על משנתו הקבלית גזענית של הרב יצחק גינזבורג

על משנתו הקבלית גזענית של הרב יצחק גינזבורג

אוהד אזרחי

(המאמר פורסם בגרסה מקוצרת ב"מוסף הארץ", של ה21 לפברואר 2014.  כאן הוא לפניכם בגרסה המלאה)

בימים אלו מלאו 20 שנה לטבח שערך ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, טבח שזכה לפרשנות קבלית מהללת על ידי הרב המקובל ר' יצחק גינזבורג, בחוברת "ברוך הגבר" ובשאר מאמרים מפרי עתו. לפני הטבח נמניתי במשך שנים מספר על חוג תלמידיו של הרב יצחק גינזבורג. למעשה הייתי תלמידו הקרוב, בן בית בביתו, עורך ספריו, מורה לקבלה מטעמו ויד ימינו בתחומים רבים. אחר כך פרשתי. פרשתי ממנו, ובהדרגה גם מכל היהדות האורתודוקסית כולה.

פרדוקס הגאון המטורף

כפי שכתב נכון תומר פרסיקו במאמרו במוסף "הארץ" (21.2.14), משנתו הקבלית של הרב גינזבורג מציעה חידוש מרענן בשדה הקבלה, והחידוש הזה הוא מה שמשך גם אותי, כמו רבים אחרים, ללמוד אצלו. הרב יצחק גינזבורג הוא פרדוקס, שגורם לאנשים רבים לתהות ולגרד בפדחת: איך יכול להיות שאדם כמותו יפיץ משנה גזענית ואלימה, שנשמעת לכל בר דעת כטמטום לאומני שלא היה מבייש את הגרועים שברשעי העולם? כי זאת יש לדעת, בעוד העולם הדתי והחרדי מתבוסס מזה שנים רבות בשלולית רדודה של רבנים בעלי אינטליגנציה מביכה, הרב גינזבורג הוא גאון אמיתי בכל קנה מידה כללי. גינזבורג הוא אדם בעל חשיבה מבריקה, חדשן, בעל חוש הומור מצויין וחולש על ידע נרחב, לא רק ברבדי הנגלה והנסתר של התורה, אלא גם במדעים כלליים, מתמטיקה, פיזיקה, ומוזיקה. גינזבורג הוא בהחלט אדם שיש לו משהו מעניין לומר בכל תחום עיוני בו הוא נותן את דעתו. והנה אדם בעל שיעור קומה שכזה עומד מאחורי המעשים האלימים ביותר של הימין הקיצוני, ואף משמש השראה רוחנית ברורה לכל יהודי החושב לעשות נקמה כזו או אחרת "בגויים"?

אוסיף ואומר עוד: מהכרותי האישית אתו עלי להעיד ולומר שגינזבורג הוא אדם נעים הליכות ועדין נפש. הוא איש חכם, אכפתי, צנוע ועניו, שפשוט נעים להיות בחברתו. אז איך זה שמבית מדרשו של האיש העמוק והמיוחד הזה תצא משנה מטומטמת כל כך, שכל השומעה תצילנה שתי אזניו, כמו הציטוט אותו מביא פרסיקו במאמרו האומר: "חיי ישראל עדיפים על חיי גוי … במצב בו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה – 'טוב שבגויים הרוג'". איך???

השאלה הזו נוקפת כבר שנים רבות בלבי. כמי שגדל בשומר-הצעיר והיה עוד בנערותו פצפיסט מוחלט, היה לי מוזר למצוא את עצמי בשנות התשעים הולך בעקבותיו של הרב גינזבורג לישיבת "קבר יוסף" שבשכם, למערת המכפלה שבחברון ולשאר "מקומות קדושים", העמוסים בעויינות, שנאה ואלימות הדדית בין יהודים לערבים. בסופו של דבר ניתקתי עצמי ממנו ומחצרו. אני לא יכולתי להסכים עם התמיכה באלימות הלאומנית שלו, והוא לא יכול היה להסכים איתי בגישתי הפתוחה ביחס לארוטיקה החבויה במסתרי הקבלה והשלכותיה על מיניות האדם כיום. דרכינו נפרדו.

במאמר הזה אני רוצה לתמוך במאמרו של תומר פרסיקו ולהוסיף עליו עוד כמה נדבכים החשובים להבנת משנתו הימנית של גינזבורג ותלמידיו.

