הפסטיבל הגדול בימי המקדש

הפסטיבל הגדול מכולם

על תרבות הפסטיבלים ושורשיה בתרבות הישראלית השבטית הקדומה.

הם באים ומתקבצים מכל רחבי הארץ: גברים, נשים וטף; הולכים ברגל, נוסעים בעגלות או רכובים על חמורים וגמלים. הם לבושים בגדים עשויים פשתן וצמר. מדי פעם אחת הנשים חולצת שד ומניקה את ילדיה. הם נושאים עימם סלים עמוסי פירות ואלומות של חיטה ושעורה, שגידלו בזיעת אפם. עיזים וכבשים משתרכות איתם בדרך, מעניקות חלב לימי המסע ובשר לחפלה הגדולה. הם מחוברים לאדמה שמתחתם, יודעים ואוהבים אותה, וגם לשמים שמעליהם, ולכן הם עולים לרגל אל בית האלוהים. חבורות של נביאים ונביאות בקרבם, שרים ומנגנים בכינורות, בחלילים ובתופים מוזיקה קדושה, שפותחת את הלב לאלוהים. יש מביניהם האחוזים בטראנס אקסטטי, ויש שמעוצמת הטראנס פושטים את בגדיהם ומתגלגלים עירומים על העפר – רוקדים, צוחקים ובוכים, כשרוח אלוהים נחה עליהם.500_Apollo_Muses

האירוע המתואר לעיל אינו לקוח מאחד הפסטיבלים הרבים המתקיימים בעת האחרונה באירופה, בארה"ב וגם בישראל. זהו תיאור של מחזה שהיה מתקיים כמה פעמים בשנה, כשבית המקדש הראשון עדיין עמד על תילו בארץ ישראל, לפני כ-2,800 שנה. באותם ימים העלייה לרגל היתה חלק בלתי נפרד מתרבות הזרם המרכזי של שבטי ישראל.

חזרה לשבטיות קדומה

אורח החיים המודרני ניתק את האדם ממקורות היניקה היסודיים של נפשו. כפי שכבר כתב הפסיכואנליטיקאי הנודע קארל גוסטב יונג [Jung] בראשית המאה ה-20, האדם המודרני ניתָק מן המיתוס ואינו עוד חלק חשוב מן "הסיפור הגדול". המודרנה ניתקה את האדם גם מחברותו הטבעית והעתיקה בקהילה, בחמולה ובשבט. האדם המודרני ניתק גם מן האדמה, ולרוב אינו יודע עוד מתי והיכן זורחת או שוקעת השמש. את הירקות הוא קונה בחנות וילדיו אינם מכירים את פרח העגבנייה. גם השמים הפכו עבורו ריקים, חסרי אֵלים, נטולי מלאכים – עכשיו הם רק אטמוספרה עם חור באוזון. החלב אינו נובע עבורו עוד מעטיני הבהמה אלא ממיכלי קרטון ופלסטיק, וגם הבשר אינו מקושר בתודעתו לכבשה או לתרנגולת, שהילכו קודם לכן בחצר, כי הוא מגיע אליו קפוא, נקי וארוז.

המודרנה הגלתה את האדם המודרני גם מגופו שלו. חשיפת הגוף נחשבת אצלו לטאבו, ומגע בגוף נחשב לפריצה של גבולות פרטיים. האדם המודרני מרחיק באופן קפדני את הלידה ואת המוות – את ראשית החיים ואת סופם – מן המרחב החשוף למבטו. הדברים הללו מתרחשים בבית החולים לעיני צוות רפואי מצומצם. גם את השיגעון, האקסטזה והטראנס הרחיקה המודרנה השפויה מרחובותיה הראשיים אל הפינות הנידחות והשמורות היטב שבשולי החברה.

התרבות המודרנית, עם כל מעלותיה הטכנולוגיות והדמוקרטיות, יצרה חלל ריק בכל הקשור למקורותיה הארכאיים של הנפש. ואל הריק הקיומי הזה, אל הוואקום הזה, נשאבה תרבות הפסטיבלים. תרבות זו באה למלא את החלל שנפער ולהשיב אותנו, ולו לכמה ימים בלבד, אל הוויית חיים שבטית קדומה, שעדיין מתקיימת מתחת לפני השטח ההיי-טקיים של המציאות היומיומית שלנו.

