"המערבולת" – מכתב פתוח לחוזרים בתשובה

המערבולת

אוהד אזרחי. כסליו תשס"ז. דצמבר 2006. פורסם במגזין "חיים אחרים".

המאמר הזה מיועד לחוזרים בתשובה ולבני משפחותיהם. לחוזרים בתשובה שבפועל – אם בכלל יסכימו לקרוא אותו – ולאלו שבכוח, אלו שמהססים, שנמצאים עדיין ליד פתח הישיבה וכמעט נוקשים על הדלת, אלו שעולם היהדות קוסם להם, ומתחילים במסע לעבר הדתיות. להם ולחבריהם ולהוריהם ההמומים, שלא מבינים מה עובר על מי שהיה כל כך קרוב ואהוב ומוכשר ומפוקח וכולי וכולי….

OHADdosבמסגרת בצד רשומה מעט מהביוגרפיה שלי. ואף תמונה שלי מגיל עשרים בערך. חשוב לי שיובן כי אינני כותב על הדברים הללו כמביט מבחוץ, שאיננו מבין דבר וחצי דבר ממה שרואה מי שבפנים. אני הייתי שם. עמוק. אני כותב את הדברים מתוך הכרות אינטימית מאד עם תהליכי החזרה בתשובה, עם העולם שאליו הם מביאים את האדם, ועם ההתמודדויות שבהן הוא נתקל, לפני ואחרי. אני כותב את המאמר הזה, ולא בקלות, עלי לומר, כדי לעזור לחוזרים בתשובה ולבני משפחותיהם להבין טוב יותר את התהליך הזה, את הדברים החיוביים שהוא מציע, ואת המלכודות שרבים וטובים נופלים בהן מבלי יכולת להיחלץ. אני נחלצתי. בעור שיני נחלצתי. אלו שנשארו שם רואים בי דמות מסוכנת, בגדר זה ש"שנה ופירש". הם מעמיסים עלי דימויים שלא תמיד קשורים למציאות חיי בפועל, דימויים הבאים בעיקר מתוך נפשם שלהם, דימויים הבאים ממרתפי הצללים של עצמם, המבהילים אותם וגורמים להם, מן הסתם, לומר לך – אילו רק פגשו בך – לא לקרוא את דברי, מטוב ועד רע. הם רואים בדברים שלי דברים מסוכנים. ראה הוזהרת. הבחירה בידיך.

בהמשך אכתוב דברים בהם אני מאמין, ובשפה די פשוטה. הם עלולים לעצבן חלק מכם – חילונים ודתיים כאחד. אני עושה זאת למען אלו שזקוקים לדברים הללו בדיוק בנקודה בה הם נמצאים עכשיו במסע. אני תפילה שגם כאלו שכבר צללו עמוק אל תוך העולם הדתי יסכימו לקרוא את הדברים ולתת להם לגעת בלב. הדברים הללו יוצאים מלבי שלי, בפשטות וללא התחכמויות.

דלות ההיצע של העולם החילוני

העולם החילוני איננו מספק את רוח האדם. פשוט ככה. יש בו כמובן אמנות וספרות ותרבות וחכמה, אבל אין בו קשר אמיתי ובלתי אמצעי אל הנשגב ושום דבר איננו שלם בו. אין בו אפילו דימוי של שלמות. הכל יחסי, הכל נתון לויכוח, הכל שחיק, הכל עומד לביקורת ולפעמים אף ללעג, וכל מה שנראה לרגע כמרומם סופו להישחט כפרה קדושה. זה טוב ויפה, זה דמוקרטי, זה בטוח, ברובד עמוק – יש בזה אפילו סוג של ענווה, סוג של מודעות עצמית פוסט-מודרניסטית – אבל את ההשתוקקות והכמיהה הפנימית של רוח האדם זה לא מספק.

גם עולם הניו-אייג' והרוחניות הכללית איננו מספק מענה לרובד העמוק של הרוח. לאותו הרובד שחפץ ברצינות ובהתמסרות שלמה, בלי ויתורים. הניו-אייג' המקומי מציע שפע מוצרים לצריכה בסופרמרקט הרוחני: ספרים גדושים בחכמות רבות, אמירות ידועות-מראש של גורואים כנגד האגו של שומעי לקחם, ובעד עצמם, תרגולי יוגה וויפסנה וקונטקט, צום מיצים וריקודים שמאניים עם קצת חומרים מעוררי תודעה, וכמה אמרות-זן מתובלות בנשימות טנטרה זוגיות, ופסטיבלים של איחוד חולמי האור. כל זה טוב לשם התחלה. זה טוב כדי להוציא את האדם הרגיל מן החומרנות ומהמרדף הבלתי פוסק אחרי תארים אקדמיים, פרנסה ו"הצלחה". אבל מה שעולם הניו אייג' לא מציע זו התמסרות עמוקה לאמת. לא רק שהוא לא מציע – חמור יותר – הוא לא דורש את זה מאיתנו. הוא מניח לנו לחפף. להיות קצת ככה וקצת ככה. כזה כאילו רוחני. זה אמנם נוח, אבל כשמתעורר בך הדחף הבלתי מתפשר לחפש באמת אחר האמת – כל זה הופך להיות בלתי נסבל, מתסכל ואף מבחיל.

