להתחפש לחופש

להתחפש לחופש האמיתי

מאמר לכבוד פורים תשס"ה

אוהד אזרחי

מעגל השנה העברי איננו סתמי. החגים לא משובצים ככה סתם על לוח השנה בגלל שפעם התרחשו בהם ארועים היסטוריים כלשהם. לוח השנה העברי משקף תגובה רוחנית של העבריים הקדמונים שחיו בארץ הזו אל מחזור עונות השנה והטבע.

כיצורים ביולוגיים אנחנו מגיבים תגובה גופנית ואף רגשית כלפי השינויים בחום ובקור, בלחות ובמשך שעות האור או החושך על פני היממה. כבני אדם אנחנו יכולים להיות מודעים לכך ולבטא זאת לא רק באופן גופני, רגשי ותרבותי אלא אף כביטוי ריטואלי-דתי. כל חגי ישראל הם ביטויים של רוח האדם, בהתיחסה למחזור הטבע – שהוא אף מחזור ההתפתחות הפנימית שלנו – כלפי ההויה הגדולה בוראת הכל – כלפי האלהים.

 

בין הנביטה והלבלוב

משמתחיל החורף אנחנו מתכוננים נפשית להתכנסות. חגי תשרי מבטאים את חשבון הנפש שבסיום ימי הקיץ התוססים, לקראת הכניסה פנימה, כמו אל הבטן, אל הרחם של השנה, אל ימי חורפינו, אל ההריון של משהו חדש שינבט מתוכנו באביב.

אבל בחנוכה, למרות שהחורף עדיין בעיצומו, משהו בתוכנו כבר מתחיל להגיב לעובדה שהימים מתחילים להתארך, מיד לאחר היום הקצר בשנה. אנחנו משתתפים ביצירת האור החדש, כי שיא החשכה כבר עבר. אבל עדיין בתוך הכרס ההרה של החורף אנחנו יושבים ספונים בביתינו ואוכלים לביבות.

ט"ו בשבט הוא החג של תחילת הנביטה. האביב עוד לא בעיצומו, אבל הוא מתחיל לנבוט, ויחד איתו מתחיל לנבוט בתוכנו משהו חדש. כשעץ נובט מזרע בגינה לא ברור לך מה הוא. אתה עלול לחשוב שהוא עשב שוטה או קוץ ולעקור אותו מהגינה, כי העלים הראשונים – הפסיגים – שונים בדרך כלל מהעלים שיהיו לצמח בהמשך חייו. לכן בט"ו בשבט מה שאנחנו חוגגים באמת זה את "השׂרף העולה באילנות" כדברי בית הלל במשנה, כלומר את עליית הליבידו, כח החיים המתחיל להתעורר בתוכנו או אנרגיית הקונדליני העולה בנו כשרף פנימי, בתוך האדם שהוא כעץ השדה. האביב מתחיל להופיע בטובישבט, ואנחנו עורכים לו טקס, כדי להכיר היטב בעובדה שיכול להיות שמשהו חדש נולד בי, למרות שממש לא ברור לי מה הוא ומה צורתו, אבל יש חדש והשקדיה פורחת.

כשיגיע פסח – "חג האביב" בלשונו של ספר שמות – נרים את הנס ונישא את הדגל ונאמין ונצא בראש מורם עם הדבר החדש שנולד בנו, נצא ממלתעות הישן והידוע, שנראה לנו עכשיו כ"מצריים" – כמקום צר ומיצר – אל החופש והחירות. יש הרבה אביב נעורים בחג הפסח. הרבה אידיאולוגיה ופאתוס. המצה שנאכל בפסח נקראת בזוהר "מיכלא דמהמנותא" – כלומא מאכל האמונה – כי כדי לצאת לחירות אנחנו זקוקים לאמונה גדולה ביעוד שלנו. מצריים מאד מוחשית לנו. היא המוכר והידוע. ו"הארץ המובטחת" (מהי הארץ המובטחת שלך?) היא חלום, מושא לגעגוע עמוק של הנפש, אבל גם מושא לסקפטיסיזם וציניות. לכן צריך להתחזק באמונה שזה אפשרי ואמיתי ושזה מה שאני הולך לעשות בחיים שלי, גם אם כל מיני טיפוסי "פרעה" (לפעמים מקרב "חברי הטובים ביותר") אומרים שזה הבל ורעות רוח…

אבל בין ההנצה של ט"ו בשבט והאביב של פסח בא פורים, והוא שלב חשוב מאין כמוהו בדרך. פורים הוא שלב המשחק. כשאתה גור קטן שחולם להיות אריה גדול, חשוב מאד שתשחק קצת בצייד לפני שבאמת תצא לשחר לטרף. וזה טוב שתשחק כאילו אתה לא סתם אריה אלא מלך האריות. המשחק מאפשר לך להתנסות במה שיהפוך בעוד זמן מה להיות דרך החיים שלך.