"מעבר לטעם ודעת"

הרב יצחק גינזבורג פועל, ואף מחדש, בתוך ומתוך המסגרת הקבלית של מסורת חב"ד. במחשבת חב"ד למרות, ואולי בשל, הדגש הרב על החכמה, הבינה והדעת (חב"ד) קיימת האדרה של היסוד האלהי שנמצא דווקא "מעבר לטעם ודעת". ספירת הכתר הקבלית היא הגבוהה שבספירות, והיא נמצאת מעבר ליכולת של התודעה לתפוס בה. ספירת הכתר מתבטאת בנפש האדם כאותה נקודה פנימית ביותר, הדבקה תדיר ומחוברת לאלהות. ברובד הנשמה נקראת נקודה זו ה"יחידה שבנפש", שהיא נקודת החיבור בין הבורא לנברא, או "נקודת הבורא שבתוך הנברא", כלומר החלק האלהי שבאדם, והיא כאמור נמצאת הרבה מעבר לכל מחשבה ותבונה. כבר ספר התניא, ספר היסוד של מחשבת חב"ד, שנכתב על ידי רבי שניאור זלמן (רש"ז) מלאדי, טוען מפורשות שלגוי אין נפש אלהית כלל. הנפש האלהית היא נחלת ישראל בלבד, ולגויים יש רק "נפש בהמית", גם אם הם נראים נחמדים ואדיבים, באמת באמת הם לא. רש"ז עצמו מבסס את דבריו ישירות על כתבי האר"י. הגזענות הזו שורשיה עמוקים…1-Jordan 142-001

אולם זאת יש לדעת: בתוך מחשבת חב"ד עצמה הרב גינזבורג יונק את תורתו מאחד ההוגים הפחות מפורסמים שחיו בימיה הראשונים של החסידות. בימים ההם היתה חב"ד ההיסטורית למעוזם של גאונים מדיטטיביים, שעמקות המחשבה והעיון בנבכי נפש האדם היו עיקר עיסוקם. המיסיונריות המשיחית השטחית, שתנועת חב"ד העולמית מתעסקת בה בימינו היתה זרה להם לחלוטין. אחד ההוגים שהרב גינזבורג מושפע ממנו ביותר הוא רבי אייזיק הלוי אפשטיין מהומיל, שגם הרב אברהם יצחק הכהן קוק הושפע בזמנו רבות ממשנתו. תורתו של רבי אייזיק מהומיל מדגישה את הקשר המסתורי שבין הספירה הגבוהה ביותר – כתר עליון – ובין הספירה הנמוכה ביותר, זו הנושקת לעולם הגשמי והחומרי – ספירת המלכות. זהו קשר מיוחד, כמו כביש עוקף, מסלול מקוצר, שאיננו מתעכב בכל מדרגות הספירות שבין כתר למלכות, אלא מחבר בין המעמקים הנסתרים ביותר של הכתר ובין הצד הכי נגלה של המלכות.

כתוצאה מהקשר הפלאי הזה "ארץ ישראל" שספירת המלכות (או בלשון הקבלית של רבי אייזיק מהומיל "פרצוף רחל") היא נשמתה הפנימית, קשורה בעומקה אל ספירת הכתר העליונה ואל מדרגת ה"יחידה שבנפש". כתוצאה מכך התפתחה בחב"ד הקדומה חיבה יתירה לגשמיות. דווקא מתוך עומק העיון ושיא ההתעלות המדיטטיבית המאיינת את ה"אני" מגלה ההוגה החב"די כי בעולם של הגסות החומרית מתגלה "היש האמיתי" של האלהות עצמה. רבי אייזיק מהומיל במשנתו מפריד בין הרוחניות התלמודית של הגולה ("פרצוף לאה") שהיא אמנם יותר "רוחנית" לכאורה, ובין הרוחניות של "ארץ ישראל" שקשורה דווקא לחומריות, לקיום המצוות המעשיות על ידי הגוף הגשמי, ופחות להעמקת השכל בתובנות עליונות.