אותנטיות ושורשים

ועוד – בעולם הרוחניות העכשווית אין שורשים. הכל מיובא. נמסטה יחד עם צא'י מסלה, הארה יחד עם נירוואנה, אייוו'אסקה עם פאצ'ה-ממה, זאזן ובודהיסטווה, סאטסאנג עם יוגננדה, וקומפשן עם הדלאי למה. מלא דברים נפלאים, כל אחד יונק מתרבות שלימה שחיה ופיתחה אותו לאורך מאות בשנים, עם שפה וטקסים, סמלים ומנהגים, מורים העבירו את זה מדור לדור, ילדים ינקו את זה עם חלבאימם, ואנחנו ינקנו ציונות.

לכן בחיפוש אחר אמת אמיתית, כזו שדורשת ממך את כולך, בחיפוש אחרי משהו אותנטי, משהו שיש לו שורשים ושיש לי שורשים בו, משהו שאין בו, לכאורה, את תחלואי המודרניזציה, משהו שהיה שם תמיד, ממש מתחת לאף, משהו שהיה, אחרי ככלות הכל, מהול בכל זאת ב(תחליף) חלב אמי, גם אם היה זה תמהיל דליל בסגנון הומיאופתי – אנחנו מגלים פתאום את היהדות.

לי אישית, למשל, היתה הפתעה עצומה לקרוא לראשונה את דבריו של רבי נחמן מברסלב. אחרי שסיפורי זן וקואנים הילכו עלי קסם במשך שנים הרגשתי שגיליתי פתאום חכם זן יהודי.

לי זה לא יקרה

ואז מתעוררת בנו משיכה פנימית עצומה אל היהדות הזו, המושמצת, החרדית, החסידית. אבל מול המשיכה הגדולה הבאה מבפנים עומדים עדיין כל מיני חששות ופחדים ודעות קדומות. אתה לא כל כך רוצה באמת להצטרף לדתיים האלו, לא בא לך גם ממש על הסטיגמה של החוזר בתשובה, אתה צריך להתגבר על הדחייה אסטטית, ועל ריחות הזיעה החריפים של החרדים באוטובוס. 'מה', אתה אומר לעצמך בפנים – 'אני אהיה כזה???'  אתה מפחד מאבדן החופש האישי, אתה מפחד מעצם המחשבה שתתחתן עם מישהי צנועה כזו, ותעשו את זה דרך חור בסדין, למרות שכבר שמעת שאלו רק סיפורים, אבל אלף ואחד פחדים עולים בך – הפחדים ממותה של האישיות המוכרת לך בתור 'אתה', ומפני ההיוולדות מחדש אל דמות הדוס, שחשבת שלעולם לא תהיה, שלעולם לך זה לא יקרה, והנה הנה זה קורה ממש לך.

החירות מעצמך

אבל בסופו של דבר, אצל רבים מאיתנו, המשיכה הפנימית חזקה יותר מכל הפחדים. המשיכה אל השורשים, המשיכה אל הקדושה. אנחנו דופקים על דלת הישיבה ורבנים מאירי פנים מקבלים אותנו פנימה. הם עוזרים לנו ללמוד תורה ומציגים בפנינו עולם מופלא, קסום, מלא הוד, מלא חכמה. עולם של צדיקים שהתעלו על האיגואיזם וחיו במסירות גדולה כל כך עד שרוח הקודש שרתה עליהם והתגלתה דרכם אל תלמידיהם. דרך החיים היהודית פותחת בפנינו צוהר להתמסרות נטולת פשרות. וההתמסרות הזו, דווקא היא, עם כל כמה שהיא מאיימת לפעמים, פותחת בפני הנפש דלת אל החירות. זה איננו החופש לעשות מה שבא לי, אלא החופש מלעשות סתם מה שבא לי; וזהו חופש גדול מאד. אנחנו מתחילים ללכת בשביל שסללו אבות אבותינו ואמות אמותינו. יש בו תחושה של אמת גדולה, הוא מעוגן, הוא חכם, הוא לא מודרניסטי ולא סטייליסטי, הוא מפולפל ויש בו הומור יהודי טוב, והוא לוקח אותנו קרוב יותר אל תחושה שכה כמהנו אליה מאז תום ילדותנו – תחושת הקדושה. רבים בעולם החילוני אינם יודעים עליה דבר וילד שגדל אל העולם החילוני, המנוכר והציני, קובר עמוק בתוך מסתרי נפשו את הכמיהה הזו, שאין הוא יודע, כמובן, לכנותה בשם, את ההשתוקקות אל הקדושה, וממשיך לחיות את חייו בהתעלמות מאותה כמיהה מסותרת. אבל כשהקדושה נוגעת בנו סוף סוף, בחיי המסירות הדתיים, הכמיהה הזו מתפרצת ויוצאת מעומק הנפש, כמו מעיינות רבים של בכי עצור, שהיה כבוש בנו שנים על גבי שנים וזה עתה נחשף.