תרבות הפסטיבלים מחדשת בנו נשכחות. לפני שהיהדות היתה לדת של רבנים חובשי מגבעות ונשים חסודות המכסות כל טפח בגופן, לפני שהפכה לדת של ספרים ולמדנות מהולה בחמין של שבת, היתה היהדות תרבות שבטית של לוחמים ומשוררים, כמו דוד המלך; של נשים הרוחצות בעירום על הגג, כבת-שבע אשת אוריה החיתי. היהדות היתה דת של עובדי אדמה היושבים על אדמת אבותיהם, כנבוֹט היזרעאלי; של חקלאים הישנים בגורן, כמו בועז, וחוגגים את הבציר בטקסי האהבה של ט"ו באב, כמו בנות שילה הרוקדות בכרמים לאור הירח המלא. היא היתה דת של רועים הפוגשים לפעמים מלאכים בשדה, כמו הוריו של שמשון, וחוזים חזיונות צבעוניים על אלוהים, כמו יחזקאל בן בוזי. בתנועת הפסטיבלים של העת החדשה יש חזרה לא רק לישראליות השבטית הקדומה, אלא אף לסממנים כנעניים-פגאניים, שקדמו ליהדות ושימשו בסיס לרבים מהמנהגים של חגי ישראל הנהוגים עד היום.

דתיות בלתי ממוסדת

אחת התופעות המעניינות בנוף הפסטיבלים המודרניים היא שכיחותם של ביטויים מתחום האמונה והדת, המתקיימים מתוך העדר מוחלט של משמעת הלכתית. אפשר להבין זאת על רקע העובדה שעולם הפסטיבלים אינו עולם אתיאיסטי ויש בו מקום לאלוהות, גם אם לא קוראים לה בשמה היהודי ולעיתים מכנים אותה בשם האינדיאני "הרוח הגדולה". בעולם הפסטיבלים מקובלת ההשקפה שהמציאות היא ממד נברא, וכי לקיום האנושי יש משמעות ותכלית; השקפה שאינה מקובלת בעולם אתיאיסטי וחסר אלוהים.

טקס קבלת שבת, שמתקיים כיום בפסטיבלים שונים בארץ, הוא אחת הדוגמאות לביטויים מתחום הדת המתקיימים ללא סמכות פסיקתית. הטקס נערך מעל הבמה המרכזית של הפסטיבל וכולל שירה, תפילה וטקסטים, שמקורם בעולם בית הכנסת, אבל הם מלובשים בלבוש חדש. כך מאפשר הפסטיבל למשתתפיו לבטא שאיפה כמוסה לתפילה, למחווה כלשהי כלפי אלוהים, בתוך קהילהkabalat shabat nataraj 09אלטרנטיבית, שאין בה גדרים הלכתיים. בתופעה זו יש משום ביטוי לגעגועי הנפש העמוקים ליחס פשוט כלפי הממד האלוהי, יחס שהתקיים באופן אחר גם בישראל שלפני גיבושה של ההלכה ושל התורה שבעל פה, כאשר היהדות היתה עדיין בשלבי היתוך והתהוות.

בדיוקנותיהם של משתתפי הפסטיבלים יש כמה מאפיינים חזותיים בולטים, שאפשר לצבוע גם אותם במכחול של מחשבת ישראל. מאפיינים אלה, כמו השיער הארוך, הקעקועים, ציורי הגוף והעירום, מחברים גם הם בין תרבות הפסטיבלים לבין התרבות השבטית הישראלית הקדומה.

כוחו של השיער

שאיפתם של משתתפי הפסטיבלים לשחרור מכבלים חברתיים והצורך שלהם במגע עם הטבע הפראי באים לידי ביטוי גם בגידול שיער ארוך בקרב נשים וגברים כאחד. הביטוי המובהק לכך הוא יצירת ה"רסטות" – קווצות שיער מדובקות, שאינן ניתנות לסירוק.

