים, המרכז את חוגי ארגמן:

–         "השם ארגמן ניתן לקבוצות המדיטציה על ידי המורה שלנו פסקל תמנליס. פסקל העביר לנו מסורת חיה. הוא קיבל את המסורת הזו מהוריו, והם קיבלו אותה מהמורה שלהם שנקרא מרדכי ליפשטיין אך ידוע יותר בשם – מקס תיאון. תיאון היה מסטר אמיתי, ואיננו יודעים כמעט כלום על עברו. ידוע לנו שהוא קיבל או ספג דברים מקבוצות קטנות של חסידים בפולין, אבל אז הוא עזב לאנגליה והתחיל שם ללמד קבלה בחוג קטן שנקרא "החברותא של לוקסור". הקבלה של תיאון שמה דגש על אוניברסליות, ועל פיתוח הכשרים הספיריטואלים בבני אדם. תיאון ואשתו עברו לאלג'יר ושם פעלו בעצם רוב ימיהם. בין האנשים שלמדו אצלם היו גם מדאם בלוזובסקי (מייסדת התיאוסופיה, ראה כתבה בגליון …), מירה אלפסה – האם הרוחנית של פארנסיה וגם הוריו של המורה שלנו פסקל. לכן אני רואה את המסורת שלנו כמסורת חיה שעוברת ממורה לתלמיד. למרות שהגעתי ללימוד הזה אחרי שנים שבהן הייתי כבר מורה ליוגה ולמדתי במזרח מדיטציות שונות, במפגש הראשון שלי עם פסקל ידעתי שפגשתי במורה אמיתי".

אריה ואַלָה זוגתו ממשיכים את העבודה של חוגי ארגמן. קבוצות קטנות של אנשים נפגשות אחת לשבוע למפגש של מדיטציה. במפגש לומדים קצת מתוך אחת מהחוברות שהוציא פסקל, שרים קצת ביחד ושוקעים במדיטציה בקבוצה. אין טכניקה מילולית. השקיעה היא לתוך מצבים עמוקים יותר ויותר של מנוחה. לאחר פרק זמן שנקבע מראש, מי שמחנה את המפגש מורה על חזרה למצב התודעה הרגיל. מי שרוצה משתף את הנוכחים בחוויות שעבר במהלך השקיעה המדיטטיבית. הרבה פעמים אנשים מדווחים על אורות, צבעים, או דברים שחזו בהם, ואחרים מדווחים רק על מנוחה נכונה. יש משהו מאד צנוע ופשוט בחוגי ארגמן, פשוט כל כך שנדמה לי שיש אנשים שהפשטות הזו עלולה להביך אותם.

חוגי ארגמן הוציאו לאור מספר חוברות מפרי עטם של מקס תיאון ופסקל תמנליס, חוברות המוסרות פסקאות קצרות על סודות ההתבוננות הקבלית: "מטרת ישיבות המנוחה ביחד" אומר תיאון "היא לפתח את חושיכם וכישוריכם ולהכנס לקשר עם כחות קוסמיים, ולא לצפות ליצירת תופעות. אך אם מישהו חושב שהמנוחה היא חד-גונית הרי שעדיף עבורו להתמסר ללמודים עיוניים". כך בחוברת הנושאת את השם "שער לסודות ההתבוננות" בעריכת אבי יסעור.

בחוברת אחרת "לקראת הבוקר הגדול" מסביר פסקל את שיטת המדיטציה הקבלית של תיאון, שכאמור אין בה הנחיות ברורות, ואומר: "במדיטציה על פי הקבלה, להבדיל מן המדיטציה של המזרח הרחוק, אין טכניקה חיצונית, וחשובים בה הספונטניות וההתפתחות ההדרגתית של הכישורים האישיים". תפקידו של המורה הוא לסייע ולזרז את התלמיד להבין מעצמו את עקרי השיטה. פסקל רואה בכך דרך לימוד טלפטית, ומשווה זאת לתורת הסוד של חכמי המשנה והתלמוד, שלא הייתה נמסרת בהוראה ברורה, אלא ברמיזות דקות, שהתלמיד נדרש להבינן מדעתו ולפתחן על פי כשרונו הפנימי. " לעיתים יש לדעת לומר בלי לדבר ולדבר בלי לומר" מסכם פסקל את דבריו.

