למה אני פה בעולם הזה?

"למה אני פה?"

אוהד אזרחי     הכנה לראש השנה

אנשים מתגלגלים מיום ליום, "חיים", שורדים. סוחבים את עצמם מיום ליום, בזמנם הפנוי הם דואגים להעסיק את עצמם בפעילויות שונות שעוזרות להם להקל לרגע את מעמסת היום, רק כדי להמשיך ולסחוב עוד הלאה. הדחף לשרוד הוא דחף חזק מאד, פרימיטיבי מאד, יש בו עוצמה אדירה, אבל יחד עם זה יש בו גם גורם מטשטש. מבלי לדעת לאן אנו הולכים ולשם מה אנחנו נמצאים כאן על פני האדמה אנחנו פשוט עושים הכל כדי להמשיך ולהתקיים. אבל האם אנו שואלים את עצמנו לפעמים לשם מה כל זה?

לוח השנה היהודי הציב חג אחד בשנה שבו כל אחד נקרא לעמוד לפני האמת ולשאול את עצמו ברצינות הכי עמוקה – לשם מה אני פה?

לחג הזה קוראים ראש השנה.

נכון. כמו כל החגים גם ראש השנה איבד כבר במקומותינו את הניחוח העמוק שלו, וכל מה שמעסיק אותנו זה "איפה אתם בחגים"? אבל באמת יש משהו עמוק ונפלא ונורא בראש השנה. לכן קוראים לכל סדרת הימים שלפניו ולאחריו "ימים נוראים".

ראש השנה נחשב כ"יום הדין" שבו נחתכים גורלותיהם של אנשים לחיים או למוות, כדברי הפיוט: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי שלא בקיצו, מי במים ומי באש, מי במחלה ומי במגפה, מי בדבר ומי בחרב, וכולי". רבים מאיתנו מכירים, אני מניח, אנשים קרובים שבדיעבד מסתבר שבראש השנה הקודם לא נגזר דינם לחיים של שנה שלימה. הם נקטפו "בקיצם או שלא בקיצם" במהלך השנה האחרונה. לפחות איש אחד שהיה יקר לי מאד עזב את גופו השנה.

מהו אותו "דין" שבו "העולם נידון" בראש השנה? אנחנו, חובבי הרוחניקיות המצויה, איננו אוהבים "דין". שיפוטיות בכללותה נחשבת בחוגי הניו אייג'ים כדבר שלילי ונחות, ולכן כל העניין הזה של "הדין של ראש השנה" נתפס כמשהו חשוך וימי ביניימי, גישה שאיננה עולה בקנה אחד עם המודעות הרוחנית הטהורה, וכולי.

אבל לדעתי לא כך הדבר, ולכן נחלצתי לכתוב את המאמר הזה. לדעתי ראש השנה והדין שבו מזמנים לנו הזדמנות פז אמיתית ונפלאה לחידוד התודעה ולבהירות ההויה.

כדי להבין זאת, בואו נדמיין לרגע את כוח החיים הזורם בנו כאנרגיה. לאנרגיה הזו יש גבול. היא מדודה. כאילו יש בנו איזו בטרייה טעונה, שיש בכוחה להחזיק אותנו בחיים רק בהתאם לכמות האנרגיה המצויה בה. פעם בשנה אנחנו באים להטעין את הבטרייה הזו. אנחנו באים לבקש עוד אנרגיה שתאפשר לנו להמשיך ולחיות עוד שנה. אבל – וכאן טמון המפתח – כדי לקבל את האנרגיה הזו עלינו להסביר למה כדאי לתת לנו אותה. זה כאילו אנחנו באים לבקש תקציב. יש וועדה, ולוועדה הזו יש המון כסף לתת, אבל היא רוצה לתת אותו למטרות ראויות, ולכן היא שואלת כל אדם שבא בפניה – למה לך עוד תקציב? מה תעשה איתו? ספר לנו למה נכון יהיה להעניק לך עוד שפע?

למה לך עוד שנה? זו בעצם השאלה הגדולה של ראש השנה. בשביל מה אתה חי? לשם מה אתה חי? מה נמצא בראש סדר העדיפויות שלך? זו המשמעות העמוקה של "המלכת המלך" בראש השנה. יום זה נחשב בקבלה כיום בו מכתירים את הקב"ה למלך. אבל השאלה היא האם באמת זה כך? האם באמת המלך שלי זה האלהים, או שיש לי מלך אחר, שלפני אני כופף את קומתי באמת? האם החיים שלך מוקדשים למשהו שהוא בעל משמעות, משהו שניתן לראות בו צורה של עבודת אלהים – או שהם מוקדשים לאליל אחר – אליל הממון למשל? או אליל הכבוד, או אליל הפחד (שהוא אחד מהאלילים הגדולים מכולם).

ראש השנה מאפשר לנו לעמוד פעם בשנה בפני השאלות הגדולות הללו ולהאלץ לתת עליהן תשובה כנה, מבלי למרוח. כשאני עורך סדנא בראש השנה אחד התהליכים המרכזיים בה זה "סדר בית הדין" שבו עליך לשכנע שלושה אנשים – שהם שלושה דיינים – שיפסקו לך חיים לשנה הבאה. והדיינים הללו לא אמורים לעשות לך הנחות. הם אמורים להיות כנים וישרים ולאלץ אותך לא לשקר ולא למרוח ולא לבלף. עליך לתת תשובות שהם ירגישו שבאות מנקודה של אמת פנימית עמוקה. רק אז הם יפסקו לך חיים טובים ומאושרים ואף יתפללו עבורך ויברכו אותך בלב שלם.

זהו הצד הזכרי של ראש השנה. האלמנט הזכרי במציאות מחפש מטרה, וכשאין לו מטרה לחיות למענה הוא סובל קשות. אבל הצד הנקבי של ראש השנה מאופיין באלמנט החגיגה שבו. אחרי הכל – ראש השנה איננו יום של אבל חלילה – זהו יום חג, יום שמחה. ולכן אמר נחמיה לעם בראש השנה: "….לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם" (ספר נחמיה פרק ח, פסוק י').

הצד הנקבי של החג הזה הוא צד שחוגג את המלאות של החיים בעולם הזה. העקרון הזכרי מחפש להצדיק את קיומנו כאן, אבל העקרון הנקבי איננו עסוק בזה כלל – הוא בן (בת) בית פה, בעולם הזה, והוא רוצה לחגוג את כל מה שקיים פה. וגם זה חלק מהתרגול של החג הזה – לדעת ליהנות.

זה נראה פשוט, אבל כשנכנסים לזה בעומק מגלים שאנחנו בדרך כלל לא ממש מרשים לעצמנו להתענג, ליהנות באמת – כמו ילדים. ולכן בראש השנה יש את שני האלמנטים הללו יחד – כמו שני אוהבים: את העבודה הזכרית שכרוכה בלזכור בשביל מה באתי לכאן בכלל, ואת העבודה הנקבית שכרוכה בלדעת ממש ממש להתענג מתוך ידיעה ש"חדוות יהוה היא מעוזכם".

——————-

פורסם באתר NRG