מיתרי הקדושה

הצעידה בשבילי הקדושה מנגנת על מיתרים עמוקים בנפשנו. היא פורטת על מיתרים השתולים עמוק, הרבה מעבר לכל הטענות והמענות של ההיגיון. המוסכמות החברתיות, שלאדם החילוני נראות לפעמים פשוט הגיוניות, מתחוורות לחלוטין לעומת התהודה העזה שלה זוכים צלילי הקדושה במעמקי הנפש.

אנחנו לומדים ללכת בדרכי הקודש, תוך הכרה גוברת והולכת בכך שההיגיון הרגיל איננו משקף את האמת, שמוסכמות החברה הכללית, זו שבה גדלנו, אינן אלא מכשולים בדרך אל הקודש, וששיקול הדעת האישי שלנו מתגלה פעמים רבות כמוטעה לחלוטין. אנחנו מגלים מורי דרך שמכירים את השביל טוב מאתנו. בהתחלה אלו רבנים ורבניות שהעולם הדתי הציב כדי להציג בפנינו את חלון הראווה של היהדות, מצוחצח ומסוגנן היטב, כדי לרכוש את אמונו של החוזר בתשובה, אבל לאחר זמן אלו כבר ספרים של גדולי רוח, כמו כתבי רבי נחמן מברסלב, התניא, מסילת ישרים לרמח"ל או ספרי המוסר מאסכולת ר' ישראל מסלנט. אבל תמיד יש לנו רבנים נוספים, רבנים חיים, שמייעצים לנו כיצד לנהוג, על פי הספרים הקדושים ועל פי דרך הקדושה שהם, להערכתנו, מבינים ורואים טוב מאתנו.

הלגיטימציה של הקול הפנימי

אחד הדברים שהרבנים שלנו משבחים מאד זה את אותה הכמיהה שהוליכה אותנו אל העולם הדתי. אותו חיפוש שלא נתן לנו מנוח, אותו קול פנימי, אותה תשוקה, שהובילה אותנו אל החזרה בתשובה. זהו היצר הטוב, כך הם מלמדים אותנו להבין, זו רוח השם שפעמה בנו, שהדריכה אותנו, ברחמים רבים, מן המקומות האבודים בהם התגלגלנו קודם לכן – הביתה – אל הקדושה, אל הצניעות, אל השבת ואל השם יתברך. מן הבלבול אל הבהירות.

אבל בזה הסתיים תפקידה של התשוקה הפנימית. היא היתה נכונה כל עוד היא הוליכה אותנו פנימה, אל הדת. אולם לאחר זמן היא עולה בך שוב. הקול הפנימי שלך מבקש לומר משהו, והמשהו שיש לו לומר זה שלמרות שהעולם הדתי שמצאת הוא מדהים, בכל זאת, משהו פה לא נכון, משהו עדיין חסר, משהו, לפעמים, אפילו מסריח. זה לא בדיוק זה. מה שמצאת זה לא בדיוק מה שחיפשת. הקול הפנימי לא יודע לשים את האצבע בדיוק על מה שמרגיש לו כלא נכון, אבל הוא אומר לך שמשהו בחייך הדתיים משובש. משהו מזייף פה. משהו מרגיש לא טוב.

אבל ברגע זה אובדת לקולך הפנימי הלגיטימציה. אתה משתיק אותו. הרבנים מלמדים אותך שזהו קולו של היצר הרע: בטח שיש לך ספקות, זה ברור, מה חשבת? יש לאדם יצר הרע, והיצר הרע איננו מטומטם, הוא מתוחכם מאד. הוא יכול להציג בפניך את הספקות שלו בשפה אינטליגנטית ביותר, לפעמים בעדינות לירית כמעט. לא תמיד הוא מופיע בברוטאליות בהמית של יצרים בוערים, אבל זה אותו אחד. "ספק" בגימטריה "עמלק". הספקות שלך, אם תשמע להם, יוליכו אותך לאבדון, מלמדים אותך מוריך ומראים לך את זה כתוב בספרים הקדושים. בתחילה היצר הרע נדמה לך כבחור עדין ואינטליגנטי, אבל אם תלך בעקבותיו הוא יהפוך אט אט לרס"ר משעבד, והוא ייקח אותך למקומות בהמיים ויפיל אותך בפח היצרים האפלים. לכן – הזהר והישמר לך.