המסכה של הבחור הנחמד

וידוי אישי קטן: בשלב מסוים בחיי שמתי לב שאני בחור נחמד. שאני בדרך כלל מאד מתחשב, ושלוקח לי המון זמן לומר בדיוק מה אני רוצה, כי זה נתפס בעיני כמשהו אנוכי מידי ואף אלים. אבל בימי החורף של אותה שנה, בעקבות העבודה הרוחנית עם בת זוגי, החלה להוולד בי הכרה חדשה של עצמי. של אותו מקום שמבין שאותה נחמדות היא בעצם הססנות, ושאותה הססנות היא סוג של סבל. סוג של הדחקה של האני האמיתי שלי, שבאה כדי למצוא יותר חן בעיני החברה. בט"ו בשבט של אותה שנה החל להנץ בי סוג עמוק יותר של חופש. אני רוצה להרחיב רגע על שלושה סוגים של חופש וחירות, ואז לחזור ולהעמיק בסוד התחפושת של פורים.

שלוש רמות של חופש

כשמדברים על "חופש" צריך להבין על מה מדברים. יש "חופש" שהוא החופש לעשות מה שבא לי. בדיוק מה שבא לי. כשאני מזוהה עם רמה כזו של חופש אני מזוהה עם החשקים שלי, ומנסה להגשים את משאלותיהם. אינני שם לב לכך שקימים סביבי אנשים אחרים, כי אני מאד עסוק עם עצמי. האחרים הם אובייקטים שיש להם משמעות בעולם האגואיסטי הזה רק כשהם מסייעים לי להגשים את החופש שלי. ברובד הזה אני נצלן. זהו החופש האנוכי והמנצל. אם אשתמש במונחי הקבלה אקרא לכך "החופש של עולם התהו".

הרובד הזה קיים בכולנו, אבל רובנו למדנו למתן אותו. איננו רצים למלא את כל משאלות לבנו, כי הבננו שיש להתחשב באחרים, ובחברה, והבננו שהזולת קיים ואיננו רוצים לפגוע בו או לנצל אותו. לכן למדנו לשאוף לצורה אחרת של חופש. לחופש על תנאי: הייתי רוצה לעשות מה שבא לי, ולהנות מהעולם, אבל רק כל עוד זה לא פוגע באחרים. ברמה הזו אנחנו אנשים טובים ונחמדים. גם אני גיליתי שאני בחור נחמד, שרוצה חופש בהסתיגות. מאד היה לי חשוב שלא לפגוע באחרים, ולכן למדתי לרסן את רצונותי האגואיסטיים, ולהתחשב מאד באחרים. בשפה הקבלית אקרא לכך "חופש של עולם התיקון". העולם היה מקום נפלא אם כל אחד היה רק מכבד את החופש של הזולת ואת זכויות האדם האחר.

אבל הבעיה עם החופש של עולם התיקון זה שהוא איננו טוטאלי. אנשי "עולם התיקון" הם אנשים טובים וישרים, והם יודעים שהם לא יכולים פשוט לעשות מה שבא להם, כלומר הם לא יכולים לחיות חופש אבסולוטי, כי זה עלול לפגוע בזולת, ולכן לכל היותר הם חיים חופש בערבון מוגבל, ובפנים הם מפנטזים על דברים שהיו עושים אילו היו יכולים…

אבל יש גם רמה לגמרי אחרת של חופש. זהו החופש להיות מי שאני באמת, בעומק. לחיות את היעוד שלי בחיים במלאות, לעשות את תפקידי בשלמות ולתת את כל מה שיש לי לתת לעולם מבלי להשאיר משהו מאחור. כל אחד מאתנו נולד שונה ויחודי. איננו אמורים להיות כמו אף אחד אחר ויחד עם זה מאד קשה לנו להשלים עם זה ואנחנו מנסים כל הזמן לחקות מודלים (אפילו מודלים "רוחניים") ולהענות לצו החברתי. הדגש בחופש הזה איננו על מה שבא לי, אלא על מה שאני נותן לעולם. עלי לדעת מהי המתנה שלי ולתת אותה בטוטליות. זהו החופש לחיות כאהבה.