על פי משנה זו הגסות הטבעית של "ארץ ישראל" הינה עליונה יותר בעצם מהעדינות הנפשית ובהירות השכל הנדרשת כדי להעמיק בעיון תלמודי או במדיטציה קבלית. קל להבין כיצד ממקום שכזה יכול לראות הרב גינזבורג, (שבעצמו הוא טיפוס מסוג של "פרצוף לאה"), קדושה עליונה שמתגלמת בנוער הגבעות ("פרצוף רחל"), המקיים את "מצוות ישוב הארץ", ופועל בגסות רוח בסגנון "תג מחיר". קל להבין כיצד כל עוד הפעולות הללו נמצאות בתוך גדר התורה וההלכה, ללא כל צורך בעידון ואפולוגטיקה, יראה הרב גינזבורג בפעילות לאומנית גסה הנעשית בחירוף נפש, או אף "מסירות נפש", סוג של גילוי אלהי: זוהי התגלות הכתר במלכות. התגלות ה"יחידה שבנפש", שהיא מעבר לטעם ודעת, המתגלה דווקא בביטוי הגשמי של כח. זו איננה רוחניות עדינה ובורגנית אלא רוחניות של עוצמה וכח של אנשים ש"קרובים לטבע" כי הם חקלאים, עובדי אדמה ורועי צאן (גם אם בינתיים הם נראים סתם כתלמידי ישיבה חפפנים, בעלי הפרעות קשב וריכוז).

ולכן כדאי לשים לב: "החיבור לטבע" במשנתו של גינזבורג, עליו דיבר תומר פרסיקו במאמרו, איננו "חיבור לטבע" כמו שמבינים אותו כיום בחוגי הניו-אייג' או במעגלים השמאניים, ההולכים וגדלים בארץ הקודש. זהו חיבור "לטבע היהודי", ו"לטבע של ארץ ישראל", כאשר קיימת הנחה אפריורית שיש בכלל כזה דבר (!). "הטבע היהודי" על פי הנחות אלו רוצה לקיים את כל מצוות התורה על פי פרשנות חז"ל והשולחן-ערוך (ולכן כאשר בית הדין כופה גבר לתת גט לאשתו נאמר בהלכה ש"כופין אותו עד שאומר רוצה אני" וזה נחשב בבית הדין היהודי כרצון קביל, גם אם הוא הושג על ידי כפיה, איומים או סבל. ההנחה הרווחת בהלכה היא שבאומרו "רוצה אני", אפילו תחת מכבש של כפיה, הרי הוא דובר אמת, כי רצונו העמוק של היהודי הוא בעצם לקיים את מצוות הדת הרבנית. כך סוברת האינקויזיציה היהודית-הלכתית). לפי משנה מסוכנת זו גם "הטבע של ארץ ישראל" רק משתוקק שיהודים (ויהודים בלבד) ישבו בה ויקיימו עליה מצוות שמיטה, או קרבן פסח. הקשר בין העם והארץ נתפס במונחים אירוטיים במשנתו של הרב גינזבורג, ולכן כאשר עם אחר יושב בארץ, הפלסטינים למשל, נתפס הדבר כגבר זר האונס את אשתך ועודר בערוגתה. הקנאה והנקמה נתפסות כתגובה טבעית ואף מקודשת.

לא תמצאו בחוגי הרב גינזבורג או נוער הגבעות טענה שבגלל החיבור לטבע ולגוף מותר ואף מצווה לתת לגוף שלנו חופש מיני, למרות שהארוס של הגוף הוא הדבר הכי טבעי. זאת משום שאין כאן הקשבה לטבע, אלא קביעה אפריורית מה הטבע שלך, כיהודיה, אמור להיות. והטבע שלך שונה לדעתם מטבע הגויה, שהוא טבע נחות ובהמי בלבד, כי על פי משנת חב"ד, הגזענית מעצם הווייתה ושורשה, אין לגוי יכולת חיבור עצמית לעצמות האלהות. הגוי יכול להתחבר לאלהות רק בכפוף ליחס שלו אל ישראל.  כאשר הגוי אוייב את ישראל, אין לו חיבור לאלהות אלא דרך היכלות הקליפות, למעשה הוא מפריע לגילוי האלהות בעולם, ולכן "מחייתו זהו תיקונו".