היהדות הממוסדת רואה בשיער גורם בעייתי. גברים נוהגים לקצץ את שערם ולעיתים קרובות לגלח את ראשם. נשים חייבות לאסוף את שערן, אם הן בתולות צעירות, או לכסות אותו כליל, אם הן נשואות. על פי התלמוד, שיערה של אישה נחשב ערווה, כלומר פריט מגרה מינית, ולכן יש לצמצם את חשיפתו עד כמה שאפשר. המסורת היהודית התירה גידול שיער ארוך רק לנזיר, שאוסר על עצמו לגזוז את שערו מתוקף נדר הנזירות. בתנאים ההלכתיים של היום, ללא מקדש מתפקד, היהדות אינה מאפשרת למאמיניה לקחת על עצמם את נדר הנזירות, ולכן זו הלכה שלא ניתן לקיימה.

הקבלה רואה בשערות צינורות דקים המתַעַלים את "פסולת המוחין" אל מחוץ לגוף. על פי הקבלה, השיער הוא איבר הנמשך מספִירת הדין, ומי שמגדל שיער ארוך מושך על עצמו דינים, קשיים וסערות: "ודע כי שערות הראש הם מבועי הדינין […] ושמם יוכיח עליהם, שיער מלשון סערה" (רבי חיים ויטאל, שער מאמרי רשב"י). עוד טוענת המסורת המדרשית-קבלית כי לשדים זכרים יש שיער ארוך ופרוע, ועל האדם להבדיל עצמו מהמראה השדי.

אבל אם נפליג לתקופת המקרא, נמצא כי לא רק לשמשון הגיבור היה שיער ארוך – שיער שרוח אלוהים שרתה בו, והוא ביטא את כוחו וגבורתו של שמשון. גם לשמואל הנביא, שאמו חנה נדרה כי "מוֹרָה לא יעלה על ראשו" (שמואל א, א, יא), היה שיער ארוך. גם אליהו הנביא מתואר במקרא כ"איש בעל שער ואֵזוֹר עור אָזוּר בּמותניו" (מלכים ב, א, ח), וכן לאבשלום, בנו של דוד, שנחשב לבחור היפה ביותר בממלכה, היה שיער ארוך ושופע (שמואל ב, פרק יד). גידול השיער בקרב באי הפסטיבלים מתקשר אפוא לתקופה קדומה זו, שבה ראו בשיער ביטוי לכוח, ליופי ולקשר עם אלוהים.

קעקוע ותשוקה

על גופם של באי הפסטיבלים נראים לעיתים קרובות קעקועים רבים בצורות ובצבעים שונים וגם ציורי גוף שאינם כתובות קעקע – ציורים על הפנים ועל חלקי גוף שונים: השדיים, הבטן, הגב. הקעקוע נחשב אמנם כעבירה על חוקי התורה – בספר ויקרא נאמר: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני יהוה" (יט, כח), אבל הציור החופשי על הגוף מותר. אותה אינטואיציה בסיסית הפועלת בליבם של הילידים השבטיים, המורחים עצמם בצבע במהלך טקסים פולחניים שונים כדי להיכנס לטראנס אקסטטי, מפעמת גם בלב השבטיות החדשה של אנשי הפסטיבלים, המבקשים לחזור ולגעת בגוף ובצבע. אינטואיציה בסיסית זו עומדת בניגוד לאופי היהדות החרדית, הצובעת את עצמה (ואת העולם) בצבעי שחור ולבן.

פירושו של רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, לטעם האיסור על כתובת קעקע, מלמד הרבה. באריכות רבה מסביר רבי נתן בספרו ליקוטי הלכות כי "אסור לנו להכניס אותיות הכתב לחָקְקָם ולקעקעם על בשר הגוף, כי משם עיקר אחיזת השקר". הגוף נתפס אפוא כמקור הזוהמה, השקר והתאווה הבהמית, "וכשכותב כתובת קעקע על הגוף, אזי ממשיך על הגוף בחינת בהמיות ועל-ידי זה מתגבר, חס ושלום, זֻהֲמַת הנחש הנאחזת בהגוף". רבי נתן מנסה, כיהודי טוב, להחליש את הכוח החייתי והבהמי של הגוף למען חיזוק הנשמה. הוא מבטא את סלידתה של היהדות המסורתית ממנהגי הכנענים הפגאניים, ואומר "לא" לגוף, לתשוקה ולבשר. לעומת זאת, תנועת הפסטיבלים היא חגיגה של גופניות, של תשוקה ושל צבע. אנשי הפסטיבלים יוצאים כנגד המגמה היהודית ואומרים "כן" לגוף, לתשוקה, לבשר, לפגאניות המתחדשת, ולכתובות הקעקע.