כשאינני מוכן יותר לחיות את הרדידות של התשוקות האנוכיות שלי, וגם אינני מוכן לחיות ברמה של פשרה עם החיים כמו בעולם התיקון – אני מתחיל להבין שיש גם ליגה אחרת לחופש. בשפת הקבלה אקרא לכך "חופש של תהו עליון". ברמה הזו אני חייב לעשות בשלימות את מה שאני רוצה, במידה ואני מכיר בתוכי שמה שאני רוצה זהו יעודי האמיתי ומה שבשבילו באתי לעולם. כשאעשה את זה במלאות אתרום את תרומתי למציאות כולה. אחיה באהבה גמורה. אתן את עצמי לגמרי לאלהים כמתנה מיוחדת.

התחפושת

רובנו אנשים שמחופשים כל השנה כולה. אנחנו חולמים בסתר לבנו על פנטזיות מתחום החופש של התהו, שבו היינו עושים פשוט מה שהכי בא לנו, אבל איננו חיים ככה בפועל ויש לנו, ברוך השם, הצדקות רבות לכך. לכן אנחנו הולכים מחופשים ומייצרים חברה עם גבולות, חוקים ואתיקה.

יש מי שיחשוב שאני הולך לומר שבפורים מגיע הזמן שבו אתה יכול להוריד סוף סוף את המסכה הזו ולהתחפש לחופש של אותה רמה שאותה אתה מדחיק כל הזמן. פעם אחת לתת ליצרים דרור ואחר כך לחזור לתלם. אבל לא זה מה שבאתי לומר. לפורים יש מטרה קדושה. אם הוא היה סתם חג של הוללות ופורקן יצרים האם היו החסידים רואים בו חג קדוש יותר מיום הכ-פורים?

בחורף של אותה שנה החלה להבשיל בי אותה הכרה חדשה. הבנתי שהבחור הנחמד שאני אמנם איננו סתם מניאק איגואיסט, אבל באותה המידה הוא גם מסתיר ממני את היכולת לעשות את חלקי בעולם במלאות. כשאינני אומר מה אני ממש רוצה, ואינני פועל בכח כדי להשיג זאת, אז אם מה שאני רוצה זו טובת ההנאה האישית שלי – טוב שכך, אבל אם מה שאני רוצה זה לתת את המתנה היחודית שלי, שבשבילה באתי לעולם ואף אחד אחר לא יכול לעשות אותה במקומי, אז אוי ואבוי לעולם כולו אם לא אומר ואעשה ואפעל כדי להשיג בדיוק את המטרה הזו – לטובת כל בני האדם, לטובת החיים, ולכבוד האלהים.

ואז בחרתי להתחפש לפיראט.

בחרתי תחפושת שתאפשר לי בצורה משחקית לעשות צעד בכיוון שאותו רציתי להוליד לקראת האביב.

להתחפש לחופש האמיתי שלך

סוד התחפושת הוא להתחפש לחופש האמיתי שלך. לא לחינם המילים 'חופש' ו'תחפושת' באים מאותו השורש. התחפושת יכולה לאפשר לך לחפש (שוב אותו שורש!) ולבדוק את החדש שנולד בך, אם נולד בך, בצורה משחקית, ולהשתמש לשם כך בגוזמה. הגרוטסקיות של התחפושת יוצרת מצבים מוגזמים. אתה מקצין את התכונה שאותה אתה רוצה לבדוק, כדי לשחק בה ולהביא אותה אחר כך לידי איזון ואינטגרציה. מכיוון שרציתי לבדוק את היכולת לומר את רצונותי ביתר חופשיות, ולעשות את מה שאני באמת רוצה בעומק – הגזמתי ולקחתי דמות ארכיטיפית של מישהו שעושה מה בראש שלו, ואומר את מה שבא לו, לא מתחשב ולא דופק חשבון, ואם לא נותנים לו הוא לוקח. הוא ההיפך מן הבחור הנחמד והמנומס.

מעבר לחינוך הטוב

כשאנחנו לומדים להיות אנשים טובים וישרים, חלק מהתהליך זה ללמוד איך לשים בצד מקצת מן התשוקות שלנו, כדי ליצור חברה מהוגנת, כדי ליצור עולם מתוקן ומאוזן ויציב. אולם על ידי תהליך החיברות הזה יצרנו לנו בתוכנו את "דמות הצל" שלנו. דמות הצל שלנו היא אותו חלק מהסיפור שלנו שבחרנו שלא לחיות. לכן היא מהלכת בצללים של הנפש.