אתה לוקח אלה ומנחית אותה על ראשה של התשוקה הפנימית, הקוראת לך להטיל ספק באמיתות חייך הדתיים, פעם ועוד פעם ועוד פעם. עד שהיא שותקת.

נפשך חבולה. אתה לא סומך יותר על עצמך, מי כמוך יודע שאתה מלא בלבולים בתוכך פנימה. יש בזה תחושה של שחרור – שחרור מעצמך – יש בזה תחושה של בטחון – בטחון בצדיקים שמראים לך את הדרך – אבל יש בזה גם מתח נפשי גדול, שפעמים רבות אינך מודע לו. תהום גדולה הולכת ונפערת בתוך נפשך בין המותר והאסור. יש המון דברים בתוכך שאין להם יותר לגיטימציה. תשוקות ורצונות, קולות פנימיים ורצונות של הגוף – כולם נדחסים עמוק במקומות אפלים שאינך רוצה להסתכל בהם. אתה לא רוצה שהם יפריעו לך ללכת בדרך שבחרת לך. לפעמים למרות הכל הם קופצים ומשתוללים, וההשתוללות הזו רק ממחישה לך עד כמה הם באמת מסוכנים. אתה עושה תשובה והולך לבקש כפרה.

זה מסוכן

בשלב הזה כל מה שמזכיר לך את הספקות שלך הופך להיות מסוכן. וזה ברור. ספרים שאינם ספרי קודש עולים על המוקד, ואתה מנתק גם קשר עם חברים ובני משפחה – אם אותם אנשים אינם מוכנים לקבל אותך פשוט כמו שאתה ואפילו להקשיב לנאומים שלך על אמיתותה של היהדות. מה שיש להם לומר לך, אם איננו חיוור ממילא, אם יש בו חיות – נתפס כמסוכן ואתה מרגיש צורך להתרחק ממנו.

מה שהתחיל כשביל המוליך אותך הביתה, אל הקדושה, הופך, מבלי שאתה מבחין בכך, למערבולת שסוחפת אותך פנימה. אתה שומע דרשות בכל שבת וחג שמבקשות ממך להתחזק. אתה מרגיש גם צורך פנימי להתחזק, כי נפשך מתמרדת מבפנים, מהמרתף, ועמוק בתוכך אתה יודע שיסודות הבניין שלך רוטטים לפעמים. אתה רוצה "להתחזק". מה עושים כדי "להתחזק"? אתה מנתק את עצמך עוד ועוד מכל מה שמזכיר לך את האפשרות שמשהו בעולם היהודי שלך משובש. וכל אותם דברים שיש בהם בכדי לערער במשהו את תפיסת עולמך נצבעים אט אט בצבעים אפלים יותר ויותר. בכלל, העולם שלך הפך להיות בעל ניגודיות חריפה ביותר, ממש כמו הבגדים שלך. שחור ולבן. המלחמה הפנימית נטושה בתוכך בין מה שמותר לבין מה שאסור, וכל מה ש"אסור" לובש דימוי מאיים. הוא איננו סתם טעות – הוא "סטרא אחרא" – הוא מכוחות היצר הרע, כי הוא נותן ביטוי לכוחות שמאיימים להרוס את העולם הדתי שבנית לעצמך ולמשפחתך החדשה (כי בשלב הזה אתה כבר נשוי עם כמה וכמה ילדים, שהולכים למוסדות חינוך חרדיים ואתה רוצה להראות להם דוגמה אישית של הורה המסור לחיי תורה ומצוות, ואתה ממש לא רוצה לחשוף את נפשם הזכה והתמימה לכוחות היצר הרע, לספקות ולתשוקות ול"בלבולים" שבתוכך).