עירום בגן עדן

חשיפת הגוף בעירום חלקי או מלא פופולרית למדי בימי הפסטיבלים. אין צורך לציין שהיהדות הרבנית שוללת כל חשיפה של איברים מוצנעים בגוף ורואה בכיסוי הגוף סממן של צניעות וצדקנות. עם זאת, מוסכם על הכול שבגן עדן הילכו אדם וחוה עירומים ולא ידעו כל בושה. רק לאחר האכילה מעץ הדעת נולדה הבושה ועימה נולדו המלבושים המכסים את המבושים.

יש הטוענים כי גן עדן לא היה מקום מיני, אבל לא כך מקובל במחשבה היהודית. בגן עדן היה המין פעולה טבעית, שמחה, חסרת עכבות ומשוחררת מפחדים, ממש כמו כל פעולה אנושית אחרת. לכן לא היתה כל בושה לא בעירום ולא במיניות. בעולם הפסטיבלים יש ניסיון קטן לגעת לרגע בגן עדן שכזה; ליצור מקום שבו הגוף אינו נתפס עוד כמקור לבושה או לאשמה, מקום שבו התשוקה לגיטימית וטבעית.

באחד הפסטיבלים במילניום הקודם ניהלתי את בית הכנסת, שהוקצה לו אוהל גדול ממש מול המקלחות. חלל המקלחות היה פתוח ומעורב לגברים ולנשים יחד. היה זה בראש השנה ואנחנו ערכנו בבית הכנסת תפילות ומדיטציות לשנה החדשה. מדי פעם נכנסו לבית הכנסת אנשים בדרך למקלחות או ביציאה מהן, רבים מהם בעירום חלקי או מלא, כשמגבת כרוכה סביב גופם. מעמדת בית הכנסת שלי צפיתי פעם אחת בשני בחורים שהתיישבו לעשן ממש מול פתח המקלחת, כשבפנים רחצו כמה בחורות עירומות. היה בכך משהו פשוט וישיר. הנשים התקלחו להן מול הפתח, מוכנות ואולי אף רוצות להיראות, והגברים באו להזין את עיניהם ביפי הבריאה הנשית, לא בגניבה אלא בריש גלי. בלילה, בבריכת המים החמים הגדולה שבה השתכשכו כולם בעירום, אמר לי אחד ממארגני הפסטיבלים: "נו, מה אתה אומר? ממש גן עדן?". התשוקה לחשוף את הגוף בעת הפסטיבל נובעת מהאווירה הכללית השוררת במקום, שמשוקעים בה כנראה געגועים כמוסים לילדות, לתום ולפשטות – לגן העדן האבוד.

דוגמה עתיקה לכך אפשר למצוא בתיאור הנבואה הצולחת במפתיע על המלך שאול, כשהוא מתקרב לשמואל הנביא. שמואל מקיים בית ספר לנבואה, ובני נביאים לומדים אצלו לפתוח את ליבם לאלוהים. שאול מגיע לשם מסיבות אחרות לחלוטין – כשהוא רודף אחרי דוד להרגו – אבל הקירבה הפיזית למעגל רוח הקודש מכניסה אותו לאקסטזה. הוא פושט את כל בגדיו ומתגלגל עירום על העפר, אחוז חבלי נבואה: "ויפשט גם הוא בגדיו, ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה, על כן יאמרו הגם שאול בנביאים" (שמואל א, יט, כד). האם יש משהו באקסטזה הזאת של רוח הקודש, שהיא מוציאה את האדם ממצבו הרגיל ומכניסה אותו בחטף לגן עדן, שבו שומעים את קול אלוהים ואין עוד צורך בכיסוי הגוף במלבושים?