חייל ההסברה היהודי

בשנת 95 תרגמו אנשי ארגמן ספר שכתב אדם שלא נמנה על חוגיהם: הספר, הנושא את השם "מדיטציה וקבלה" נכתב על ידי הרב אריה קפלן מארה"ב, וזכה לתפוצה יפה בחנויות הספרים בארץ. הרב אריה קפלן היה רב אורתודוכסי אמריקאי צעיר ובעל ידע מקיף שחש בשנות השישים והשבעים, כי הציבור היהודי הולך לחפש רוחניות והוראה מדיטטיבית בשדות הודו הרחוקה, בעוד ספרות הסוד העברית עמוסה וגדושה למעשה בסוג לימוד שכזה. קפלן התגייס לכתיבת ספרים, שלושה במספר, שיציגו בפני הקורא האמריקאי את דרכי המדיטציה היהודיות. ספרו הראשון עוסק בנסיון לגשש אחר שיטות מדיטציה בתנ"ך, בעיקר תוך מתן תשומת לב לתאור החויות אותן עברו הנביאים. ספרו השני "מדיטציה וקבלה" תורגם כאמור לעברית, ומתמקד בשיטות שונות של מדיטציה שהיו נהוגות על ידי מורי תורת הסוד העברית, מימי התלמוד ועד אחרוני המורים החסידיים. ספרו השלישי "מדיטציה יהודית" תורגם גם הוא לעברית. המיוחד בספרו השלישי הוא הנסיון לספק מעיין מדריך מעשי לשיטות של מדיטציה יהודית. קפלן מסביר זאת במבוא לספרו ומספר על הקושי בו נתקלו הוא וחבריו כשניסו לתרגל בקבוצה את הדרכים אותן מצאו בכתובים: "בינתיים התחלתי אני להתנסות בטכניקות שמצאתי בספרות, בעזרתם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים" – כותב קפלן – "אחד הגילויים המרכזיים של הקבוצה היה, שרוב הכתבים העוסקים במדיטציה יהודית מניחים שהקורא כבר מכיר את השיטות הקיימות, והקריאה אמורה רק להוסיף לו כמה פרטים. פרטים אלו היו מרתקים, אך כשניסינו ליישמם הלכה למעשה מצאנו שמידע רב היה חסר. אפשר להשוות זאת לנסיון להשתמש בספר בישול צרפתי מתקדם ללא ידע בסיסי בבישול. המרשמים אמנם נמסרו אך טירון לא היה מסוגל להעזר בהם". בספרו השלישי ניסה איפה קפלן לייצר את ספר הבישול למודט היהודי המתחיל.

קשה שלא להתרשם מעצמת תעוזתו הראשונית של קפלן, כרב אורתודוכסי אמריקאי המתמודד מצד אחד עם חשדנותו של הציבור המסורתי, ציבור שברובו אינו יודע מדיטציה מהי, ומצד שני עם ציבור מודרני  מתבולל, שלעיתים אינו מכיר צורת אות עברית, לא כל שכן כשהיא רשומה על קלף מצהיב בכתב יד עתיק באיזו ספריה לאומית אפלה. קפלן בהחלט היה חלוץ, ועשה עבודה חשובה ביותר. אולם קשה גם שלא לשים לב לעובדת היותו של קפלן אדם בעל תודעת שליחות דתית ברורה, שלטעמי העבירה אותו לפעמים על שורת היושר האינטלקטואלי המתחייב ממי שמתימר להמנות על מחפשי האמת. ברור לכל קורא מיומן, כי על מנת לצוד מה שיותר נשמות של יהודים צעירים הגודשים את חצרות האשרמים, גייס קפלן כל חומר רוחני שיכול היה להיכנס, ולו באופן דחוק, תחת הכותרת "מדיטציה" לחייל ההסברה היהודית. אופנת העידן החדש, שקפלן ניסה לתת לה תשובה אורתודוכסית, חייבה את רבי עקיבא להיות מודט מומחה, את אנשי כנסת הגדולה להכיר בעובדה שתפילת שמונה עשרה שחברו אינה אלא שיטת מדיטציה קדומה. אפילו רבי ישראל סלנטר, מייסד שיטת המוסר המתנגדית במאה התשע-עשרה, הפך בספרו של קפלן להיות מייסדה של "שיטת מדיטציה לעיצוב עצמי".