"אומן, אומן ראש השנה"

מה עוד עושים כדי "להתחזק"? – נוסעים לאומַן, למשל, כדי להתפלל על קברו של רבי נחמן. בפרט אם עולות בך תשוקות מיניות אסורות, ובפרט אם הן באות לך בחלומות וגורמות לך, אם אתה חוזר בתשובה ממין זכר, לקרי לילה (= חלומות רטובים). אתה נוסע לאומן, או לפחות למירון, כמה שיותר, וקורא שם את ה"תיקון הכללי" – עשרת מזמורי התהילים שרבי נחמן מברסלב מצא כמועילים לתיקון "פגם הברית", והבטיח שמי שיאמר אותם על קברו וייתן מעות לצדקה הוא בעצמו יציל אותו מדינה של גיהינום. אתה רוצה שרבי נחמן יציל אותך כי אתה כבר לא יודע איך להציל את עצמך. אתה לוקח גם את הילדים שלך לשם, כדי להציל אותם מהיצרים עוד לפני שיתחילו לבעור בהם בגיל הנעורים. אתה מתפלל וטובל בנהר ורוקד ריקודים חסידיים עם חבריך למסע ומרגיש התעלות רוחנית אדירה, אבל כמובן אין בזה כדי לעזור לך באמת, כי אתה מתכחש יום יום לנפשך וסותם אותה בהבלים דתיים במקום לטפל בה באמת, במקום להקשיב למה שיש לה לומר לך אתה מאיים עליה עם אותה אלה אלימה, שאם היא רק תעיז להרים את הראש אתה תסתום לה את הפה מיד.

הצדיקים הנרדפים

ככה לא נהג רבי נחמן בעצמו, בבגרותו, אבל את זה לא מספרים לך בישיבה. ככה לא נהג הבעל שם טוב, וככה לא נהגו גדולי החסידות האמיתיים. הם העזו. הם העזו להקשיב רוב קשב למעמקי נפשם, וגילו בה דברים שאכן לא תאמו את העולם הדתי שבו הם חיו. נכון – הם לא עזבו את אותו עולם (בזמנם גם לא היה לאן לעזוב, דרך אגב) – אבל הם סללו דרכים שנחשבו בימיהם, על ידי גדולי הרבנים, לכפירה גמורה.

מתנגדי החסידות ראו בחסידים שבתאים חדשים, כי למרות כל ההכחשות של החסידים עצמם הם זיהו אצלם רעיונות שבתאיים על דבר קדושת החטא והעלאת הניצוצות הקדושים, רעיונות המושרשים עמוק בתורת החסידות. הבעל שם טוב נרדף, בעל התניא נרדף, הרבי מקוצק נסקל באבנים, רבי נחמן נרדף לא רק על ידי ה'מתנגדים' אלא אף על ידי החסידים, הרמח"ל נרדף, וכולם נרדפו על ידי רבנים טובים וחכמים ובשם המסורת, כי מה שהם הביאו לעולם יצג עבור אותם רבנים את מה שהם עצמם הדחיקו עמוק כל כך במרתפי נפשם, עד שלבש עבורם אצטלה של סטרא-אחרא.

אתה יודע את כל זה, למרות שאינך מכיר הרבה מאד עובדות הקשורות בחייהם ופעלם של אותם גדולים, כי מה שאתה לומד בעולם הדתי הם רק כתבים מצונזרים עם 'הסכמות'. היהדות החרדית צנזרה את המסרים של גדולי הרוח של עצמה, כך שלא ימצא חלילה שהם אומרים דברים שבאמת מאתגרים את הנורמה הדתית. כל מה שהם אמרו ואִתגר יותר מידי את המסגרת, נמחק מספריהם בידי תלמידיהם, או פורש בפרשנות שסירסה את יכולתו להזיק לתמונת העולם המתגוננת של החרדיות החדשה.

אתה לומד גם להסכים עם המכבש המגמד את קומתך, ולומד לומר שהם היו 'גדוילים', ואתה – מי אתה ומה אתה יודע? אתה הרי קטן ומושתן ואינך יכול להתמודד עם מה שהם יכלו להתמודד איתו. והאמת – כנראה שזה נכון… עובדה: הם יצאו וסללו דרכים חדשות, הם הצליחו להתגבר על הפחד, והסכימו להיות מבוזים ומנודים ובפרט שלא לשקר לאמת אותה הרגישו במעמקי נפשם, גם כשהיא לא עלתה בקנה אחד עם המוסכמות הדתיות, ואתה – אתה לא עושה את זה. אתה נכנע, משום מה, למוסכמות, אתה נסחף במערבולת החרדית שלוקחת אותך פנימה עוד ועוד, המערבולת שגורמת לך להפוך לחלק מהעולם החרד והמתגונן, שלוקחת אותך הרחק מעצמך האמיתי, ואין בך את הכח לצאת ולעמוד, ולשחות כנגד הזרם. אילו היית ברווז, דרך אגב, היית נחשב כבלתי כשר, כי אחד מסימני הטהרה שלו קשור ביכולתו לשחות כנגד הזרם, אחרת הוא נחשב כחצי מת, כטריפה, כפיגול. מי שאיננו מסוגל לשחות נגד הזרם (הדתי) הוא מת חי. רוח הקודש לא שורה עליו, אלא מתוך רחמים, כמו השכינה השורה למראשותיו של חולה אנוש.

