אהיה אשר אהיה

מאמר לאתר מהות החיים

אוהד אזרחי. ינואר 2006.

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא סיפור יציאת מצריים. אולם "יציאת מצריים" איננה רק עניין היסטורי, שהתרחש בעבר הרחוק. היא מתרחשת, או יכולה להתרחש, ממש עכשיו. התפיסה החסידית רואה בכל סיפורי המקרא סיפורים שצריך לקרוא אותם בזמן הווה. הם מתרחשים עכשיו. ממש עכשיו, בחיים שלי ושלך.

סיפור השעבוד במצרים הוא אב טיפוס לכל מצב של שעבוד נפשי שאליו אנחנו מכניסים את עצמנו. אנחנו הרי אמנים בלהכניס את עצמנו למצבי שעבוד. והשאלה הגדולה היא למה? למה אנחנו עושים זאת לעצמנו? והשאלה היותר גדולה היא – אז איך יוצאים ממצריים?

על זה אני רוצה להרחיב מעט את הדיבור ברשימה זו.

"מצריים" מסמלת בקבלה כל מצב שבו צר לנו המקום. מצבים שבהם אנחנו נמצאים בתוך סיטואציה שלא מאפשרת לנו לפרוח ולשמוח. שלא מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת. בהתחלה מצריים נראית פתרון טוב לבעיות האקוטיות שלנו. ככה זה היה גם אצל יעקב ובניו. בארץ כנען היה רעב ובמצרים, תחת הנהגתו של יוסף, היה שפע. הירידה למצריים נראתה הכרחית, ובעצם היתה בה סוג של הצלה. זו הסיבה שאנחנו מכניסים את עצמנו ל"מצריים" – כי בהתחלה זה מרגיש טוב.

פרעה היה נחמד בהתחלה. מצרים היתה ארץ של שפע. היא היתה פתרון נפלא למצב החירום שבו היו נתונים העבריים. וככה גם אנחנו: החיים מגלגלים אותנו למצבים שבהם טוב לנו להכנס ל"מצריים" הפרטית שלנו. כל התמכרות, כל שעבוד, בהתחלה נראים ממש טוב. הם נראים כסוג של הצלה, ולפעמים הם באמת ככה!

על פי התורה היתה כוונה גדולה, כוונה אלהית, לכך שבני ישראל ירדו מצריימה. ישנם תהליכים עמוקים שהם היו צריכים לעשות שם, לספוג קצת מתרבות מצריים אל תוכם, וגם להרגיש מה זה להיות עבד, כדי להעריך תמיד את החירות ולא לקחת אותה כמובן מאליו.

וגם אצלנו – הרבה פעמים ישנה חשיבות גדולה וסיבה אלהית לכך שנכנסנו למצבים קשים, להתמכרויות, למסגרות שאחר כך הופכות מעיקות, לתפקידים שעכשיו כבר לא מתאימים לנו וכדומה. היינו צריכים להכנס לשם כדי ללמוד משהו. יש סוג מסויים של גדילה שלא יכולנו לגדול בשום אופן אחר אלא על ידי תקופת החיים שחיינו תחת אותו שעבוד.

לכל איש יש שם

כשהתורה מספרת על הירידה למצריים היא מתחילה ואומרת "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה". כשיורדים למצריים מקבלים שם. ובעצם אפשר לומר זאת אחרת – כשמקבלים שם – יורדים למצריים.

מה הכוונה? – שם הוא תוית. שם הוא הגדרה. יש לך המון שמות. שם פרטי ושם משפחה, והתפקיד בעבודה, ומספר תעודת הזהות שלך, ועבור הילדים שלך אתה אמאאבא ועבור ההורים שלך אתה הבן או הבת האהובים. אבל שם לעולם איננו מי שאתה באמת. שום שם לא יכול להכיל את כל האדם. כל אדם הוא פלא, ולפלא אין שם, כמו שאמר המלאך למנוח, האבא של שמשון הגיבור, כשהלה הפציר בו לגלות לו את שמו "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי"?

