איך מצאנו דרך לעשות את החגים

בראש השנה נברא הזמן, ומתחדש השפע עבור כל השנה שנפתחת וזורמת אחריו, כך טענו מורי הקבלה והחסידות לאורך הדורות. ראש השנה איננו סתם נקודת ציון בתוך הזמן, אלא הוא יותר כמו המעיין של הזמן, כמו נקודת הנביעה של הזמן, ממנו נובעת השנה שתבוא אחריו. ולכן, טענו המקובלים, מה שאדם עושה בראש השנה משפיע על כל השנה שתבוא אחר כך. מה שאנחנו עושים בראש השנה "צובע" את כל השנה שעוקבת, כי כמו שנאמר במדרש "הכל הולך אחר הראש". האר"י טען למשל שמי שישן הרבה בראש השנה עלול שתהיה לו שנה ישנונית מבחינה פנימית, שנה חסרת התעוררות.

לכן חשוב לקחת את הימים של ראש השנה כזמן המיועד להתכוונות בהירה ולתפילה לכל השנה שבאה עלינו לטובה. כדאי לצקת תוכן בעל משמעות לחג הזה, שלפעמים הולך לאנשים לאיבוד בתוך כל מיני "מחויבויות משפחתיות" למיניהן, שאנחנו לא ממש מחוברים אליהן, אבל נענים להן פשוט כי "לא נעים"… אבל תחשבו רגע איך נראית שנה שמתחילה ב"לא נעים"?…

מצד שני הבעיה עם ראש השנה ויום הכיפורים היא שרבים מאיתנו לא מתחברים גם למה שקורה בבית הכנסת. אנשים רבים מרגישים שמחזור התפילות לחגים הינו גם עב כרס יתר על המידה, וגם מלא במילים שאינן משקפות את מה שיש לנו לומר באמת. אז מה עושים?

התלמוד משבח את הנביאים על כך שהיו טיפוסים אותנטיים, ולא שבחו את הקב"ה בתארים שלא הרגישו מתוך החוויה האותנטית שלהם כי הם מוצדקים, גם אם נאלצו לשנות לשם כך את המסורת העתיקה מימי משה: "כיצד עשו כך ועקרו תקנה שתיקן משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו" (בבלי, יומא סט/ב).

זו היתה דרכם של הנביאים, להיות אותנטיים ולהאמין שההויה מושתתת על אמת ולא על חנופה. אמנם החכמים החזירו את הנוסח על כנו ולא הלכו בדרכם של הנביאים, אבל זה בדיוק העניין – האם אנחנו מחפשים כיום ללכת בדרך הנביאים או בדרך החכמים הדואגים למיסוד המסורת?

מורי ורבי, רבי זלמן שחטר-שלומי, כתב לפני שנים ספר חשוב ושמו "שינוי פרדיגמות" או באנגלית "Paradigm Shift". רבי זלמן, מייסד היהדות המתחדשת, טוען כי הפרדיגמה הרוחנית שבתוכה פועל האדם המודרני והפוסט-מודרני שונה מאד מהפרדיגמה הרוחנית בה נכתבו רוב הטקסטים של היהדות, ולכן מה שקורה הוא שמי שממשיך להתפלל לפי הנוסח הרגיל, עלול לעשות מין שקר בנפשו, עלול ליפול במעיין חנופה כלפי שמיים, במעיין התחנחנות שאיננה אותנטית, וכידוע בגמרא "כת חנפים איננה מקבלת פני שכינה" (בבלי, סוטה מבא).

תמונת העולם שמצויירת במסורת הרגילה לקראת ראש השנה ויום הכיפורים היא של עמידה מלאת יראה אל מול מלך גדול ונורא, החורץ גורלות בדין נוקב, מלך שיש להתחנן לפניו ולבקש על נפשנו כדי שיחון אותנו ברוב חסדו ויברכנו בשנה טובה למרות מעשינו הרעים. אני לפחות ממש לא מתחבר לתמונת העולם הזו, ואני בטוח שכך גם רבים אחרים.

לכן במהלך יותר מעשר השנים האחרונות, מאז שהעזתי לעזוב את מחוזות האורתודוקסיה, אני בוחן יחד עם חברים ותלמידים כיצד בכל זאת ניתן לצקת תוכן אמיתי, אותנטי ועמוק, לחגים בכלל ולחגי תשרי בפרט, כי אני לפחות יודע שאינני מעוניין לזרוק את התינוק יחד עם האמבטיה. שוב ושוב אני מוצא את עצמי נרגש לקראת החגים ומרגיש שיש בהם אנרגיה בעלת משמעות, אך כאמור – מה שקורה בבית הכנסת ממש לא מדבר אלי.