נשמע איום ונורא? נכון. גם אני חושב כך. אולם יש להבין שחב"ד לא הצמיחה את הגזענות הזו יש מאין. המשפט האומלל: "טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את ראשו" מיוחס בספרות התלמודית (מכילתא, פר' בשלח) למיסטיקאי הגדול מהמאה השניה לספירה, רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא ונחשב בחוגי היהדות הרבנית לאבי תורת הקבלה ולמחברו של ספר הזוהר.

מרגיז ממלכות1-Jordan 123

מחקר הקבלה מצביע על מקובלים רבים לאורך היסטוריה שראו את עצמם כממשיכי דרכו של רבי שמעון בר יוחאי וחבורתו. מקובלים רבים ראו בדמותו של רשב"י מודל לחיקוי ולהשראה, וכך גם הרב גינזבורג. אולם בעוד מקובלים רבים היו מושפעים בעיקר מדמותו האגדית של רשב"י כפי שהיא מופיעה בספר הזוהר, הרי שהרב גינזבורג מושפע גם מדמותו ההיסטורית של אותו מיסטיקאי קדום, שהיה אופוזיציונר רדיקאלי למשטר הרומאי. בסיפור פטירתו של רשב"י קורא עליו הזוהר את הפסוק מספר ישעיה (יד, טז) "רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת" (זוהר ג' רצ"ו). מספר פעמים שמעתי את הרב גינזבורג מתייחס אל עצמו, ולפעמים גם אל הרבי מליובביץ', באותו הפסוק. התפיסה העצמית היא של מיסטיקאי בדרגה עליונה, המודע לדרגתו המיסטית היחודית (רשב"י אומר "ראיתי בני עליה והן מועטין.. אם שניים הם – אני ובני הם") ולכן איננו מפחד לומר את האמת בפנים, להתנגד לרומאים (או בימינו לדמוקרטיה המערבית), להתבטא באופן שאיננו פוליטיקלי-קורקט במחריד, ולצחוק על הנחרדים, בידיעה שהוא "מרגיז הארץ מרעיש ממלכות".

הקשר ההפוך בין עמלק וישראל

1-Jordan 111-002הרב גינזבורג איננו מבזבז את זמנו באפולוגטיקה. בשל השכלתו הרחבה הוא מודע עד מאד לדמיון עליו הצביע פרסיקו בין גישה הקבלית שלו לתפיסות הרומנטיות-גרמניות שהובילו לפריחתו של הנאציזם. אולם זה לא מרגש אותו. להפך, לשיטתו יש קשר עמוק בין עמלק וישראל. גרמניה נחשבת בחוגים חרדיים רבים לעמלק בגלגולו המודרני. הרב גינזבורג ותלמידיו עד היום מחרימים כל תוצרת של גרמניה, כדי לא להנות מתוצרת "עמלק". אולם אותה משנה שרואה קשר בין הגס והנמוך ביותר אל הגבוה והרוחני ביותר, יכולה להצביע גם על קשר בין ישראל ועמלק: על שניהם נאמרה המילה "ראשית". "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" נאמר בספר במדבר (פרק כד) ועל ישראל נאמר ""קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ספר ירמיה פרק ב). עמלק הוא ראשית הגויים, כלומר שורש התופעה הגויית, הכתר של הגויים, ואילו ישראל היא הראשית המקודשת לה'. משום כך יכול הרב גינזבורג להתבטא במודע (!) באופן שלא היה מבייש את התיאולוגים המיסטיים של הרייך השלישי, תוך שהוא סובר שהנאצים העמלקים אכן עלו על משהו אמתי, אבל הם קלטו זאת באופן מעוות: לא הם הגזע הנבחר, אלא אנחנו…

אני תמיד מודה לרב גינזבורג שחשף בפני את פניה הגזעניים להחריד של תורת ישראל. תחת שבט לימודו כתבתי בשמו מאמרים שמצדיקים את התפיסות הללו מהבחינה הקבלית ותלמודית. המאמרים התפרסמו בחוברות שנשאו את השם "מלכות ישראל". רבנים "נאורים" התפתלו על כסאם וניסו להסביר שזה לא נכון וזה לא בדיוק כך. הם ניסו להראות שתורת ישראל היא תורה מוסרית ונאורה, וזה גרם לנו לגיחוך. מנקודת המבט שלנו הם נראו כחנפנים קטנים, שמנסים למצוא חן בעיני החילונים ואומות העולם. אילו למדתי אצל רבנים שכאלו יתכן ולא הייתי עומד על עוצמת העיוות הגזעני שקיים בתוך תוכה של היהדות משחר ימיה.

