יום התקופה – Solstice

ביום ג' הקרוב תגיע השמש לנקודה הצפונית ביותר בה היא זורחת בפני המזרח של חצי הכדור הצפוני, ואז תפסיק להצפין ותתחיל לשוב אל הדרום. זו משמעות השם של היום הארוך והיום הקצר בשנה Solstice באנגלית, שמקורו בלטינית “solstitium”, או בתרגום לעברית "עצירת השמש". השמש "עוצרת" את מסלול התקדמותה ושבה לאחור כביכול.

בשפה התלמודית נקראים ארבעת הימים הללו, המחלקים את השנה לארבע העונות שלה, אותם אנחנו מכירים בשמם האנגלי Solstice   ו Eqwinox  "ימי התקופה", או "יום בו התקופה נופלת". המילה "תקופה" באה מלשון "הקפה", כלומר הקפה של כדור הארץ סביב השמש, או הקפה שלמה של מחזור השנה, במובן היותר פשוט.

חכמי התלמוד אכן הגיעו בחשבונותיהם לקירוב גדול מאד אל הזמן האסטרונומי כפי שאנחנו מודדים זאת כיום. קירוב של שניות בודדות ביחס לאורך השנה המדויק ( כל מיני מחזירים בתשובה מאד אוהבים להשוויץ בכך), אבל כשמכפילים את הטעות הקטנה הזו של שניות בודדות בכמה אלפי שנים מתקבלת כיום סטיה של כמה ימים טובים (לפי שיטת האמורא שמואל יש סטיה של 15 יום, ולפי השיטה המדוייקת יותר של בן הדור שאחריו רב אדא יש עדיין סטיה של 5 ימים). כלומר, אילו היינו הולכים לפי החשבון התלמודי היינו צריכים לחגוג את היום הארוך השנה חמישה או חמישה עשר ימים מאוחר יותר מהזמן האסטרונומי שלו. על כל זה תוכלו למצוא פירוט בערך הטוב בויקיפדיה הדן ב"ארבע התקופות".

ריי סטאבז הוא חבר מעניין שלנו שגר באריזונה והוא שמאן סקסואלי (Sexual Shaman). ריי הינו נכה בכל גפיו כתוצאה מתאונה שקרתה לו לפני יותר מעשרים שנה, שהפכה אותו ממומחה גדול בתחום העיסוי האירוטי למי שלא מסוגל לעשות כמעט כלום באופן פיזי עם ידיו ורגליו. התאונה הזו הכריחה את ריי לפנות לאפיקים אחרים – לאפיקי הרוח, ולהכיר את מעברי התודעה הנדרשים מן השמאן גם בתחום המיני. איש מרתק.

ריי ממליץ לכל מכותביו לעשות טקס מדיטטיבי מסויים בימים הקרובים לנקודת הסולסטיס, שהיא זמן מאד פוטנטי מבחינה אנרגטית לכדור הארץ. הוא ממליץ לעשות שלוש פעמים ביום מדיטציה של חיבור לאדמה במשך 10 דקות. משהו כמו תפילת שחרית-מנחה-ערבית, אבל בסגנון חובב אדמה. הכוונה היא לקחת זמן של התמזגות עם האדמה, עם כדור הארץ שעליו אנו חיים, באופן כה בלתי מודע רוב הזמן. בעיני כדור הארץ הוא המובן הרלוונטי לימינו של המושג "ארץ הקודש". חז"ל כבר נבאו על כך ואמרו "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על פני כל הארצות", ולמיטב הבנתי זה קורה כיום, כאשר אנחנו הולכים ומבינים אט אט עד כמה כל כדור הארץ הזה הוא רקמה אחת חיה ונושמת שיש לנו אחריות "לעבדה ולשמרה", ולגלם כלפיו את "אהבת הארץ".

נקודת השיא של סולסטיס באזורינו תתרחש ביום ג' בשעה 20:17 בערב, לפי האתר המצויין הזה. על פי המסורת היהודית מקובל לא לשתות מים באותם רגעים (זה נחשב לדבר מסוכן), ולשפוך מים שעמדו מגולים באותו זמן. זהו מנהג שכמובן בעלי ההלכה ה"רציונאליים" לא מבינים ולא חושבים למשמעותי. אבל ככה נהג העם, וככל הנראה יש לכך רקע פגאני כלשהו, כמו למנהגים יהודיים רבים.

בשבת האחרונה אשתי הרבנית שליט"א הלכה לה עם כל נשות ציון לחגוג בפסטיבל שאקטי וללמד שם כמה סדנאות מקסימות, ואני לבדי נשארתי לי, ניגבתי לי בשמחה לבנה דרוזית עם טונה של זעתר, עשיתי קידוש על כוס ויסקי משובח ולמדתי תורה הרבה. זמן רב השקעתי בלימוד אודות "יום התקופה" הממשמש ובא. מסתבר שיש הרבה טקסים מאגיים יהודיים שקשורים לחילופי התקופות, והתפיסה העומדת מאחוריהם היא שיש מלאכים מיוחדים, כלומר כוחות רוחניים מיוחדים, המפעילים את העולם בכל תקופה, והם משתנים. איתם משתנה גם השם שם השמים בכל עונה, והשם של הארץ והשם של הים והמלאכים הממונים על הכוכבים מתחלפים. מין חילוף משמרות במצבת המלאכים המפעילים את ההצגה פה. חומר מרתק.

יחד עם זה מצאתי גם תפיסה מענינת אצל רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר למה לא שותים מים בעת נפילת התקופה ואומר שמים מסמלים חכמה, וגם תורה, וגם השמש מסמלת את החכמה המאירה את העולם, אבל החכמה צריכה להיות מחוברת עם אמונה, שאותה מסמלת הלבנה. לכן לוח השנה העברי מחבר כל הזמן את שנת החמה עם חודשי הלבנה (דרך אגב, המילה ירח מקורה באל הירח בכתבי אוגרית, שנקרא יִרח…), כדי לחבר חכמה עם אמונה. אבל ברגע ה"תקופה" יש כח לחמה מעבר לכח הלבנה, ולכן שופכים את המים על הארץ ולא משתמשים בהם, כי צריך לחבר חכמה עם דבקות פנימית כדי שזה יזין את הנפש באמת. (סיכום שלי מתוך "ליקוטי הלכות").

אבל בספר עתיק יותר, הידוע כספר "רזיאל המלאך", המביא המון נוסחאות מאגיות ביחס ליום התקופה מומלץ גם "קח מים ותשפוך על הארץ, דבֶּר שֶׁם הארץ בכל תקופה ותקופה, והארץ ישתה מידך, ואתה תעשה ותצליח". צריך לדעת את השם של הארץ בכל תקופה ותקופה (כאמור לעיל בעניין המלאכים) ואז פשוט לתת מים לאדמה ולהשקותה מידינו. לזה אני מתחבר לגמרי. וזה מאד דומה לדברים אותם אנו עושים בטקס האש של "אורקו וו'רנקה" על הר תבור.