נדמה לי שספריו של קפלן לוקים במקצת בחוסר אנינות טעם אינטלקטואלי. לפחות מבחינת הכבוד לנושאים העדינים בהם הוא מטפל היה ראוי לנהוג בדרך פחות אפולוגטית. אלא שבשל העובדה (המצערת) שרוב רובו של הציבור שמבין משהו במדיטציה אינו בקיא במחשבת ישראל ובקבלה, ולהיפך – לרוב הבקיאים בתורה אין מושג ממשי בדבר מהותה של המדיטציה המזרחית – ובכן, בשל צירוף העובדות הזה זכו ספריו של הרב קפלן להצלחה בעולם, ועתה, אני מקווה, גם בארץ. בינתיים אלו כנראה הספרים הטובים ביותר שקיימים בתחום.

מנחם קאלוש, ממשתתפי השולחן העגול, כותב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית על קבלת האר"י, למד מדיטציה טיבטית ומכין עבור "עמיתי ירושלים" תכנית מפורטת לריטריט קבלי:

"מדיטציה יהודית תמיד היתה ותמיד תהיה תהליך אישי. משהו שאדם קולט מאיפשהו ומיישם בדרכו הוא. אני מניח שרוב הפרקטיקה שלי היא נסיון ליישם שיטות מדיטטיביות שלמדתי בכל מיני מקומות, על קבלת האר"י, תוך מתן תשומת לב עמוקה ופתיחת הלב, כפי שלמדו בבית מדרשו של הבעל שם טוב". קאלוש מצין את הצורך בלימוד מתוך ספרים, אך מזהיר – "אדם צריך שתהיה לו דעת פתוחה ורגישות, אבל אסור שיאמין למה שהוא קורא בספרים. אם אתה קורא משהו ומאמין בו, הפכת אותו מיד לאליל! צריך להאמין בנוכחות האלהית ולהתפלל להשראה".

מנחם, שהינו ידען גדול בספרות הקבלית, מזכיר לנוכחים כי כבר בסוף המאה הי"ג, שלושה דורות לאחר שנכתבה הדרכה קבלית מתומצתת אך טעונה מאד ביחס לדרכי עלית הנשמה, כותב אחד מגדולי המקובלים בספרד כי "אין לנו מסורת חיה בענין זה"…

כסא אור

חנה מאט היא חוקרת של המיסטיקה בדתות העולם, המלמדת במרכז לחקר הדתות של אוניברסיטת ברקלי. חנה נמצאת בארץ השנה יחד עם אישה – פרופ' דני מאט, העוסק בכתיבת תרגום מדויק מבחינה לירית ומדעית של ספר הזוהר לשפה האנגלית. חנה עצמה טורחת על אוסף מקורות למדיטציה מספרות הקבלה, ועל תרגומם לשפה האנגלית באופן מקצועי ומדוקדק מאד. כבר כיום מונה האוסף, העומד לצאת לאור "יותר מידי" חומר, ולכן הוא יחולק כנראה לשני כרכים עבי קרס. סביב השולחן העגול הציגה בפנינו חנה מקצת מעבודתה וסחפה את כולנו לחויה מדיטטיבית עמוקה, תוך תרגול של הדמיה, הלקוחה מכתב יד מראשית הקבלה בספרד של המאה הי"ג: "דמה בעצמך שאתה אור. וכל סביבותיך אור, מכל פינה ומכל עבר. ובתוך האור ניצב כסא אור, ועליו חופף אור הנוגה, ולמולו כסא ועליו אור הטוב ותכוון להעלות במחשבתך מידה במידה, ממטה למעלה, כדרך אצילותן עד אין סוף ואז יגמור מחשבתו במעשה ויכווין להמשיך ממקום המעיין " אין כאן המקום לצטט בדיוק את מכלול הדברים המובאים באותו טקסט קדום, הידוע גם כ"שער הכוונה למקובלים הראשונים". מה שברור הוא שהטקסט מכיל מידע מתומצת מאד ואקסטטי ביותר, אלא שכפי שטען בצדק רב הרב אריה קפלן – זר לא יבין את זאת. מלבד בקיאות בסימבוליקה הקבלית היחודית דרוש גם ניסיון קודם ביכולת להכנס למצבי תודעה אלטרנטיביים, שכתב היד אינו מסביר כלל כיצד להשיגם.