שורשי המחלה

רק לאחר שפרשתי מגינזבורג ומשיטתו, מחב"ד ומשיטתה ומהיהדות החרדית כולה, התחלתי להתחקות אחר שורשי המחלה הלאומית שלנו. מה שגיליתי הפתיע אותי: שורשיה של היהדות אינם נעוצים בדרכיהם של שבטי ישראל הקדומים, כי אם בתפיסה הרוחנית שהתגבשה בממלכת יהודה, בסמוך לחורבן ממלכת ישראל, כתגובה פוסט טראומטית לכך. לא אאריך כאן, אך ככל שהעמקתי לחקור את שורשי היהדות ותפיסותיה הגזעניות והשובניסטיות כך גיליתי עד כמה אין זו אלא תרבות רוחנית חדשה יחסית, שנוצרה על בסיס התרבות העברית הקדומה תוך מחיקתה של הראשונה והחלפתה בשניה. בתרבות העברית העתיקה היו כמובן מלחמות עקובות מדם עם הגויים השכנים, אבל לא היתה שם תפיסה גזענית מתיהרת. התפיסה של ישראל כעם בחירה ועם סגולה הלכה והתגבשה דווקא עם התבוסות והחורבנים, כתגובה פוסט-טראומטית, של רגשי נחיתות, המתבטאים כפיצוי ברגשי עליונות ילדותיים.

כשאדם פרטי חווה טראומה אנחנו מבינים שהוא זקוק לטיפול. אנחנו מבינים שאם הוא לא יטפל בעצמו מה שיקרה זה שהוא יסדר לעצמו באופן בלתי מודע שחזורים של האירועים הטראומטיים, שיאשרו לו שוב ושוב את תמונת הממציאות שלו. כך קרה לאומה היהודית. הטראומה הלאומית הראשונה (חורבן ממלכת ישראל) לא טופלה. היא הניבה תיאוריה פוסט טראומטית שנכתבה ונשזרה אל תוך התורה עצמה, וגרמה למלך יאשיהו לשחזר באופן בלתי מודע את הטראומה הלאומית, ולגרום לטראומה גדולה עוד יותר: התמוטטות ממלכת יהודה עצמה. משם המשיכה התיאולוגיה הדתית היהודית החדשה להתעצם דרך עזרא ונחמיה ו"אנשי הכנסת הגדולה" שחזרו לציון טראומטיים, פגועים, ותגובתיים, והם שהניחו את היסודות הממסדיים עליהם נבנתה עם השנים הדת היהודית. הדת החדשה שגיבשו עזרא וממשיכי דרכו החז"ליים נוצרה מראשיתה כדת גזענית (עזרא כפה על העם לגרש את הנשים הנכריות), מתבדלת, מתנשאת, דת שאיננה עוסקת באדם אלא ביהודי, ואיננה עוסקת בתיקון העולם, אלא כפועל יוצא של "ביאת המשיח" היהודי, שיוכיח לכל באי עולם את עליונות ישראל, עליונות הדת היהודית, קדושת ארץ ישראל ויחודו של אלהי ישראל. המשיח היהודי יכפה (כלשון הרמב"ם) את התורה על האנושות. קל לראות כיצד הנצרות והאיסלאם ספגו מתוך הרעיון הדתי היהודי את מחלת היוהרה אלא שבגלל שלהם, שלא כלישראל, היה כח פוליטי וצבאי, הם גם מימשו אותה בפועל, מה שנמנע מיהודים לעשות עד ימי ממלכת העוזי בגבעות השומרון.

לדעתי עלינו להבין זאת היטב: היהדות (בהבדל מדרכם של שבטי ישראל העבריים הקדומים) היא דת פוסט-טראומטית. העם היהודי הוא עם פוסט-טראומטי, שלא זכה לטיפול קולקטיבי, ולכן היה שותף באופן בלתי מודע ליצירת טראומות היסטוריות חוזרות ונשנות, בדמות גירושים, פוגרומים ושואות. גם כיום לא ינוחו ולא ישנו מנהיגיו עד שיצליחו להוכיח לעצמם ולשאר העולם שגם הערבים והאיראנים הם בסך הכל גרסה נוספת של שונאי ישראל העמלקים, שרוצים כרגיל להשמידנו והקב"ה כרגיל יצילנו מידם, עד הפוגרום הבא.