אז לאן אני אלך?

אחת מהמלכודות שנתפסת בהן היא זו המשבשת לך את הראיה. נדמה לך שלא קיימות אופציות רציניות אחרות חוץ מלהיות דתי – עם כל הפגמים שאתה כבר יודע שקיימים בעולם הזה. כי מה? – תחזור להיות חילוני? העולם החילוני נראה לך ריק, חסר קדושה ונבוב. מה תהיה? רפורמי? זה נראה לך גם כאיזו מין פשרה חיוורת של דתיות אינסטנט המיובאת מאמריקה. רעיונות הבאים מדתות אחרות, כמו בודהיזם או שמאניזם, נצבעו כבר מזמן אצלך בצבעים של עבודה זרה, כך שזה הופך ללא רלוונטי, וחוץ מזה – אתה כבר קשור לשורשים שלך כמו עץ גדול ואינך יכול כך סתם לעוף עם הרוח כמו עלה.

את האופציה של להישאר קשור באמת להשם יתברך, לתורה ולקדושה, אך לקרוא תיגר על המוסכמות הדתיות ועל דרך החיים הדתית, להפתח לעולם, לפתוח את מחסני הנפש ולעבוד עם הגוף והיצר והמודע והלא-מודע ולקדש את הכל – את האופציה הזו צבעו לך כבר בצבעים עזים של כפירה. הראו לך באצבע על אנשים שעשו כבר לפניך את הטעות המרה הזו, והציגו אותם לפניך כרשעים גמורים: אלישע בן אבויה, שבתאי צבי, שפינוזה ויעקב פראנק, למשל. אתה לא יודע עליהם הרבה בעצם, אינך יודע מה ההבדל ביניהם ומה הם אמרו ומה הם עשו, כי מעולם לא למדת אותם ברצינות, כל מה ששמעת זו רק את הדעה שטוענת כי הם טעו טעות מרה והפכו ל"רשעים גמורים". אתה לא רוצה להיות כזה, נכון? לכן אתה ממשיך להתבוסס בשלולית החרדיוּת-המקומית, אתה מחפש כיצד למצוא עניין בדרשות התורה החוזרות על עצמן בעייפות, ואתה גם מעמיד פנים, בפני ילדיך, שזה באמת מעניין אותך – "לשם מצוות חינוך".

הנה הנה משיח בא!

יותר ויותר אתה נמשך לחזונות אפוקליפטיים על סוף העולם, קריסת המערכת וביאת המשיח (ואם אתה חב"דניק, אתה בטוח שהמשיח כבר פה. רק למראית העין הוא מת, אבל באמת  באמת – הוא פה, ותכף ומיד מתגלה לכולם בגאולה השלימה). אבל זהו העולם שלך שמאיים לקרוס. הוא בנוי על מתח פנימי רב מידי ולכן אתה זקוק לסוף העולם, אתה מכור להבטחות שעוד מעט כל זה יגמר והאמת תצא לאור ואתה תהיה מאלו שהיו כל הזמן צודקים. עוד מאמץ אחד קטן, אתה אומר לעצמך ללא הרף, אל תשבר ממש לפני הסוף. המציאות הזו הולכת הרי לקרוס, והמשיח יסדר כבר את הכל. גם את העולם הדתי. אז פשוט – תתחזק!

אני נחלצתי מהמערבולת הזו, ובעור שיני נחלצתי, כפי שכבר כתבתי. הוזהרתי על ידי רבותי שאני מוליך עצמי לאבדון. אנשים שהערכתי באמת, רבנים וחכמים, בעלי רוח-הקודש וזקנים מקובלים, ניסו בכל כוחם להציל אותי מללכת בדרכים שבסופו של דבר החזירו אותי אל הלב, בדרכים שחילצו אותי מהדת הממוסדת, וקרבו אותי לאלהים. זה לא היה קל, ואני מודה על כך בכל יום לאלוהי.

