נקודות אמונה

בע"ה ט' כסלו, תשנ"ט. 1999

"הנה אשמיע לך מילים מטורפות, אתה הקשב להן הקשבה מטורפת" – צ'ואנג-טסה

נקודות אמונה

אני משרטט כאן מספר נקודות בקיצור, שמובילות מן הנקודה הכי אישית של הזהות והאמונה הראשונית שלי, ועד ליחסי אל ההלכה היהודית הנהוגה כיום, ואל מקומי בתוך המכלול היהודי.

אוהד אזרחי

  1. מעגלי זהות: לפני הכל, מוצא אני את עצמי כאדם, שנולד לתוך העולם הזה ומחפש את דרכו, כשאר כל בני ובנות האדם על פני כדור הארץ. ככזה, מכיר אני בעצמי גם את העובדה, שלא די לי בדברים אותם מציע לפני העולם החומרי, ונפשי מבקשת לה קשר גם עם משהו נוסף, שנמצא מעבר לכל. עובדה נתונה זו יוצרת לי מעגל זהות בדרגה שניה, כחבר למבקשי האמונה מסוג זה בכל מקום שהם. גדלתי על ברכי השפה העברית ושפת התודעה היהודית, שהפכו עבורי לדרכי החשיבה והביטוי הכנות ביותר. לכן לאותו נשגב שנפשי חפצה בקרבתו אקרא הוי"ה אלהי ישראל, ואת הדרך להליכה האמונית אבקש למצוא וליצור בתורת ישראל. זהו מעגל זהות בדרגה שלישית, המעגל היהודי.
  2. אותו שאני מאמין בו, ישנו ואיננו כאחד, בכל משמעות הדבר. כפי שכתבו המקובלים[1] כי באין-סוף יש כח של התפשטות עד אין סוף, והוא הווייתו האין סופית הכוללת כל, ויש גם כח הגבול שבאין-סוף, שהוא הכח להתאיינות אין סופית, עד לאי-היותו המוחלטת. האמירות "יש אלהים" או "אין אלהים" נכונות על כן באותה מידה. שתיהן לוקחות חלק בשלם, שלמעלה ממושגי המציאות.
  3. החילונות במיטבה, שהופיעה בעולם כחלק מתהליכי המודרניזציה, הכוללים את עליית מושג האדם כאינדבידואל, מהווה בעיני שלב חשוב בפיתוח האמונה הטהורה[2]. על כן כל התהליכים המתפתחים באופן ספונטני בעולם המודרני נתפסים בנפשי כבעלי ערך אמוני, ואני מבקש להאזין להם קשב רב.
  4. יושר פנימי הוא בעיני אמת המידה היחידה בה יכול אדם למדוד את עצמו, ולשקול לפיה את דרכו בחיים. לכן, את התורה אינני יכול לקבל כמאגר של דוגמות דתיות, אלא ככלי המסייע בחיפוש כנה של הדרך, והתווייתה בשפה היהודית. תורה מלשון לתור – לחפש[3].
  5. אחד מפירות המודרנה הוא הנכונות לביצוע מחקר הבלתי משוחד, במדעי הטבע ובמדעי הרוח. אינני חסיד שוטה של המחקר, אבל לאחר כל ההסתיגויות והערבון המוגבל, חקירה זו מקובלת עלי ככלי הטוב ביותר הקיים בידינו לבירור המציאות. את סיפורי התורה המתארים מציאויות (בריאת העולם, מתן תורה בסיני וכדומה), אני מבין בעיקר במושגים מיתיים-קבליים-נפשיים[4]. אלו הם המישורים המשמעותיים ביותר. אם היה לדברים קיום במציאות הריאלית או לא – אין לכך חשיבות רבה בעיני.
  6. סדרי השלטון השתנו בעת החדשה ללא הכר. הדמוקרטיה מחליפה את המלוכה, והפער שהיה קיים בין השליט לנתיניו כמעט ונמחק כליל. עם שינוי הדפוסים בהם מבינה האנושות את משמעות השלטון הראוי, נשתנתה גם משמעותה של הסמכות השלטונית. למרות שבמישור המיתוס הקולקטיבי עדיין יש משמעות לדימויי מלוכה וריכוזיות, בכל זאת ברמה האקזיסטנציאלית אלהים שמתנהג היום כמלך אינו יכול להיות ממש מכובד בעיני. חז"ל ראו את סדרי השלטון של מטה כמשקפים את סדרי מערכות העולם האלהי – "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע"[5]. דומני על כן שהיהדות צריכה לעכל לתוכה מבנה אחר של תפיסת יחסי אדם ואלהיו (משמעותי ביותר להלכות תפילה, המבוססות כולן על דרך ה"עמידה לפני המלך"), מבנה הכולל תובנה פתוחה יותר של מערכות הסמכות ההלכתית.