כבר שנים שאני חוזר וטוען שעלינו לקחת את עצמנו כקולקטיב לטיפול. זו לא בושה להיות אדם שזקוק לטיפול. הבושה היא להיות עיוור ולא להכיר בכך. הדת היהודית הממוסדת ניתקה במכוון את היהודי מהטבע, מהאנושות הכללית, מהנשיות (שיש שיטענו שזו "הטבע") ומהארוס. במאמרים אחרים הארכתי בכך ולא ארחיב על כך את הדיבור כאן. מה שחשוב לנו להבין ביחס לרב גינזבורג ושיטתו, זה שהוא מודע לניתוק של עם ישראל מהטבע, ובדרכו הוא אף מנסה לתקן זאת, כפי שניסתה החסידות בימיה הטובים לעשות[1]. החסידות נכשלה במשימתה כאשר ניסתה להחזיר את הויטאליות הטבעית לעם ישראל, אך מבלי לחרוג ממש ממסגרת ההלכה היהודית (שמטרתה האינהרנטית היא ניתוק היהודי מהטבע[2]). משום שהרב גינזבורג מכפיף עצמו להלכה היהודית אין הוא יכול להרשות לעצמו לחזור באמת אל הטבע, ואל היסוד האלהי הפראי שבטבע. הוא רואה עצמו כמי שחייב להכפיף את הטבע להנחות מוזרות שבאות ממוחם הקודח של יהודים הלכתיים, שכתבו ספרי הגות וקבלה בגולה הדוויה. אין במשנתו של הרב גינזבורג חזרה אמתית אל הטבע או אל הארוס המלא, אלא נסיון מודע לתקן את הניתוק הגלותי מהטבע על ידי חזרה ל"ארץ ישראל" תוך הנחות אפריוריות המונחתות עליה "מלמעלה", מהמינד, הנחות גזעניות שהינן האינהרנטיות לדעתו להלכה היהודית כאשר לא מנסים ליפייף אותה.

 

משיח משיח משיח

אולם גישתו של הרב גינזבורג נשענת לא רק על ההלכה היהודית, אלא במידה שווה גם על התפיסה המשיחית אקטיביסטית של הרבי מליובביץ'.אני זוכר היטב תלמידים של הרב גינזבורג שראו בו, בגינזבורג, דמות משיחית. הימים היו ימי האינטיפאדה הראשונה, והרבי מליובביץ' עדיין היה חי ובועט. הרב גינזבורג התנער מכל וכל מהנסיונות להדביק לו תוית של משיח, והפנה את התוית הזו כלפי מעלה – אל הרבי מליובביץ', שבדיוק באותן שנים החל לפזר עוד ועוד רמזים בדבר משיחיותו שלו. מאז הלך והתקבע הרב גינזבורג במחנה המשיחיסטי של חב"ד. זהו מחנה שמתבסס על דבריו של הרבי "אדוננו ומורנו מלך המשיח" מליובביץ' כגילוי אלהי נוסף, לצד התורה וההלכה, גילוי שדוחף לאקטיביזם משיחי, ולהתנהלות שלא ממש דופקת חשבון לדרכי הגויים ולנימוסיהם הדמוקרטיים, או למה שמכונה על ידי חילונים נאורים בעיני עצמם "שלטון החוק". יש רק שלטון אחד מבחינתם של המשיחיים: שלטונו של מלך המשיח, וכל השאר אינו יותר מהבל שעתיד להתמוטט בקרוב בימינו ממ"ש (ראשי תיבות של שמו של הרבי: מנחם מנדעל שניאורסון). זה לא צחוק. זו אמת. החוק הישראלי הוא צרה שצריך להתמודד איתה לפעמים, כמו כל חוקות הגויים, אבל אין לו תוקף של אמת, והוא חיוור ומגוחך לעומת הצורך להיות נאמנים לאמת הגדולה של הקבלה המשיחית הימנית קיצונית של חב"ד.