מוזיקה ונבואה

"והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד יי". (מלכים ב, ג, טו)

"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". (תלמוד בבלי, שבת ל, ב)

"וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתנבאים, שאין הנבואה שורה מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים מביאים לפניהם נבל ותוף וכינור ומבקשים הנבואה". (אורחות צדיקים, שער ט)

"וזה סוד בני הנביאים שלפניהם תוף וחליל וכו': כי על-ידי מתק קול הניגון נופלת עליהם התבודדות בערבות הקול, ומפשיטים נפשם, ואז המנגן מבטל הניגון, ובני הנביאים נשארים באותו הדבקות העליון ומתנבאים". (רבי חיים ויטאל, שערי קדושה, חלק ד')

התנבאותו האחרונה של שאול מחזירה אותנו להתנבאותו הראשונה, שממנה אפשר ללמוד הרבה על דרכי האימון הקדומות של תלמדי הנבואה אותם נהגו על מנת לפתוח את הלב להשראת רוח הקודש. כפי שניכר הן מהפסוקים והן מדברי המקובלים המצוטטים לעיל, חלק מרכזי בהכשרה זו היה קשור במוזיקה ובאקסטזה. וכך אומר שמואל לשאול הצעיר מיד לאחר שנמשח למלך: "אחר כן תבוא גבעת האלוהים […] ויהי כבואך שַם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים. וצָלחה עליך רוח יהוה והתנבִית עמם ונהפכת לאיש אחר" (שמואל א, י, ה-ו).

הפסטיבל אינו בית ספר לנבואה, אבל הוא מין סופרמרקט המציע טעימות של מאכלים אחרים, לא רגילים. הנוכחות האינטנסיבית של מוזיקה, ריקוד ואקסטזה בפסטיבלים יונקת מאותם שורשים בנפש האדם, שראשוני בני עמנו ידעו לרתום אותם לתהליך הטרנספורמציה של האישיות המתרחש עם השראת רוח אלוהים על האדם. זו הטרנספורמציה ששמואל הנביא מכנה "ונהפכת לאיש אחר", המתרחשת לפעמים לאחר שהמוזיקה עוזרת לנפש להמריא לממדים אחרים.

פסטיבלים וקלות ראש

הפסטיבל הגדול מכולם בימי בית המקדש היה כאמור הפסטיבל השנתי של העלייה לרגל לירושלים, ובפרט זה שהתרחש בשמחת בית השואבה שבחג הסוכות. רבי יהושע בן חנניה, ששרד את החורבן, מעיד כי בשבעת ימי הפסטיבל לא היו האנשים ישנים כלל, לא ביום ולא בלילה: "אמר רבי יהושע בן חנניה, כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נג/א). הריקודים בחצרות המקדש נמשכו שבעה ימים, כל לילה במשך כל הלילה, עד לתחילת הטקסים של הבוקר. במהלך הריקודים אנשים נכנסו לאקסטזה גמורה. מסופר בגמרא על הלל הזקן שבעת הטראנס היה מדבר כאילו השכינה עצמה מדברת מגרונו, אף שבמשך כל השנה היה ידוע כעניו באדם.

התלמוד הירושלמי טוען כי שמחת בית השואבה לא היתה רק חג של שאיבת מים אלא חגיגה של שאיבת רוח הקודש אל הלבבות: "למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (מסכת סוכה דף כב/ב). חגיגה זו היתה מלווה בטקסים, שבמהלכם כל בוקר, עם עלות השחר, היו הכוהנים, הלוויים והעם יורדים בתהלוכה חגיגית, מלווה בחצוצרות, שופרות, נבלים, כינורות ומצלתיים, אל מעיין השילוח ממזרח להר הבית. שם היו שואבים מים בששון מן המעיין, בצלוחית זהב, ואותה היו מעלים מחדש בתהלוכה דרמטית אל המקדש, שם היה הכהן מנסך את המים בטקסיות על המזבח.