כבר לימדו הפסיכולוגים מבית מדרשו של יונג כי כדי לגלות את מה שאנחנו באמת, עלינו לעבור בממלכת הצללים שלנו ולמצוא דרך לאינטגרציה מחודשת עם דמות הצל. וכך גם כאן – באופן מענין מאד היכולת לבטא את החופש העליון, החופש הקדוש, זה שיש בו התמסרות מוחלטת לאלהים, עוברת במסתרי החופש של התהו. לכן בחרתי באותה שנה, באופן אינסטינקטיבי, את דמות הפיראט. דמות הצל הזו החזיקה בתוכה אוצרות רבים עבורי, והייתי צריך להתחיל לפגוש אותה, להפסיק לפחד ממנה, ולמצוא דרך לקבל ממנה את האנרגיה העצומה שטמונה עבורי בדמות הפיראט.

כשבלמתי את עצמי לפני שנים רבות מלהיות מין "שודד" ונצלן, בלמתי את עצמי, באותה עסקה, גם מללכת עד הסוף, באנרגיה ממוקדת וחופשיה, על מה שאני באמת צריך לעשות בחיים הקצרים הללו.

סודו של דבר הוא, שהחופש של עולם התיקון ממסך את הנפש מפני העוצמה של התוהו, אבל הוא גם מטשטש את היכולת לגעת בחופש של התהו העליון. במילים אחרות: תהליך החינוך שהופך אותנו ל"אנשים כשרים" הוא תהליך ממתן. הוא משחרר את הנפש מהיות מופעלת ונשלטת על ידי התשוקות הרגעיות, הנמוכות והאנוכיות שלה, אלו שבסופו של דבר יביאו לסבל רב ליחיד ולחברה, אך הוא גם מונע ממנה להתחבר לעוצמות הגבוהות שלה, שבהן היא איננה יציר-תרבות כי אם תופעה חד-פעמית של חיות אלהית, שאין ולא תהיה כמותה, והיא מלאת רצון לתת את עצמה ללא שיור.

אנשים מתורבתים ומהוגנים מפחדים לפגוש את העוצמות הגבוהות של הנפש. העוצמות הללו קוראות תיגר על מוסכמות החברה, אך הן עושות זאת לשם נתינה. זוהי העוצמה שדוחפת אדם לעזוב את הדרך בה ציפו הוריו ומוריו שהוא יגדל ויממש את חלומותיהם הבנאליים, וללכת להגשים את דרכו היחודית, כאמן, כמדען (ראו למשל את הסרט "קינזי" המציג כעט בקולנועים!), כחלוץ רוחני, כחלוץ חברתי – תוך שהוא שובר מסגרות, לפעמים גם שובר כמה לבבות, ויוצא למסע האינטגרציה שלו. המסע הזה מסוכן הוא. לא כל מי שיוצא אל הג'ונגל של הנפש חוזר משם שלם. באמת. אבל האם היינו רוצים שמשום כך לא היו קמים אנשים כמו דאלי, פיקאסו, קאפקה, רבי נחמן מברסלב, ישוע, גלילאו או אושו?

אני פשוט רוצה לצטט כאן את דבריו של רבי נחמן לחסידיו, באמרו: "אמנם אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת היתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלימים"….

לא-בסדר, בסדר, לא-בסדר

המעבר מלהיות "אדם כשר", בסדר כזה, ללהיות אדם שחי את חייו במלאות ונותן את מתנתו היחודית לבורא ולבריאה במהלך חייו, עד תום, הוא המעבר מחלקיות לכוליות. בעולם התיקון הכל בסדר, אבל יש סטרא-אחרא שמחרחרת ריב מהצד ללא הרף. כלומר – כשאני בסדר כזה, זה נפלא (באמת) אבל יש במציאות שלי חלקים שלא חיים עדיין, שמודחקים, ושמבקשים להם מקום להתפרץ.

בכל שנה אנחנו יכולים לגאול עוד ניצוצות קדושים מתהומות נפשינו ולכלול אותם במלאות של ההויה שלנו. בכל שנה בסתיו אנחנו יורדים מטה אל מחשכי החורף, מתעברים בניצוץ חדש, מאפשרים לו ללבלב בתוכנו בהיסוס בט"ו-בשבט, ובפורים נותנים לו "פּוּש" כזה של חיות, לקראת גאולתו בפסח והבשלתו במהלך הקיץ.

העבודה של פורים היא לחפש את ההקשרים הרחבים, האפלים לפעמים, של הניצוץ שהיה חבוי, ולעורר אותם לחיים בתוך הבועה המוגנת של הריטואל הפורימי.