ובכל זאת – העובדה היא שיש אנשים, אמנם לא רבים במיוחד, אבל מספרם הולך ומתעצם, שהטקסטים הקדומים הללו כן משמשים עבורם סולם לעליה מדיטטיבית. דוגמה לכך היא עצם החויה שהשתתפו בה כל הסובבים באותו מעגל שכינס חיות-מן, חויה שבמרכזה עמד כאמור, אותו קטע שהקריאה חנה מאט, אותו קטע שכבר העירו כלפיו מקובלים עתיקים שאין לנו מסורת חיה בקשר לתרגולים המוצעים בו ובדומיו. אבל דומני שמשתתפי השולחן העגול רובם ככולם קבלו מסורות חיות של מדיטציה מן המזרח הרחוק, ומשם סיגלו לעצמם את היכולת הנפשית להכנס למצבים של תודעה מורחבת.

לפי סדר שנקבע בתחילת הערב, הדליקה סוזי שניידר בתורה את הנר המוקדש לשמיעת דבריה. סוזי היא אישה מלומדת ומרשימה, המלמדת חסידות במוסדות תורניים בירושלים. את דרכה הרוחנית התחילה לא כאישה דתיה, אלא כיהודיה אמריקאית המתענינת בתורות אזוטריות ומתרגלת מדיטציה כדרך חיים. במשך שנים ארוכות עסקה בפרקטיקה המתמקדת בקלפי טארות כממקדי פוקוס מדיטטיבי. לאחר כניסתה לעולם ההלכתי, הסבה את התרגול היום-יומי שלה לאפיקים יהודיים, וכך גם היא מדריכה את שומעות לקחה:

"אני עובדת בתוך העולם החרדי, ולכן חשובה לי הסכמת הרבנים שלי למדיטציות שאני מדריכה. לקחתי את ההדרכה שנמצאת בשולחן-ערוך (ספר ההלכה הבסיסי ביהדות א.א.) בהלכות השכמת הבוקר, לפיה רצוי לכל אדם לשוות אל מול העיניים את שם הוי"ה, כשהוא מנוקד בניקוד של המילה "יראה", כדי להביא לכך שאדם יחוש את הנוכחות האלהית שנמצאת אתו תמיד. זו מדיטציה שווה לכל נפש. היא עוצמתית אבל גם רכה."

סוזי עורכת אחת לכמה זמן סוף-שבוע בביתה לקבוצות קטנות של נשים המעונינות בריטריט יהודי שכזה. את המדיטציה הזו היא מלמדת שם, אבל, מוסיפה סוזי: "ההתרוממות הגדולה ביותר עבורי בתהליך של הריטריט נמצאת תמיד במדיטציה שאנחנו עושות בזמן התפילה. הכל – ישיבות המדיטציה, ההליכות המדיטטיביות – כולן באות רק לנקות את התודעה, אבל השיא הוא בתפילה שבאה לאחר מכן."

סוזי היא חניכה של לימוד חסידי. לימוד שידגיש תמיד (ובצדק רב לטעמי), את חשיבותה של התפילה בתוך כל חווית חיים, ובפרט בחוויה הדתית והרוחנית. תפילה, צריך להבין, עיקרה אינו מצוי בדיבור או באמירה של נוסח מסוים, אלא במצב הנפשי. זהו מצב תודעה רך, לא תובעני. תודעה שמבקשת, שמנסה ליצור קשר עם מה ש"למעלה" תוך בהירות של המתפלל שהוא רק "מתפלל" ולא "בעל כוחות".

