בין השראה, נבואה והלכה

בין השראה, נבואה והלכה
שיחה עם ידיד מלומד על פיש-אנד-צ'יפס בבר בבוסטון. יולי 2012.

אוהד אזרחי

"זה בר אמריקאי טיפוסי, אבל בגלל הקרבה לבית הספר לרבנות הרבה סטודנטים לרבנות באים לכאן לנקות את הראש, ויש כאן מפגשים מענינים" אמר לי ידידי, הנושא במשרה רמה בבית הספר לרבנות בבוסטון. התישבנו. הזמנתי פיש-אנד-צ'פס והוא הזמין לו בירה מהחבית, והשיחה התגלגלה לדיון מעניין על מקומה של ההלכה בחיינו.

בעברי הייתי איש הלכה מובהק. בשנות העשרים לחיי הקדשתי שעות רבות כל יום ללימוד הלכתי. חרשתי את הש"ס והפוסקים, ושיננתי בעל פה דינים בהלכות שבת וכשרות ועירובין ובהלכות אבדה ומציאה, ובשאלות הגדולות של האם "יאוש שלא מדעת שמו יאוש" או לא… (לא נורא אם לא הבנתם, למרות שזה מעניין אשמור את זה לפעם אחרת). נבחנתי על חלק מדיני נזיקין בבית הדין של העדה החרדית בירושלים ועברתי את המבחן בהצלחה (מה ששימש את ראש שישיבה שלי כמקור גאווה, וכהוכחה מול ידידיו בעדה החרדית שגם בעלי תשובה יכולים ללמוד…)

איש ההלכה

האם דרך ההלכה היא דרך השלום?

ידידי הוא אדם נבון ועמוק, המבין את היהדות לעומק וגם את העולם הפוסט-מודרני, ויחד עם זה רואה עצמו מחוייב לגמרי להלכה. אלא שהוא רואה את ההלכה אחרת ממה שרגילים לראות אותה: כדרך של בחירת המעשה נכון לעשותו על ידי שיקול בין ערכים מתנגדים, ובחירה מודעת על איזה ערך ראוי לוותר במצב שכזה ועל איזה ערך ראוי לשמור. ההלכה היהודית מבחינתו עושה בדיוק את זה, ומבטיחה כך שהמעשה הוא מעשה ראוי, ויחד עם זה יש לו עומק. הוא מעשה שמהדהד אחורנית לאלפיים וחמש מאות שנה בערך.

הומוסקסואלים כדת משה וישראל?

מעניין היה לי לשוחח איתו על עריכת נישואין לזוג הומוסקסואלי, למשל. הוא די כועס על רבנים רפורמיים שמשיאים הומואים אך משמיטים את השורה "כדת משה וישראל" מטקס הקידושין. הוא טוען שיש לחתן אותם כדת משה וישראל. "כיצד" שאלתי אותו "אפשר להשיא זוג גברים כדת משה וישראל כאשר דת משה וישראל מדברת על נישואים הטרוסקסואליים בעליל??" והוא הסביר לי הסבר מרתק:

"חקרתי לאורך הדורות של הפוסקים וראיתי שעשרות ומאות פעמים בחרו פוסקים רמי דרג לשים בצד חששות של איסורי תורה חמורים כדי לאפשר לזוגות לחיות יחד. וזאת למה? כי הערך של לא לגרום לאדם לחיות ערירי קודם לאיסורי התורה הללו. הם נהגו ככה בדיני עגונות ובדיני ממזרים וכדומה. מצד אחד יש ערך תורני של לא לחתן אישה נשואה כשאין לנו ראיה ברורה שבעלה נפטר, ומצד שני יש את הערך של לא לכפות על האדם לחיות לבד. והרבנים הגדולים של הדורות כולם בחרו לכפוף את הערך הראשון לטובת השני. וכך גם בעניין הומוסקסואליזם. אין לנו הרבה מקורות ישירים על זה. מעט מאד התייחסויות יש לסוגיה במהלך הדורות, ולכן עלינו לבדוק את הדבר לאור השיקול הערכי שמאפיין את ההלכה היהודית. ואני סובר שדת משה וישראל היא לתת לאדם, לכל אדם, את האפשרות לחיות יחד חיים של אינטימיות עמוקה עם בן זוג. ואם זה עומד בהתנגשות עם ערך תורני אחר – זו בדיוק דרכה של ההלכה! להחליט איזה ערך ראוי לכפוף כדי לאפשר לקהילה היהודית לחיות בטוב. "

הייתי מרותק לדבריו. גישתו מרעננת. הלוואי כל אנשי ההלכה יפעלו כמוהו. הלואי ישמעו רבני האפלה היהודית בארץ ישראל את דברי אותו חכם מבוסטון, ואיזה מזל שאיש כזה מכשיר כיום רבנים חדשים בישראל!

