הפסיכולוגים של אלהים

הפסיכולוגים של אלהים

אוהד אזרחי 1998. (מאמר זה נכתב במקור לירחון "חיים אחרים", ונדפס גם כנספח בספר "בסוד לויתן" ובספר "מי מפחד מלילית" – שניהם בהוצאת מודן)

במאמרים קודמים דובר מעט אודות ה"פרצופים" השונים, או הפרסונות השונות, שאותן עוטה האל האחד, האין-סופי והבלתי ניתן לכינוי בשם ובתואר, כדי לתקשר עם בני האדם. הדמויות הללו אינן סטטיות. אין דברים סטטיים במקום של חיים. כל מה שחי מתפתח, משתנה, זורם, וגם הדמות האלוהית המייצגת את אלוהי ישראל היא דמות שמשתנה ומתפתחת. וכאן ברצוני לגעת באחריות הכבדה ובתפקיד הגדול המונח לאור זאת על כתפי המאמינים, והוא   תיקון דמותו של האל.

התיקון הגדול

ההכרה שדמותו של אלהי ישראל משתנה בתודעת המאמינים איננה עבורי מושא מחקרי גרידא או שעשוע אינטלקטואלי. זהו תפקיד, זוהי עבודה רוחנית, וזו גם אחריות גדולה. הגישה הקבלית הבסיסית גורסת, שאכן האל עצמו הוא אין סופי ולא ניתן כלל לתיאור, אך כדי להתגלות כמנהיג ההיסטוריה וכאלוהי הלבבות לובש הוא דמויות שונות, מוגבלות, חלקיות ובנות תאור, והן הספירות וה"פרצופים" של "עולם האצילות", וכבר הזכרנו זאת. אימוץ גישה שכזו מאפשר לנו לחשוב על אלוהים באופנים רבים. לראות אותו, בעת ובעונה אחת, גם כשלימות הנאצלת ביותר הרחוקה ממחשבת אנוש, וגם כדמות לא מושלמת כל כך, כדמות המושלכת כלפי מעלה מן הדימוי של בני האדם אודות האלוהים.

והדמות הזו, האלוהית, אותה אנחנו אוספים ממחסני הלא מודע והסופר-אגו ומשאריות פרורים של מסורות ממדפי הספרות וסיפורי סבתא, הדמות הזו זקוקה לתיקון ופיתוח ושכלול. לשון אחר – אם יש פסיכולוגיה כלשהי לדמות האלהית המתגלה בלבבות בני האדם, מי ישמש לה כפסיכולוג קליני בעתות מצוקה? הווה אומר המאמין עצמו!

רבי מאיר, מספר התלמוד במסכת חגיגה, למד תורה מאלישע בן אבויה, אותו חכם מופלג שנכנס לפרדס עם רבי עקיבא אך לא יצא בשלום. אלישע בן אבויה, אבוי, "קיצץ בנטיעות" והפך ל"אחר" – הפך לשונה, לכופר, לזר. אך כאמור רבי מאיר המשיך ללמוד ממנו תורה למרות הכל. אחר היה רוכב על הסוס בשבת, ורבי מאיר היה מהלך אחריו ולומד ממנו תורה. תארו לכם היום את אחד מגדולי המקובלים שמשנה לפתע את דרכו ועוזב את העולם הדתי. אותו מקובל-כופר נוסע ברכבו בשבת (בכביש בר אילן?) וליד חלון המכונית מכתת רגליו אחד מגדולי התורה ומקשיב רוב קשב לכל מילה שאומר המקובל מחלל השבת. מחזה מדהים לא? כל כך מדהים שהוא פשוט לא היה קורה היום. לו יצא לו אחד מבעלי התורה ל"תרבות רעה" היה כל העולם הדתי מחרים אותו מיד ופוסל, הן מראש והן רטרואקטיבית, כל דבר תורה שהוא אומר כבלתי נכון בעליל. אך לא כך דרכם של חז"ל. הם אומרים: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!" הם נותנים קרדיט הן לדברי התורה של "אחר", שנשארו כגרעיני רימון טריים, גם אם נתעטפו בקליפה, והן לרבי מאיר, שיכול היה לברור לו את התוכן החיובי מתוך ההקשר השלילי. וזו דעה בוגרת מאד. תפיסה רוחנית היודעת לראות גוונים וגווני גוונים במציאות, ולא לפסול את כולה כעסקת חבילה ברגע שנתגלה בה פסול.