אחד הטקסטים שמתיחסים, שלא כדרכם של המקובלים, לשלבים הראשונים בסולם העליה המדיטטיבי, הוא הקטע הבא, המכיל הדרכה קצרה לעבודת המדיטציה המיוחדת לקבלה הנבואית. ההדרכה המוצעת בזאת משקפת דרך של עליה הדרגתית בדרגות התודעה, טיפוס משלב לשלב, באופן מאד רך ולא אגרסיבי או סגפני. להיפך – כל שלב צריך לבוא על סיפוקו המעודן, ולשחרר אותך אל העליה לשלב הבא. והשלבים הראשונים הם חושיים מאד: אסטטיקה משחקת תפקיד נכבד בהכנת החלל המתאים למדיטציה, כלים יפים, בגדים לבנים, עשבי תבלין לריח נעים, וגם מוזיקה ונרות דולקים רבים מאד. נשמע ניו-אייג'י במקצת? ובכן הקטע מצוטט מתוך חיבור הנושא את השם "סולם העליה", שנכתב במאה השש-עשרה על-ידי המקובל הירושלמי החשוב רבי יהודה אלבוטיני:

"יבחר לו בית אחד שישב בה הוא לבדו יחידי … וצריך בתחילה שיקשט הבית ההוא בכלים נאים היותר חשובים שיש לו, ובמיני בשמים ומיני ריח טוב, וגם אם יש בבית ההוא מיני אילנות ועשבים לחים הוא טוב מאד, כדי שיתעדן בכל אלו הדברים הנפש הצומחת, המשותפת עם הנפש החיונית.

עוד יעתק לעשות ולנגן בכל מיני זמר אם יש לו או יודע לנגן בהם, ואם לאו – ינגן בקולו בפסוקי חמדה ובחשק התורה, כדי לעדן הנפש החיונית המשותפת עם הנפש המדברת והשכלית … ויהיה בבית אפל מעט … ויהיו לו נרות רבות דולקות בבית, וילבש בגדים יפים ונקיים, וטוב שיהיו לבנים, כי כל זה מועיל לכוונת היראה והאהבה מאד".

מזרח תיכון חדש

לאחר דיון ארוך, שתיקות ושקיעות מדיטטיביות, היה מי שרצה לאוורר את האוירה סביב השולחן העגול של האקדם-יה לירושלים. באופן בלתי מפתיע במיוחד היה זה גבריאל מאיר, שמוכר לחלק מקוראי חיים אחרים כמי שמהווה את הרוח החיה בארועים בני ימים מספר שהוא מארגן, בהם מתאספים מאות אנשים נשים וטף לחידוש טקסים וריטואלים יהודיים, עם הרבה מוזיקה (להקת שבע) לימוד קבלי, מדיטציה, אהבה ויצירתיות:

"החידוש של רוח אבותינו ואמהותינו הופך להיות מסורת חיה כשמרגישים את החיות זורמת בנו. גם בגוף. הגוף צריך לקחת חלק. יש הרבה מה ללמוד מדרכם של הנביאים, שנהגו להשתמש במוזיקה כדי להעלות את הרוח. רק כשהחיות זורמת באיברים מתחיל להיווצר סוג מסויים של "מנין" שיכול ליצור התעלות. היום אנשים לא יכולים כל כך להתעמק בכתבים קבליים, ולכן צריך יותר להביא אנשים לחוש ביחד, קרובים בלבבות, ובעזרת המוזיקה לגעת בנקודות הפנימיות של הנשמה. ישרא"ל זה שיר-אל, השיר האלהי, וצריך לחבר אותו היום גם עם מסורות אחרות, של עמים אחרים, ואולי בעיקר עם השיר של ישמע-אל, דרך המסורת של הסופים המוסלמים". גבריאל לקח תוף לידו, התחיל לשיר צ'אנטינג וכולנו יחד אתו ברכנו את השם המחדש את חודש שבט עלינו לטובה.