כמו אקטיביסטים אחרים גם הרב גינזבורג ותלמידיו מונעים מתוך חוסר סיפוק עמוק מהמציאות. כל מי שמייחל לאיזה משיח שיבוא ויהפוך סדרי עולם מונע מכך. בזה הם שותפים למרבית הציבור הישראלי שהופך ליותר ויותר מתוסכל מיום ליום, כאשר מסתבר לו שהוא חי בתרבות נצלנית וצינית, שחזירי ההון-שלטון מושלים בה ביד גסה. אולם בעוד האקטיביזם החברתי מנסה ליצור אלטרנטיבה אזרחית הוגנת, האקטיביזם המשיחי-דתי מנסה לפרק את הקיום כולו כדי שדרך סדקי השברים של תרבות השקר תזרח לה "האמת". משברים, מלחמות ושאר רעידות אדמה נתפסות כאירועים חיוביים, שיכולים לנער את המציאות מתרדמתה ולעזור למשיח להגיע מהר יותר. משום כך תופעות כמו הטבח של גולדשטיין בחברון ועוד מעשי אלימות שמזעזעים את הציבור הישראלי ה"שפוי" משמחות את הרב גינזבורג ואנשיו, דווקא בגלל שזה מזעזע את הציבור. הלא כבר נאמר שהוא רואה עצמו כאותו "האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות".

כשזה קם זה נופל

הרב גינזבורג רוצה נקמה. מבחינתו נקמה קשורה לתקומה. לא לחינם השורש הלשוני ק.מ. עומד בבסיס הנקמה והתקומה. מבחינתו כמו מבחינת הרבי מליובביץ' המצב כיום הוא ש"יד ישראל תקיפה" ואל לנו להתקפל ולהראות סממני חולשה. חולשה מזמינה לדעתו רק שפיכות דמים נוספת, ומשום כך אין היא מועילה לא לישראל ולא לגויים, כי היא מפתה אותם, את הרשעים האלו, לעשות עוד ועוד מעשים של ביזה ורצח. הרב גינזבורג רוצה שהפאלוס הישראלי יתרומם ויקום ניצב וגאה, ונקמה (מדוייקת עד כמה שניתן, לשיטתו) מקוממת את כבוד ישראל שהוא כבוד אלהים עצמו.

אולם כפי שאמרתי גינזבורג לא פועל בחלל ריק. מבחינתו הגויים הם סעיפים של הארכיטיפים של "עשיו" ושל "ישמעאל", שהם פסולת שהזדקקה החוצה מהזהב הטהור שהוא יעקב – הארכיטיפ של עם ישראל. רבקה היתה הרה לשני תאומים. כשהשנים השתובבו לה בבטן היא הלכה לשאול מה הענינים אצל איזו נביאה שמאנית מקומית יש להניח. וכך נאמר לה: "שני גויים בבטנך (ולא אחד) ושני לאומים ממעייך יפרדו". רש"י בפירושו לתורה מצטט מיד את מדרש חז"ל : "ממעיך יפרדו – מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו". כלומר הגויים מעצם הגדרתם ומבטן הורתם נולדים לרשעות, ורק אנחנו, היהודים, נולדים לתום. כמה תמים וזכים אנחנו זה הרי ידוע. אך הפסוק ממשיך: "ולאום מלאום יאמץ", ומפרש רש"י שוב: "לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל". והנה לכם שורש התודעה המוליכה את התרבות היהודית כבר אלפי שנים: אין זו תודעה של win win, אלא תודעה של win lose. תודעה שמניחה הנחה אפריורית שכשהגויים על הגובה אנחנו נופלים. רק כאשר אנחנו נקום, ותקומתנו קשורה לדעת הרב גינזבורג בנכונותנו לעשות נקמה בגויים, הם יפלו. זה או אנחנו או הם.