מאידך, זה גם חידד לי כמה הגישה שלי כבר חרגה מעבר לצורך בהלכה שכזו. אותי הרבה יותר מעניין למצוא דרכים בהן האדם יכול להתיעץ עם הרוח הגדולה ולדעת מהו המעשה הנכון לעשותו ברגע זה. מעשה שאיננו חוק קבוע, אלא המעשה הנכון לאדם הזה, ברגע הזה, במקום הזה. כדברי רפיק ידידי: "זה זה זה".
פחות מעניין אותי מהו החוק היהודי, אף כי גם זה חשוב בעיני.

אנחנו שני ארכיטיפים שונים

מי השילוח, ספר החסידות הרדיקאלי המכנס את דברי תורתו של רבי מרדכי יוסף ליינער מאיז'ביצה

הרבי מאיז'ביץ ("מי השילוח") היה אומר שהגישה שלי היא גישתו של יהודה, ואילו גישתו של ידידי איש ההלכה היא גישתו של יוסף. רבי צדוק הכהן מלובלין היה אומר שאני מייצג את הגישה של "החסיד", ואילו ידידי את גישתו של "הצדיק". לדעת הוגות ניאו-פמיניסטיות כמו קרול גיליגן ותלמידותיה הגישה שאני מייצג היא נקבית יותר, וידידי מייצג מוסר זכרי יותר (מוסר זכרי במיטבו,  חייב אני לומר).

בתפיסה הקבלית כפי שאנחנו מלמדים אותה בנביעה (הכוללת את כל הדעות הנ"ל גם יחד) מה שאני מייצג קשור לעולם העיגולים בקבלת האר"י, ואילו גישתו ההלכתית של ידידי המלומד באה מעולם היושר. שניהם חשובים. ולמעשה – חשוב למצוא את השילוב הנכון ביניהם, שהוא גם זיווג רוחני בעולמות העליונים.

זיווג הארכיטיפים

אם דואגים לכך שהחוק יהיה נחקק משיקולים של עומק, ושל אומץ, ושל מוסר אנושי ראוי, ויחד עם זאת זוכרים תמיד שהחוק איננו חזות הכל, ובסופו של דבר טוב לו לאדם לעמוד בפני האלהים ולשאול מה נכון לו לעשות עכשיו. מהו הדבר הישר בעיני הויה לעשותו? – ואז לעשותו!

 

הדרך העברית ובית הלל

הדרך העברית איננה דרך של חוק. דרך החוק וההלכה התפתחה בדת היהודית בימי בית שני, על תלי החורבות של הדרך העברית שקדמה לה. הדרך העברית מבקשת מהאדם לגלות את כח הויה בתוכו ("ושכנתי בתוכם") ומהמקום הזה לעשות את הישר בעיניו (לא את הנוח, או המועיל, או הקל, בהכרח, אלא את הישר) – בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה", וגם – לקחת אחריות מלאה למעשיו. זו אכן דרך אנרכיסטית במידה רבה, או כפי שמרטין בובר קרא לה "אנרכיה תיאוקרטית".

ידידי הוא תלמידו של הרב פרופ' דויד הרטמן, מחבר הספר (המומלץ מאד) "מסיני לציון". הרטמן מעריץ גדול של גישת בית הלל. כאשר נחלקו רבי אליעזר הן הורקנוס (מאה ראשונה) ורבי יהושע בן חנניה בהלכה (סוגיית "תנורו של עכנאי") חולל רבי אליעזר כל מיני ניסים כדי להוכיח את צדקת דבריו: "אם הלכה כמותי, אמת המים תוכיח!" והמים באמת המים שינו את כיוונם וזרמו במעלה הגבעה. "אם הלכה כמותי בת קול תוכיח! יצאה בת קול ואמרה: מה לכם חכמים אצל רבי אליעזר? שהלכה כמותו בכל מקום.." ואז קם רבי יהושע על רגליו, התריס כנגד בת הקול מן השמים ואמר: לא בשמים היא, שכבר נתנה תורה בהר סיני". הרטמן הינו מעריץ גדול של רבי יהושע בן חנניה והאומץ הרוחני שלו לומר שאותות ומופתים אינם יכולים לקבוע הלכה. רק דעת רוב החכמים המתבקשים להכריע על פי שיקול דעתם האנושי במיטבו היא שקובעת.