אבל הזיקה למיסטיקה הסופית אינה נחלתם הבלבדית של ישראלים צעירים, המבקשים מוזיקה אתנית ומזרח תיכון חדש. הרמב"ם, שהיה מיסטיקאי אך לא מקובל, חי כידוע במצריים. אילו נשארו בידינו רק כתביו הוא, היינו סבורים כי כל ענינו היה בהתעלות רוח האדם באמצעות העיון הפילוסופי שאימץ כדרכו הרוחנית. הרמב"ם ראה את זיכוך התודעה על-ידי ההשכלה המזוקקת כדרך להתחברות עם "השכל הפועל" – קרי החכמה הקוסמית – שבאמצעותה יוצא האדם מגבולות אנושיותו. התמזל מזלנו ולרמב"ם היה בן – רבי אברהם שמו, ובנו של הרמב"ם כתב גם דברים אחרים משל אביו. בנו, שהיה גם ממשיך דרכו בנגידות מצרים, מספר לנו בכתביו על התנסויות מיסטיות, ועל קרבתו הרבה למיסטיקה של הדרווישים המוסלמים הצופיים שבינותם חי ופעל. ישיבה ממושכת בחשיכה כדי לפקוח את העיניים הפנימיות; עצירת שטף המחשבה; שקיעת התודעה; התבודדות פנימית – כל אלו הינן פרקטיקות שרבי אברהם בן הרמב"ם מציין כנהוגות בזמנו אצל שכניו הדרוישים, אך היו נהוגות במקור בקרב בני הנביאים. כדי לחזק את טענתו מביא ר' אברהם פסוקים מן הפינות החבויות בתנ"ך, ומאיר את עיני קוראיו בהסברים על הדרכים אותן שכחו בטרדת הגלות.

דרך אגב – מכתבים אלו ואחרים משתמע גם, כי הרמב"ם רצה לשנות את עיצוב הפנים של בית הכנסת בקהיר: לא עוד כסאות ושולחנות, דרש הרמב"ם, רק שטיחים בבקשה, ומחצלות הפרושות על הארץ, וגם את הרגליים ביקש הרמב"ם לרחוץ במים כשם שנוטלים ידיים לפני התפילה. אך כמובן – עשירי הקהילה ופרנסיה התנגדו לחידושים, כהיום כן אז, ולא קבלו את דעתו…

המסורת היהודית מגוונת מאד. שלא כאותו הרושם שמנסים חוגים דתיים מסוימים ליצור – אין היא מדברת בשפה אחת. ריבוי הפנים, ריבוי הדעות וריבוי הדרכים, שכולן מצביעות על אמונת היחוד, הוא חלק בלתי נפרד מהמחשבה היהודית לדורותיה (החל מימי התנ"ך!). קשה לדעתי למצוא סגנון תרבותי או רוחני בעולם שאין לו מקבילה יהודית, או המשך יהודי או מקור יהודי. מה עושה את הדבר ל"יהודי"? זו שאלה טובה, שדומני כי יקשה להשיב עליה תשובה בעלת גבולות ברורים. נראה שהשימוש נכון ב"שפה יהודית" של קודים תרבותיים וסמלים ארכיטיפליים השאובים ממסורת ישראל הוא הדבר המכריע בסופו של דבר. השפה התרבותית מסבה את התכנים הנמזגים אל תוכה לכיוון המתאים לתודעה המכוננת אותה.

ברור שדרכים "מדיטטיביות" היו קימות באופן מובהק במסורת היהודית משחר היותה, אך ברור גם שהמסורת הזו לא עברה באופן חי ממורה לתלמיד, ופעמים רבות לאורך הדורות ניסו אנשים בעלי נטיה מיסטית לחדש אותה, על פי הכתבים המצויים בידם ועל פי רוח הקודש השורה עליהם ועל פי ההשפעות שספגו ממקורות התרבות הגויית שאליה נחשפו. גם היום זה קורה, כמובן, ובגדול. ברור כי כל העוסקים במדיטציה יהודית כיום שאבו דברים באופן ישיר או עקיף, באופן חסוי או גלוי, מתרבויות אחרות, והם מנסים איש איש בדרכו ליהד את אותן השפעות ולהפוך אותן לחלק מאורח החיים היהודי. לכן, לדבר היום על מדיטציה יהודית זה לדבר על דבר הרוטט בשלבי התהוות והתחדשות.

מדיטציה יהודית כיום זה דבר חי ונושם ותוסס ומתהווה. יהודים חילונים צעירים שנודדים בעולם ופוגשים במדיטציה הודית, סופית, יפנית או בורמזית, שבים אל התרבות היהודית ומבקשים ממנה את הסחורה שכבר מזמן העלתה אבק במחסן האחורי. דווקא תהליך החילון שעבר על העם היהודי בדורות האחרונים, גורם להחיאתה של המסורת ולשיקומה של הדתיות הפנימית. לאן ילכו הדברים הלאה – לאלהים פתרונים.