הפוליגרף של אלהים

מה שעזר לי בדרך זו העמידה הפשוטה והכנה אל מול האמת. לא ה"אמת" הכתובה בספרים, אלא האמת באמת. זו שכשאתה מבטא אותה נוצרת הרפיה של מתח בגוף, ואתה מרגיש שסוף סוף אמרת את מה שאתה באמת מרגיש. זו שכשאתה אומר אותה או עושה אותה אתה יודע שאתה לא משקר, כי זה הכי אותנטי שאפשר לך להיות, גם אם היא לא חופפת שום "אמת" חיצונית שכתובה בספרים, גם אם זה לא נראה הכי טוב והכי מוצלח, אבל זה אתה. כל דבר אחר, גם אם הוא חופף את המודל הדתי – הינו זיוף, וזיוף הוא חנופה, ו"כת חנפים אינה מקבלת פני שכינה". יותר ויותר הכרתי שעלי לעמוד עירום וחסר מגננות אל מול אלוהי – אל מול האמת היודעת אותי ממילא מבפנים. אלהים חי בתוכי, אלהים חי את רגשותי ואת מחשבותי מבפנים, אלהים חי את הכוחות המתמרדים בתוכי, שהרי אין מקום פנוי ממנו, ואין טעם להחבא מפניו בעצי הגן. ולא רק שהוא בתוך הדברים – הוא בורא אותם, הוא המציא אותם – את כל מה שאני רק יכול להעלות על הדעת, כולל את כל מה שמפתה אותי ומפחיד אותי גם יחד. לאחר שנים של תפילות מנוסחות מהסידור, למדתי לבטוח בקשר האישי עם השכינה ולדבר, כהמלצת רבי נחמן, ממש כמו עם חבר, כמו עם הפסיכולוג הכי טוב שיש. ואכן – הפסיכולוג האלוהי לא הכזיב. הוא לימד אותי להתחבר מחדש לאמת שלי, ולבטוח בה, ולבטוח בו, באמת.

האמת הפנימית הזו היא שהוליכה אותי בתחילה פנימה, אל תוך היהדות, לגלות את השורשים שלי, לגלות את השפה הדתית שלי בשפת אבות אבותי, לחשוף את מיתרי הקדושה שבלב, והיא זו שהוליכה אותי גם החוצה מהעולם הדתי, שבסופו של דבר הרגיש לי כזיוף, כבלתי מדויק, כבלתי אותנטי, כמעמיד פנים. היא לקחה אותי בדרכים שלה, בדרכים שלי, לחיות חיים של עבודת אלהים, של התמסרות, של קדושה, לגמרי מחוץ למסגרת ההלכה היהודית, וללא צורך באישורם של רבנים או באישורו של העולם בכלל.

רבי זושא מאניאפולי אמר שאין הוא חושש שמא לאחר מותו ישאלו אותו למה הוא לא היה כמו אברהם אבינו, או כמו משה רבינו. מה שהוא חושש זה מה יהיה לו לומר כשישאלו אותו במרום: "זושא, למה לא היית זושא???"

6 תגובות
  1. יצחק טל
    יצחק טל says:

    שלום אוהד,
    אני אח של משה טטרו. תלמיד של הרב גינזבורג ותושב בית אל. אני מאד מבין לליבם של מהפכנים ובעצם אין טיפוס יצירתי אמיתי שהוא לא מהפכן במידה זו או אחרת. ואמר מישהו: רק דגים מתים שוחים עם הזרם.
    קראתי את המכתב שלך לבעלי התשובה הפוטנציאליים והוא ריגש אותי למדי. אני יודע על מה אתה מדבר. מכיר את האופי הממסדי של החברה התורנית (חרדית,דתית לא משנה) ואני כבר שנים חונה באלכסון מול הציבור שבתוכו אני חי. המאמרים שאני כותב מושפעים מאד מהתסכול שחויתי במשך שנים רבות במגעים שלי עם כל מיני חכמים מחוכמים שהאמת בכיס שלהם,לא יודעים לשאול או לבקש הבהרות כאלה שיודעים לתת לך את התשובה לפני שהקשיבו לשאלה. שעורי הרב גינזבורג עוררו בי תובנות רבות ופתחו לי פתח נפלא להרחבת הדעת מתוך מודעות עמוקה שה' מסתתר בכל מקום וכיום אני נמצא בדינאמיקה של קבלה ונתינה ביני לבין עצמי, כל תחומי הדעת פרושים לפני ויש לי רצון אדיר להבין, לשמוע, ולהסביר את מה שהבנתי (אין כל כך למי אבל הכתיבה היא המפלט שלי). אני יודע שזה עולם השקר ואמיתות מפוזרות פה ושם לפעמים אמת מסתירה שקר ולפעמים ההפך. אני לא יכול לסבול את החברה העדרית. כל הדברים (והדיבורים) יגעים ובגלל שאין עם מי לדבר אני הולך אחרי עצמי . וברוך ה' יש לי עצמאות רוחנית ואינטלקטואלית ואינני צריך שמישהו יגבה אותי יתן לי ישר כוח או הסכמות. יש לי עסק עם בורא עולם בלבד. אני כבר לא כפייתי, יודע להעריך את הכוחות שלי ובדרך כלל חי בהרמוניה עם עצמי.
    מבחינתי זה היה יכול להיות מרתק לשמוע אותך ואחד ממוריך בעבר בעימות מול קהל שומעים. אתה יודע מתי אני אתחיל לכבד רבנים? כשאשמע שני רבנים בעימות כנ"ל . בינתיים הצרה שאין תקשורת ואין ברית. בינתיים כל אחד הוא גדול בחצר שעליה הוא מולך..זהו. אז שיהיה כבר שלום על ישראל אמן כן יהי רצון,יצחק.