רבי אליעזר בן הורקנוס היה "שמותי" כלומר – מתלמידי בית שמאי. אנשי בית שמאי היו פחות מהפכנים, ויותר קשורים לדרך הקדומה. בית הלל היו ה"רפורמיים" של אותם זמנים.

ראוי לשאול האם רבי אליעזר, המחולל נסים ונפלאות כמו שמאן מנוסה, מייצג גישה הקרובה יותר לדרך העברית הקדומה מאשר זו של רבי יהושע בן חנניה ובית הלל? מה דעתכם? את דעתי אכתוב בהערת השוליים[1]

טוב ללמוד מהשונה ממך

בכל מקרה – ביקשתי מידידי למלומד שכשהוא מבקר בקרוב בארץ – יבוא להרצאת אורח על ההלכה היהודית ותפקידה בנביעה, האקדמיה העברית של הרוח. חשוב לי שתלמידי יחשפו לגישות אינטליגנטיות, גם אם הן שונות מגישתי שלי. ואני מקווה שכך אכן יקרה כבר בשנת הלימודים הקרובה.


[1] לעניות דעתי גם רבי אליעזר איננו מייצג נאמנה את הדרך העברית הקדומה, ובהקשר של קביעת ההלכה – אולי אפילו ממש להפך. הבעיה עם רבי אליעזר היא שהוא רצה לקבוע הלכה, לחוקק חוק, על פי הקשר הישיר שלו עם השמים. ולכך התנגד רבי יהושע בתוקף. אם כבר לקבוע חוקים – הם צריכים להיות חוקים הנשקלים באמות מידה של תבונה ומוסר אנושי גמיש. אבל הדרך העברית היא בכלל לא דרך של חוק. העברי איננו מבקש לחוקק חוק, אלא לעתים, כשמו, הוא מוכן לעבור על החוק, אם צריך. עברי מלשון עבריין. העברי מבקש לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו עכשיו – ולא מהו החוק. כי החוק מנסה לקבוע מה נכון לעשות תמיד, וזו אינה דרכו.  העברי, הנאמן להויה אלהיו, יעשה את הישר בעיניו גם אם בכך יעבור על החוק ההלכתי או כל חוק אחר (ראו מי השילוח על פרשת וישב ביחס לדרכו בקודש של ארכיטיפ יהודה) וגם אם במקרה הדבר הישר לעשותו עולה בקנה אחד עם החוק. כי כשהחוק נחקק היטב אחוזי החפיפה הזו גדלים. ובכל מקרה – הוא יקח אחריות מלאה על מעשיו ולא יסתתר מאחורי "שולחן ערוך" או כל סמכות הלכתית אחרת שבגללה הוא עשה את מה שעשה. אבל בדרך העברית המעשה הנכון הוא תמיד עניין נקודתי. הוא יכול להיות עניין פרטי או עניין הנוגע לקבוצה מסוימת בזמן מסוים – אבל אין להפוך זאת לחוק קבוע, כשם שהשופטים נמנעו מלקבל את בקשת העם להפוך למלכים. "הויה ימלוך עליכם!" אמרו הם לעם שוב ושוב. גם אם היה להם תפקיד ביחס לשבט כולו, בכל זאת – תפקידם היה נקודתי. ובנקודה הבאה – הויה תראה את הדרך הנכונה ללכת בה הלאה. רבי אליעזר ביקש לקבוע חוק קבוע לדורות על פי מה שישר בעיניו בחויה הרוחנית שלו, וזה דבר שאין לעשותו, גם בדרך העברית. אם חוק – עדיף שהוא יהיה מה שיותר אנושי ומה שיותר גמיש וניתן לשינוי. כי הרי זו בדיוק הבעיה עם החוק הדתי – שהוא נתפס כבלתי ניתן לשינוי, ולכן לא אנושי, ולכן הוא תוקע את היהדות פתאום ממש כדרך בית שמאי, ולא מאפשר את הגמישות הפרגמטיסטית-רוחנית של בית הלל ההיסטורי.