אני רוצה לומר זאת באופן הכי ברור שאפשר: כל אנרגיה עוצמתית וקדושה שחבויה בתוכנו עטופה בתודעה שלנו בפחדים ומזוהה אצלנו כנושאת איכויות שליליות! לכן הדחקנו אותה! אילו חשבנו שהיא נפלאה לא היינו מדחיקים אותה. הסיבה שבגללה אינני מאפשר תכונה עוצמתית כלשהי שקיימת בי לבוא לידי ביטוי מלא היא משום שמשהו בי השתכנע במהלך חיי שהתכונה הזו היא שלילית בהכרח, ומאיימת על התדמית האישית והציבורית שלי. השכנוע הפנימי הזה נוצר כתוצאה מחינוך מכוון של מערכות החינוך ולפעמים גם כתוצאה מטראומות אישיות שעברתי והטביעו בי חותם.

לכן כשמתעורר בי משהו אמיתי וחדש הוא נושא בתוכו גם עטיפות של פחד. הוא מבהיל אותי כי הוא שונה ממה שאני רגיל להיות. רק אם אין לי יותר כח להיות מה שאני "רגיל להיות", אסכים לתת לניצן לפרוח. אם לא כלתה נפשי במיאוס מעצמי הרדוד – אחניק את הניצוץ החדש ואתחפש בפורים למשהו נחמד שלא מאתגר אותי. אבל אם אני רוצה לתת לתהליך להתרחש אני חייב לרדת למצולות נפשי, לראות מה בדיוק מפחיד שם? אילו דימויים עולים לי כשאני חושב על מה שאני רוצה להיות? יכול להיות שיעלו דמויות מהעבר שכמוהן אני לא רוצה להיות. וזה בסדר, אינך צריך להיות כמוהן, אבל חיפוש מספיק יעלה גם איזו דמות, לרוב דמיונית, שיש בה את האיכות הזו אבל יש בה גם גדלות-נפש, דמות שנושאת בחובה את האיכות שאותה אני רוצה להנביט, כלומר היא איננה דמות "פרווה", אבל היא נושאת את התכונות הללו באיזה חן מיוחד במינו. החן הזה מאפשר לי פריצת דרך אל הדמות הזו, שנמצאת במרתפים האפלים שלי ומחזיקה בידיה חלק מאוצרות קיומי.

בשבילי היתה זו הדמות של קפטן ג'ק ספארו מהסרט "שודדי הקאריביים" (ג'וני דפ) – קפטן ללא ספינה, ללא צוות וללא כבוד, שבכל זאת מתעקש להתנהג כמו מלך העולם. בדמות של קפטן ספארו שודד הים  היה מבחינתי שילוב מוחץ של גדלות נפש, הומור רב (חשוב, חשוב מאד!) וגם ספונטניות והפקרות של שודד על הצד הטוב ביותר שבו. הפיראט הזה עזר לי באותה שנה לפרוץ דרך בחדווה אל מקומות בהווייתי שהיו חסומים בפני עד אותו לילה קדוש של פורים.

האכזריות במגילת אסתר

וזה גם, לדעתי, סודה של האכזריות הרבה במגילת אסתר. מיום שעזבנו את התנ"ך של סיפורי המלכים והגיבורים והפכנו להיות עם של למדנים וסוחרים, רבנים ורבניות, נהיינו פחות או יותר עם "בסדר" כזה. עד שקמה מדינת ישראל והעמידה כמה אמיתות שכאלו במבחן המציאות המרה, אנחנו היינו תמיד הנרצחים ולא הרוצחים, העשוקים ולא הנעשקים. אחרי הרבה שנות תנ"ך סוערות נהיינו סוף סוף "בסדר". בלי יותר מידי "שפיכות-דמים" וכמעט בלי "עבודה זרה". אבל כל ענינו של פורים זה להזכיר לנו שאלהים לא מקבלת אורגזמה מאנשים בסדריים כאלו, ולכן אם יש בנו משהו שרוצה לעשות אהבה עם אלהים, מוטב שנרד קצת אל המרתפים האפלים, נספר איך היינו קרבנות ופתאום הפכנו לאלו שמבצעים רצח-עם בשושן הבירה, שוחטים את כל ההמנים והויזתאים, אבל בגדלות נפש, כמו שכתוב שם תמיד "ובביזה לא שלחו את ידם"!

פורים מאפשר לנו לרדת למרתפי האכזריות הגברית ולמסתרי המניפולציות המיניות של הנשים (ראו מקרה אסתר ואחשורוש), לחפש חופש גדול יותר מזה שיש לנו עכשיו, לא כדי להתפרפר ממטרת חיינו אלא להיפך – כדי לחיות את עצמנו במלאות הכי גדולה שאפשר לנו השנה – ולצאת משם מאומנים ומשועשעים לקראת יציאת מצרים האמיתית שתתרחש בדיוק חודש אחד אחרי.