המחזור החודשי של האישה

 

כשהאישה הופכת לבית מקדש

המחזור החודשי של האישה איננו סתם דימום, הוא חלק ממחזור גדול של רגשות ותחושות, בעל השלכות לא רק על האישה, אלא אף על כל סביבותיה, על הבאים עימה במגע, על בן זוגה ועל משפחתה.

החברה המודרנית מתאפיינת בהתכחשות למחזור ובניסיון לטאטא אותו מתחת לשטיח, או לטמפון, ולהתנהג כאילו דבר לא קרה. כמו כל הדחקה והכחשה גם זו אווילות גדולה, שנוגעת אף באכזריות. נשים מתבקשות להתנהג כאילו דבר לא השתנה, לצאת לעבודה, להיות יצרניות ואו לשאת בכל מטלות הבית.
האישה נדרשת להיות "נחמדה", כמו תמיד בעצם, ולפעמים אף מינית, אם בן זוגה מעוניין בכך. בדרישות הללו יש בורות – משום שהן לא מכירות ולא מבינות את עומק התהליך שעובר על האישה עם המחזור החודשי, ויש בהן משום אכזריות, כיוון שהן מאלצות את האישה המודרנית לתפקד באופן "נורמלי" בניגוד למה שקורה לה באמת.
במאמר זה אני מבקש להראות את הגישה העתיקה אל ימי המחזור, כפי שהיא משתקפת במקרא. אני אף רוצה להראות כיצד (ולמה) הגזימה החברה הדתית את העניין והוציאה אותו מפרופורציה, וגם להציע דרך, המתאימה לזוגות בעלי לב-קשוב, שבה ניתן לכבד כראוי את האישה והמחזור החודשי שלה.

משמעות המושג "טומאה"

המקרא מכיר בשני סוגי דם המופרשים מהנרתיק: האחד הוא דם בריא, טבעי ונורמלי, דם המחזור, והשני דם שזב מן הנרתיק כתוצאה ממחלה של אברי המין הנשיים, והוא "דם זיבה". זיבה אינה מחלה נשית דווקא, המקרא מספר גם על זיבת גברים (מצב שבו נוזל הזרע זב אט אט מאיבר המין הזכרי, ללא גירוי מיני), ומתייחס לשניהם כאל מחלה דומה, שיש לה דינים משל עצמה.

על פי המקרא, כשאישה רואה דם היא צריכה לפרוש מפעילות רגילה. הן פעילות מינית והן פעילות של עבודות הבית. כדי להבטיח זאת קבע המקרא שכל מה שהאישה מבשלת, מכבסת או אופה בימי המחזור – נטמא בטומאת הנידה. גם הכסא שהיא יושבת עליו נטמא, וכל מי שיושב על כסא זה נטמא בעקבותיו.

יש לציין כי אין כל איסור להיטמא, מותר לאדם לבחור להיטמא כרצונו, ומה שאסור במקרא זה להביא טומאה למשכן או למקדש. אך ראשית נטפל במושג זה, "טומאה". מהי טומאה ומהי טהרה?

המילה 'טמא' קשורה באטימולוגיה העברית הקדומה למושגים של סגירות, כמו 'אַטוּם', ואף 'טוּמְטוּם' (אדם שנולד כשאברי המין שלו סגורים וחבויים בתוך הבטן – תופעה מוכרת שכיום מטפלים בה בינקות, אך בימי קדם יצרה מצב שהיו בחברה אנשים שנראו כאילו אין להם אברי מין בכלל, כי הם "אטומים").
מצב 'טמא' הוא מצב סגור ואטום. מצב טהור, לעומת זאת, הוא מצב אנרגטי פתוח. אין לבלבל בין "קדושה" ובין "טהרה", כשם שאין לבלבל בין "חולין" ו"טומאה". על פי המקרא וההלכה היהודית גם אדם וגם חפץ יכולים להיות במצב קדוש וטמא בעת ובעונה אחת. אין בזה כל סתירה. לחילופין הם יכולים להיות במצב שאיננו  קדוש, כלומר "חולין", אך יחד עם זאת טהור.