  7. ההיסטוריה של התפתחות ההלכה מכילה אופציות רבות מאד, שנהגו בתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים בעם ישראל, ביחס לכל נקודה ונקודה בקיום היהודי. רק הוגן הוא הדבר שאפשרויות אלו תפתחנה פני הציבור, כדרכים אפשריות לקיום יהודי דתי אותנטי. רק לשם דוגמה: הידעת ש: בימי התנ"ך לא היתה תפילה מנוסחת ומאורגנת, ואף בימי חז"ל לא היה לתפילה דפוס קשוח מבחינה מילולית כמו היום? שבימי חז"ל היו חכמים שאכלו עוף עם חלב, והורו כך להלכה? שההפסקה בת שש השעות בין בשר (בקר) לחלב אינה דעה יחידה? שרק מפאת המנהג פורשים בני זוג זו מזה לתקופה של 12 יום בעת הנידה, בעוד שהתורה מחייבת בדרך כלל רק 7 ימים? שאיסורי נגינה ושחיה בשבת אינן אלא גזרות (שמא יתקן כלי, ושמא יבנה סירה), שכבר תמהו חלק מן הפוסקים הראשונים על מידת הרלבנטיות שלהן לזמנם? רוב לומדי התורה יענו על שאלון מקרי זה בחיוב, ורוב אלו שאינם בוגרי ישיבות יענו בשלילה. הלואי ומישהו היה מחבר כיום שולחן-ערוך חדש, בו ערוכות כל המנות כמו במזנון של הגשה עצמית, עם בחירה מגוונת ביותר, כפי שיכולה להציע יהדות בת שלושת אלפי שנים, על בסיס המסורת הלמדנית ובסיס המחקר האקדמי של התפתחות ההלכה.
  8. גם לאחר פתיחת כל האפשרויות ההלכתיות, ברור הוא שישנם תחומים שבהם מתקיימת התנגשות בין ההנחיה התורנית, וההכרה האנושית העמוקה של מה שבאמת ראוי להיות. התנגשויות אלו עלולות להתקיים בכל מה שנוגע למקומם של ממזרים בחברה; למקומה ההלכתי של האישה כשוות זכויות באמת (בעניני עדות וסמכות משפטית, ובעניני אישות); ביחס לערך חייו של מי שאינו שייך לשבט היהודי, ועוד. אני תקווה שמפעל הלכתי אמיץ ואמיתי, יוכל לישם מנגנונים הלכתיים אורגניים כדי להביא לנקודה בה ההלכה תשקף את "הטוב" לפי מיטב השיפוט של בני הדור, אך דומני שלא נִמָלט מלעמוד בסופו של דבר בפני נקודות שלא תהיה לנו ברירה אלא לומר שהכרתנו אינה תואמת את הנחות היסוד של התורה. למרות שכפיפת קומה אוטומטית בפני הכתוב פסולה בעיני, כי אינה מאפשרת לאדם חיפוש אמיתי, הרי שגם פריצת הגבולות באופן אוטומטי עלולה לחטוא בחטא ההיבריס, שאינו לוקח בחשבון את מוגבלותו של האדם ואת מידת הענווה הראויה. בנקודות אלו ראוי לנו למצות את המתח הפרדוקסלי, ורק מתוכו לפעול, ללא חוקים ידועים מראש של פתרון כזה או אחר.
  9. לעיתים הקשב לנקודה הפנימית שבאדם מחיב אותו לנהוג בניגוד לקודים ההלכתיים או החברתיים המוכרים לו. בנקודות סערה אלו אני רואה חשיבות במיצוי ובהעצמת הסתירה מבחינה נפשית, כאשר מתוך כך תנבע הפעולה הנכונה – אם כפריצת מסגרת ההלכה או כפריצת מסגרת האני. דרך זו למדתי מן הספר מי השלוח ואני מאמצה בכל לב.
  10. את האלהות ניתן למצוא בכל הדברים שבעולם, ובכל תכונות ותפניות הנפש האנושית. על כן אין תחום מחיי האדם שאינו קשור לעבודה הרוחנית. אין תחום פסול. השאלה נעוצה במינון, שיכול להיות מאד אישי, ומאד משתנה מאדם לאדם ומעת לעת, ובאיכות הנפשית שמתוכה נעשים הדברים. הארוטיקה, לשם דוגמה, שהיתה קיימת להערכתי באופן די בריא בימי בית ראשון, נדחקה לקרן זוית בהויה היהודית, עד שכיום הפכה לתסביך נפשי של ממש (שעומד באופן מגוחך מאחורי החלטות רבות, בקנה מידה היסטורי, שהחליטו מנהיגי היהדות הדתית). ראוי לה לארוטיקה לשוב אל הקודש, וראוי לה לקדושה שתתבסם מחדש מן העִזוז הארוטי. תסביכים נושנים אינם נפתרים בקלות, אך מאידך אין זה נכון לקדשם ולהנציחם. קדושה היא פרי הִלולים התלוי באיכות התהליך שצימח אותו. הדברים המוסכמים כמקודשים עלולים להפוך לבנליים וריקים כשהאדם לא מביא לתהליך היווצרותם את פנימיותו הקשובה והרכה, ומאידך מעשים שנתפסים כבלתי ראויים עשויים להתקדש ולקרב את האדם לעצמו ולאלהיו, במידה והם נעשים מתוך ענוה, פתיחות, קשב ואהבה.

* הדברים נכתבו בשנת 1999 לקראת שיחה עם התלמידים והצוות של ישיבת שיח יצחק, בית וגן, ירושלים. לאחר השיחה הזו עזבתי את עולם הישיבות.


[1] ראה "דרך אמונה" לרבי מאיר אבן גבאי.

[2] "אמונה טהורה מתוך כפירה אפשרית" מידות הראי"ה.

[3] רבי אברהם אבולעפיה.

[4] גישה דומה ניתן למצוא באגרות הראי"ה.

[5] בבלי, ברכות נחא. נקודה מפותחת יותר ב"מעשה מארמון ריק", בקובץ סיפורי מעשיות שלא ראה אור עדיין.