לא קונה אל-קנא

אך האם זו הדעה היחידה המובאת בחז"ל ביחס להתנהגות רדיקלית זו של רבי מאיר? לא. ישנה עוד דעה בגמרא, דעה שפוסלת על הסף את רבי מאיר וכל תורתו רק בגלל העובדה שלמד תורה מ"אחר". באופן מפתיע מיחסים חז"ל את הדעה הלא בוגרת הזו, קצרת הראיה הזו, לקב"ה בכבודו ובעצמו! וכך מספר התלמוד:

החכם רבה בר שילא פגש באליהו הנביא. שאל אותו: מה עושה הקב"ה? ענה אליהו: הקב"ה חוזר על דברי תורה מפיהם של כל החכמים, אך לא מפיו של רבי מאיר! שואל רבה בר שילא: ולמה? עונה אליהו: משום שלמד תורה מפיו של אחר! נזעק רבה בר שילא ואמר: רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! ענה אליהו ואמר: עכשיו אומר הקב"ה: "מאיר בני אומר … ".

הקב"ה קיבל על המקום את תירוצו המשכנע של רבה בר שילא, והחל לחזור גם על תורתו של רבי מאיר.

מה עשה כאן רבה בר שילא? הוא פעל פעולה של תיקון והתבגרות בדמות אותה עטה אלהי ישראל בזמנו. מלכתחילה "לא חשב" הקב"ה על הרעיון הזה, ונהג כיהודי חרדי וקנאי. תורה הבאה מפיו של כופר פסולה, לדעתו, לחלוטין. אך רבה בר שילא לא נהג כיהודי חרדי מן השורה: א. הוא היה בוגר מספיק כדי לראות מספר רבדים מקבילים במציאות הנפשית של אלישע בן אבויה ורבי מאיר, ו-ב. הוא לא קיבל את דעתו של הקב"ה, הדעה שנגלתה לו מפי אליהו, אלא טען כנגד דעה דתית מצומקת זו, אפילו שהיא דעת האל ואליהו הנביא גם יחד.

ועמדתו של רבה בר שילא מתקבלת מיד. כאילו הקב"ה מבין סוף סוף שאפשר לראות את הדברים גם אחרת. הקב"ה כביכול "התבגר". כלומר – הדמות שדרכה מתגלה האלוהים לבריות יכולה להתפתח, להשתנות, לכלול יותר גישות, לתת יותר מקום לשונה, לזר, לאחר, אך הכל תלוי, כביכול, בפעולה הרוחנית של המאמין. אם הוא נהיה חסיד שוטה של הקב"ה, אז כשהאל כועס גם הוא כועס. כשהאל מביא פורענות על העולם, הוא ממהר להסכים אתו ולהאשים את בני האדם החוטאים, כשם שעשו רעי איוב לחברם הסובל. אך אם הוא מבין את התפקיד העצום והנורא של המאמין – פיתוח ה"אישיות" כביכול, של האל (או בלשון המקובלים: "המשכת מוחין דגדלות לפרצוף זעיר אנפין"), כלומר תיקון הדמות הפרסונלית של האלהות, באופן כזה שתכלול באמת את העומק הרוחני המתאים לתפיסה המעודנת ביותר של הדור, אם הוא מבין זאת, הוא הופך למעין פסיכולוג של אלוהים.

הוא חוזר על מה שעשה אברהם כשתבע צדק מ"שופט כל הארץ" שרצה למחות את סדום ועמורה מבלי לעשות כל משפט. בעיני אברהם זה לא יתכן. הוא מתווכח עם אלהיו ומנצח בויכוח. בויכוחים שכאלה הקב"ה מתאווה להיות מנוצח.Avraham-Lilien

הפסוק "תנו עוז לאלהים" אומרת הקבלה, מכיל סוד גדול. סוד העוז הרוחני שנותנים בני האדם לדמותו של האל. סוד המשכת האורות והמוחין לפרצופי האצילות. הדמויות הללו של האל, נמצאות בתוכנו. לכן התיקון מתבצע אף הוא בעומק לבבנו, אך יש לו השפעות מרחיקות לכת בעולם כולו. בעולמות כולם.