טהור משמעו פתוח להשפעה, טמא משמעו שהוא סגור בתוך עצמו ולא ניתן להשפעה. משום כך אין לבוא טמאים לבית המקדש. אל הקדושה יש לבוא כשאנחנו במצב פתוח להשפעה, במצב שיכול לפגוש את הקודש ולהיות מושפע על ידי כך.

 האישה כמקדש

חברה חכמה אמרה לי פעם: "כשאני בימי הדימום שלי ברור שאני לא צריכה לבוא אל המקדש – בימים הללו אני עצמי המקדש!".
נשים רבות מרגישות מושפלות ומזוהמות בימי המחזור, כתוצאה מחינוך של דורות רבים, שלא ידע להבין נכון את משמעות המחזור ואסף סביבו פחדים רבים. גברים פיתחו פחדים מאגיים מפני דם המחזור, ונשים שכחו את עצמן ואת עוצמתן וקנו את סיפורי הפחד והדחיה של הגברים.

נשים רבות למדו לתפוס את עצמן כדוחות בזמן המחזור, וכתוצאה מכך מנסות לעשות הכל כדי להעלים את הדבר עד כמה שניתן. רבות שכחו מזמן את היכולת לתפוס את ימי המחזור כימים שבהם "אני בעצמי מקדש" – כפי שאמרה לי אותה אישה אחרי שנים של עבודה מחודשת להכרת נשיותה העמוקה.

אישה בזמן נידתה אינה במצב מושפל, אלא במצב אישי מאוד, עטוף בעצמו, מצב שמורגש ומובן רק לה, וגם לה לפעמים הוא לא ממש ברור. זוהי אחת הסיבות לפחדם של גברים רבים מפני המחזור ותופעותיו הטבעיות (שהרי הגברים פוחדים מהתנהגויות נשיות, שקשה להם להבין ממילא, גם מבלי שהאישה הופכת פתאום למקדש מהלך).

האוהל האדום

בימים הקדומים, היות והאישה הוכרה כ"טמאה" בימי הדימום שלה – כלומר כסגורה בתוך עצמה, במצב שאין לאיש מבחוץ יכולת להבין – וכל מה שנגעה בו "נטמא", הדרך הפשוטה להתמודד עם המצב היתה ליצור מין "אוהל אדום". הביטוי אמנם לא היה קיים אז, הוא התחדש על ידי הסופרת אניטה דיאמונד בספרה "האוהל האדום", אבל הקונספט היה קיים.

חוקי המקרא נתנו בעצם לאישה חופש של שבוע מכל מלאכות הבית. יש לה כסא, או מושב משל עצמה, שאף אחד לא רוצה לשבת עליו (כי גם הוא נטמא עקב כך), ולא נותנים לה לבשל או לכבס בבית (כי הבגדים והאוכל ייטמאו). הדבר הפשוט ביותר הוא לאפשר לה לקחת זמן לעצמה, עם נשים אחרות שגם הן מדממות באותה עת, או פשוט לאפשר לה להיות בבית כשהיא יושבת על מושבה, פטורה מכל מחויבויות הבית והמיניות הזוגית. נידה היא חופש!

חשוב לציין שבחברה פטריארכאלית, בה האישה "אמורה" לספק את צרכיו המיניים של בעלה (או לפחות ככה נדמה לו ולה), ימי הנידה הם גם ימי חופשה מהעול הזה…

לאור כל זאת די ברור מפני מה היו אלו דווקא הנשים ("בנות ישראל") שבסביבות המאה השניה והשלישית החליטו להאריך את ימי הנידה משבעה ימים, המחוייבים על-פי הדין המקראי, לשנים עשר יום, כפי שנוהגים עד היום האורתודוקסים. 12 ימי חופש!

אני רוצה לחתום בדבריה של רחל אל אביה, לבן הארמי, כשהיא מתנצלת שלא קמה לקראתו ממושבה, ואומרת  (בראשית, לא, לה): "…אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי…". גם לבן הארמי ידע שאישה אינה אמורה לתפקד כרגיל בימי המחזור שלה. זה הזמן שלה עם עצמה, והוא, כגבר, מאפשר לה לחרוג מדפוסי הנימוס הקבועים ולא לקום לכבודו, אפילו שהיא בתו. זה פשוט, אבל חשוב.

(המאמר נכתב עבור אתר האינטרנט של "מהות החיים" ופורסם שם.)