למנהגי שמחת בית השואבה נודעה חשיבות רבה והעם דבק בהם בקנאות, למרות התנגדות הכהונה הצדוקית בתקופת שלהי בית שני. אחת הסיבות להתנגדותם של הכוהנים לקיומו של הטקס נבעה מכך שאין לו כל רמז בתורה, בנביאים או בכתובים. מנהג שמחת בית השואבה הוא מנהג פגאני ביסודו, חגיגה אקסטטית שבה מועלים מי המעיינות – הנחשבים לנוזלים המיניים של האדמה האם – אל המזבח ודרכו אל האל הזכר בשמים. כל זאת בתקווה לעורר את הזיווג הקדוש שבאמצעותו יתגרה הזכר ויירה אל האדמה המשתוקקת את נוזליו המיניים – הלא הוא היורה, וכל גשמי השנה הבאים בעקבותיו.

משחר ימיה אופיינה החגיגה הזו בסממנים אורגיאסטיים. אפילו התלמוד מדווח בלשון ההמעטה האופיינית לו, כי בימי קדם היו האנשים והנשים, שרקדו יחד במסיבת הטראנס העתיקה הזו בחצרות המקדש, "באים לידי קלות ראש" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, נאב). כדי שלא יבואו העם לידי אותה קלות ראש, נקבעה בסופו של דבר ההפרדה בין גברים לנשים בזמן הריקודים של חגיגת בית השואבה. והנה גם בתקופתנו, באופן ספונטני לחלוטין, חג הסוכות הפך מחדש לחג של פסטיבלים שונים ומשונים המתרחשים בכל קצוות הארץ. ובחלק מהם, אכן, נשים וגברים באים שוב לידי "קלות ראש", ממש כבימים קדמונים.

מבט אל העתיד

לתנועת הפסטיבלים יש אמנם זיקות לתרבות השבטית הקדומה, אבל היא אינה מונעת מתוך מבט אל העבר. להיפך, כל כולה חדורה בתחושה של ההווה, של הרגע, ובכוונה אמיתית לייצר חלופות תרבותיות טובות יותר למען עתידה של הארץ ועתיד כדור הארץ כולו. לבאי הפסטיבלים יש, למשל, מודעות אקולוגית וסביבתית גבוהה יחסית, ורבים מהם יעדיפו מזון אורגני ושימוש במוצרים ממוחזרים.

הדבר נובע מהבנה הולכת וגדלה שכל בני האדם הם חלק מקהילה אחת גדולה, קהילת הברואים על פני האדמה, וכולנו ערבים זה לזה. האדמה היא ישות חיה, פועמת ונושמת, וכולנו חלק ממנה. השקפה זו שואבת אכן ממקורות עתיקים, פגאניים, שראו את האדמה כאלה גדולה, אבל היא שואפת לעתיד שבו תתרחב התודעה האנושית לקראת ערבות הדדית של כל אזרחי כדור הארץ, כל היושבים על פני גאיה-אדמה.

הקריאה היוצאת מהפסטיבלים היא קריאה גדולה לעתיד. זוהי קריאה לריפוי האדמה ולהשכנת שלום על פני כדור הארץ בכלל, ובמזרח-התיכון בפרט; שלום המושתת על מפגש אנושי של רוח האדם באשר הוא, ללא הבדלי לאום, גזע ולשון, ללא התנשאות וללא מגננה. במקום הזה מצטרפת תנועת הפסטיבלים לגעגוע העתיק המובע במקרא על ידי צפניה הנביא – געגוע למצב שבו בני עמים שונים יחברו זה לזה וייפַּתחו יחד לפני הרוח הגדולה של ההוויה: "כי אז אהפוך אל עמים שָפָה ברורה לקרוא כולם בשם יהוה לעָבְדו שְׁכֶם אחד" ((צפניה, ג, י); געגוע למקדש אחד של שלום עולמי, שאולי אף יעמוד לו בירושלים, עיר השלום: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיה, נו, ז).

(המאמר נכתב עבור קטלוג תערוכת הצילומים של אייל בן דוב "היהודי המתחדש", ויצא לאור בעברית ובאנגלית בספר הקטלוג, בהוצאת המוזיאון לאמנות בתל חי, 2007. בספר המאמר מופיע כולל מראי מקומות והערות שוליים שהושמטו במהדורת האינטרנט)