ולכן מה שעשינו זה ככה:

  • לקחנו חלק קטן מן הטקסטים של הסידור, ובנינו תפילה שמבטאת את מה שאנחנו מרגישים באמת – תחושה של שגב, של געגוע עמוק לשיבת הנפש לשורשה, לקשר אמיתי עם העולם, קשר אמיתי בין אדם לאדם, כמיהה לטהרת הלב, להתעלות והתרוממות הרוח… ושבח והודיה על כל הטוב שבחיים.
  • עיבדנו את רוב התפילות הללו לשירה מקודשת. ברוך השם יש ניגונים! חלקם עתיקים וחלקם חדשים, חלקם הלחננו וחלקם אספנו, והעיקר שנוצרה לה שירת קודש בעלת עוצמה, לפעמים אקסטטית ולפעמים עדינה, שירה שאנשים "כמונו" מתחברים אליה בדבקות ובהתעלות. לראות את הפנים של אנשים לאחר סשן של שירת-תפילה שכזו זה תענוג גדול באמת. יש איזה רוך ועדינות, ואיזו הילה של זוהר ונחת רוח ואינטימיות שניכרת מפניהם של האנשים.
  • לקחנו את השופר – מנהג קדום ביותר – ואנחנו תוקעים בו כביטוי בלתי מילולי לאיזו זעקה ראשונית "מן המיצר אל המרחב" – כפי שמובאים הדברים במחשבה החסידית. לפעמים כל הקהילה מצטרפת בזעקה רבה אל התקיעה האחרונה "כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים" (רבי נחמן מברסלב).
  • לקחנו גם מנהגים נוספים של החג ועיבדנו אותם לסוג של סדנאות, כמו למשל את "התרת הנדרים" שנהוג לעשות בערב ראש השנה וב"כל נדרי". יש בזה משהו כל כך עמוק ונכון, לשחרר מאיתנו נעילות אנרגטיות שתוקעות אותנו, כל מיני מנהגים והרגלים, ולפעמים דפוסים חברתיים או דפוסים פנימיים שלא מאפשרים לנו לברוא את עצמנו מחדש. זה מרתק לבחון מה הם "הנדרים הבלתי מודעים" שנדרתי ולהשתחרר מהם כדי להתחיל משהו חדש וטרי.
  • יצרנו גם טקס חזק מאד שנקרא "סדר בית הדין": זהו טקס חזק ומשמעותי, שיש מי שחוזרים ומגיעים אלינו רק כדי לחוות זאת שוב, כל שנה. לא מדובר פה באיזה בית דין של מעלה שצריך להתחנן לפניו. היקום נדיב ומלא חסד הוא. אבל למרות זאת – אני רוצה לבדוק את עצמי בתחילת השנה "למה לי בכלל שנה חדשה"? יצרנו מהלך סדנאי שמאפשר לכל אחד לבחון את עצמו אל מול שלושה חברים "דיינים", ולראות לשם מה אני חי? מה המטרה העמוקה של חיי, חוץ מאשר להתגלגל ולסחוב ולשרוד משנה לשנה? זהו תהליך נפלא. כששלושה חברים מקשיבים לך קשב רב (מצרך נדיר כשלעצמו כיום) ומרגישים שמה שאתה מביא זה משהו אמיתי, שממש כדאי לעולם כולו שתחיה לשם כך – הם פוסקים ומכריזים בנוסח חגיגי על כך שאתה ראוי לשנה חדשה וחיים מלאי טוב, ומתפללים עבורך. אבל אם הם מרגישים שאתה קצת מזייף, שאתה מחפף, מורח, שאתה לא יודע מה אתה עושה פה… שאתה לא ממש חי בעצם – הם ישלחו אותך חזרה אל עצמך, להתבונן שוב, ולבוא עם אמת עמוקה יותר.
  • את "קריאת התורה" כמו את כל הטקסים כולם אנחנו פותחים לכל אדם – נשים וגברים כאחד. איננו חיים עוד בעולם בו נשים צריכות להביט מעבר למחיצה על מה שהגברים עושים. ובקריאת התורה אנחנו מחפשים תמיד מה הקטע שאנחנו קוראים עכשיו אומר לכל אחד מאיתנו. כשלומדים לקרוא את התנ"ך בקריאה סימבולית, פסיכולוגית וארכיטיפית מגלים שקטעים מסויימים בו מספרים את הסיפור שלי עכשיו. וזו הזדמנות נפלאה לעבודה פנימית שאותה אנחנו עושים דרך כלים כמו "ביבליו-דרמה" עם מי שמעוניין בכך.

זוהי כמובן רק דוגמית. אינני יכול להאריך ביחס לכל מנהגי החגים שאספנו וכיצד עיבדנו אותם כדי שיהוו מסגרת לחגיגה עמוקה של החגים, אבל אתם קולטים את הכיוון. וכמובן – הדברים תמיד בהתהוות – יצירתיות היא דבר הכרחי. השילוב של מסורת וחידוש מייצר אינטימיות אותנטית, שמהווה אלטרנטיבה גם לבית הכנסת וגם לסעודות של המחויבויות המשפחתיות.

—-

  • אנחנו תמיד מזמינים כל אדם לחגוג איתנו, ולהיחשף לדרך חדשה לחגוג את החגים ומשמעותם. השנה נערוך את החגים בבית אורן, גם בטבע – שהוא מקום קדוש בפני עצמו – וגם באולמות ששכרנו לשם כך ממלון בית אורן. פרטים נוספים תמצאו באתר שלנו: www.kabalove.org