זהו לדעתי שורש הבעיה. התודעה האנושית הגלובלית מתפתחת כיום להכיר בכך שהכל קשור בכל. בין אם זה בעולם האקולוגי ובין אם זה בעסקים. מודל של win – lose איננו מקדם אף אחד באמת להצלחה, אלא את שני הצדדים להפסד וקריסה. גילינו את זה באקולוגיה, שלא ניתן לנצל אזור מסויים על פני כדור הארץ בלי שכל הפלנטה תפגע במוקדם או במאוחר. גילינו את זה בעסקים, שעסק מצליח לא רואה בעולם שדה קרב, בו האחר צריך להפסיד כדי שאני אצליח, ואנחנו מגלים את זה כיום גם במרקם החברתי, שבו אין מצב ששכבה חברתית אחת תחיה ותשגשג על חשבון האחרות לאורך זמן. ברור הדבר שימיהם של הטייקונים בצמרת ספורים הם וקריסת המערכת הישנה כולה ממשמשת ובאה, כי היא בנויה על תודעה של אחד על חשבון השני. הגיע הזמן שנבין זאת גם במרחב התיאולוגי: כל תיאולוגיה אתנוצנטרית, שבנויה על "הם או אנחנו" שייכת לתודעה שהביאה את עולמנו לסף קריסה אקולוגית. הרב גינזבורג מקדם תיאולוגיה קבלית מורכבת ומסובכת[3] ששיכת לתודעה הישנה הזו.

לעניות דעתי עלינו לפתח כיום תפיסה תיאולוגית שמעודדת גישה של win win. עלינו למצוא דרך לחגוג את החגים  בסגנון win win ולהפסיק לחגוג את מפלת שונאינו, פרעה, המן או "היוונים". הדור שלנו צריך לפתח גישה פוליטית ורוחנית שמבינה שרק כאשר לכולם יהיה טוב גם לי יהיה טוב, כי הכל קשור בכל, וזה מובנה של האחדות האלהית.

אוהד אזרחי. בית אורן. אדר תשע"ד 2014.


[1]   לימוד ההיסטוריה של הרעיונות ביהדות יכול להצביע על זרמים שונים שניסו לאורך ההיסטוריה להבריא את הקולקטיב היהודי, כאנטי-תיזה למגמה הפוסט-טראומטית שיצרה את היהדות. במובן מסויים הקבלה כולה היא ניסיון להשיב ליהדות חלק מהעיזוז המיתי שאבדה כאשר בשחר ימיה ניתקה עצמה מהמיתוס (בספרנו המשותף "בסוד לויתן, עיון מיתופסיכולוגי במחשבת ישראל", מודן 2005, הרחבנו על כך ד"ר מיכה אנקורי ואנוכי). חסידות הבעל שם טוב היתה גם היא חלק מאותם זרמים שנענים לבקשת האורגניזם היהודי להבראה, אך בשל כפיפותה להלכה ואי יכולתה לעמוד באומץ על עצמיותה החדשנית כנגד התנגדותו של הגאון מוילנא, נכשלה מיד והפכה לתנועה מנוונת המתהללת במיסדים בעלי חזון גדול.

[2]  על הרפלקסיה הפנימית של חז"ל בדבר הכוונה הברורה של אנשי הכנסת הגדולה לנתק את היהודים מהטבע ומעוצמת היצר המיני כתבתי כבר ב 1997, במאמרי "שניים כרובים" (בתוך: יצחק חיותמן ואוהד אזרחי, הישן יתחדש והחדש יתקדש, הארות למשמעות המקדש, בהוצאת האקדמ-יה לירושלים, 1997). במאמר זה פירשתי לראשונה את האגדה התלמודית על שני גורי האריות של אש, שמיצגים את הפגאניות והמיניות, שיצאו מבית קודש הקודשים, ונכלאו על ידי אנשי הכנסת הגדולה בדודי עופרת כדי לחסום את קולם לבל ישמע. פירשתי את האגדה הזו כרפלקסיה חז"לית עצמית על הטרנספורמציה העמוקה שערכו עזרא ובני דורו בדרכי הרוח של העם העברי כאשר יצרו את היהדות החדשה של "עם הספר" וויתרו על התרבות הנבואית הקדומה. פרסומו של מאמר זה היה לצנינים בעיני רבנים רבים, והיה גם מה שסתם את הגולל על יחסי עם הרב גינזבורג. לאחר שנים פרסמתי את הדברים שוב, בעריכה חדשה בספר "בסוד לויתן".

[3]  דרך אגב: בגלל מורכבות תורתו רוב תלמידיו של גינזבורג לא מסוגלים לעקוב אחר הרצאותיו באמת. הם לרוב רק מהנהנים בשביעות רצון זחוחה, מתוך הכרה בכך שרבם גאון הוא.