  2. רני
    רני says:

    בס"ד
    יתכן שאני טועה תועה ומתעה לגמרי, אבל ממה שאני מצליח להבין, חלק מהיופי של החזרה בתשובה זה העובדה שאני מחוייב להיות במקום שאני לא יכול להתחמק ממנו. יש חוקים ויש התנגדות לחוקים ולא כולם במניין צדיקים ומה לעשות אבל משפחה לא בוחרים. כפראפראזה על הבהגווד גיטה, היה לי אולי הרבה יותר קל להיות הודי אבל בסופו של דבר אני יהודי וזה כולל לעשות לא מעט דברים שעל פניו נראים לי מנוגדים לאמת הפנימית שלי. בסופו של יום גם אם אני אכריז מבוקר עד ערב שאני לא מאמין בחוק הכבידה, אם אני אקרא תיגר על החוק הזה בקפיצה מעזריאלי, אני אמצא את עצמי מרוח בתחתית הבניין. החכמה היא להכיל את המתח בין החוק החיצוני למרחבים הפנימיים. צמיחה נובעת בין היתר גם מחיכוך והתנגדות. ויתור על אחד הצדדים, חוק או מרחב, מביא לויתור על שניהם. יתכן שאתה הרבה יותר רגוע עכשיו אבל אל תהיה בטוח שזו אינדיקציה שאתה הולך בדרך הנכונה.

    בכל זאת תודה. עזרת לי לנסח עבור עצמי את האני מאמין שלי.

    • אזרחי אוהד
      אזרחי אוהד says:

      הרבה יש לי להגיב על דבריך. אבל אסתפק בכך שההשוואה בין חוקי ההלכה וחוקי הטבע מטעה. על חוק טבע אי אפשר לעבור. ואם ניתן היה לעבור עליו – מייד הוא היה יוצא מגדר חוק טבע, והחוק היה מוגדר מחדש. חוקי הדת מאידך (כל דת) אינם כך. ניתן לעבור עליהם, ועל חלקם אפילו לא רק שניתן – אלא מי שעושה זאת חווה הקלה ורווחה. וןאף על פי כן המערכת הדתית לא אומרת לעצמה – אולי החור איננו חוק, אלא מוסכמה? אולי זו מוסכמה שלמען האמת כבר איננה משרתת את טובת הנשמות והגופים? רק את המשמעת למערכת היא משרתת.
      ואני בהחלט חושב שיש לך בחירה במקום הזה. משפחה לא בוחרים, אבל אם המשפחה חולה – ניתן לבחור להביא לה מזור ורפואה.
      זו בחירתי לפחות. לא להיות חולה כמו כולם, ולא לברוח ממשפחת היהדות – אלא להיות בריא ולנסות להבריא אחרים. אוהד

      • רני
        רני says:

        בס"ד
        תודה על התשובה המהירה.
        למיטב הבנתי, הסיבה שחוקי הדת לא "מתנהגים" כמו חוקי טבע היא כדי לאפשר לנו בחירה חופשית. אם אני יודע -ברור שאני עושה. אני לא אתווכח על העובדה שלפעמים לחוקים מתלוות מניפולציות פנאטיות אבל ב"ה, כשחוזרים בתשובה בגיל 35 נשואים והורים לילדים, לא ממהרים לקבל הכל כתורה מסיני. כפי שידוע לך בודאי, יש דבר כזה שנקרא עיקר הדין ודבר שנקרא מידת חסידות. עדיף לבנות לאט לאט את עיקר הדין ולעשות את הדברים בשמחה (גם אם יש קשיים), מאשר לקפוץ כאחוז אמוק על עגלת מידת החסידות ואז כמובן שהכל יתפרק ואולי עדיף שכך. "כלים" זה דבר שדורש מיומנות וזמן. לא כל חוזר בתשובה, גם אם נתקל בקשיים, חושב שעשה טעות. אבל אני מעריך את הכנות והשיתוף.

  3. אני
    אני says:

    שלום רב,
    ראשית ברצוני להודות לך על המאמר העמוק והחזק הזה.
    שאלתי היא כיצד אוכל לשכנע חוזר בתשובה ,בן 20-בדיוק כפי שאתה היית אז , לקרוא את המאמר ?
    תודה רבה.

התגובות סגורות.