באמת אתה פלא גדול שמכיל המון המון אפשרויות. חישבו למשל מה היה קורה אילו כתינוקות הייתם נמסרים לאימוץ למשפחה בארץ אחרת. הייתם גדלים עם זהות אחרת, שפה אחרת, עם אחר ולאום אחר, הייתם מתלבשים אחרת וחושבים מחשבות אחרות ממה שאתם חושבים היום… הייתם מאמצים לכם דפוסי התנהגות אחרים כי ההורים והמורים שלכם היו אנשים לגמרי לגמרי שונים… אמנם נכון: יש משהו שתמיד היה נשאר אותו דבר בתוככם. וחשוב מאד להגיש את הנקודה הזו. יש בנו נקודה פנימית שאיננה מתעצבת על ידי הנסיבות. הנקודה הזו קשורה למי שאתם באמת, אבל לא ניתן להגיד אותה, לא ניתן לקרוא לה בשם. ניתן רק לחוש בה, וניתן להיות איתה וללמוד כיצד לאפשר לה לזרוח ביתר בהירות דרך לבושי הנסיבות – יהיו אשר יהיו.

הנקודה הזו – היא נקודת הפלא שבכל אחד ואחת מאתנו. אנשים גדולים, כמו רבי נחמן מברסלב, חיים את חייהם מתוך עוצמתה של הנקודה הפנימית הזו, נקודת הפלא. וכך אצר רבי נחמן מברסלב על עצמו: "אני פלא, ונשמתי פלא גדול! חידוש כמוני לא היה מעולם!"

רבי נחמן ידע זאת, כך הוא ידע את עצמו, אבל זוהי הזמנה לכל אחד מאתנו לדעת את עצמנו כפלא גדול. חידוש כמו כל אחת מנשמותינו האמיתיות לא היה מעולם! חישבו על זה – מעולם לא היה אדם בדיוק כמוכם ולעולם לא יהיה עוד, בכל ההיסטוריה האנושית על פני כדור הארץ.

אבל הבעיה היא שאנחנו לא חיים את הפלא הזה. אנחנו לא מאפשרים לו להתקיים ולזרוח, ולכן אנחנו הופכים את עצמנו למשהו בלתי יחודי. לאדם שיש לו תחליף כי יש עוד אלפים כמוהו, כי הוא לא העיז לגלות את נקודת הפלא האמיתית של חייו.

ברגע שאנחנו שמים על עצמנו תוית ואומרים "אני כזה וכזה" – לקחנו על עצמנו "שם" והנה אנחנו יורדים לנו למצריים. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה" – כשאתה מקבל על עצמך תיוג כלשהו, אתה מכניס את עצמך להגדרה, ולוקח על עצמך תפקיד. כל שם הוא תפקיד מסוים. כל כינוי הוא תפקיד. וזה טוב מאד, וזה חשוב מאד לקחת לנו שם, שם שמתאים לנו, תפקיד שמתאים לנו, תואר שדרכו אנחנו יכולים לבטא את עצמנו בעולם, אבל אז – לאחר כמה שנים, אנחנו גדלים.

יש לקוות שלאחר כמה שנים כולנו גדלים. אנחנו מחליפים בגדים שהפכו קטנים, ולפעמים גם ה"שמות" והכינויים, כלומר התפקידים שלקחנו על עצמנו, אלו שנראו בשעתו כדבר גדול וכהצלת נפשות ממש, עכשיו מרגישים לנו כמו משהו שלוחץ עלינו ומכביד. מצרים מתחילה להצר לנו.

והנה כשמשה פוגש את האלהים בסנה, מיד הוא שואל אותו "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" משה שואל את אלהים איך קוראים לו. אבל אלהים לא מוכן שיתנו לו שם. כי כשנותנים למשהו שם מגדירים אותו ושמים אותו בקופסא של הידוע. ואלהים רוצה להיות בלתי ידוע, זמין, נוכח, אך חסר שם מוגדר, כי הגיע הזמן לצאת ממצרים, ונתינת שם היא בדיוק מה שמכניס אותנו לשם.

ולכן אלהים אומרת למשה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה! וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אליכם".

כשרוצים לצאת ממצרים צריך להפתח אל הפלא, אל הבלתי ידוע ואל המיסתורין הקיים במציאות שלנו. אל אין סוף האפשרויות שנקודה הפנימית שלנו יכולה ללבוש, אל אין סוף השמות שיכולים להיות השם שלנו.

זה דרך אגב תרגיל נחמד מאד ומלא הומור שיכול לפתוח כל מיני אפשרויות: קחו עשר דקות ותקראו לעצמכם בכל מיני שמות אחרים מהשם שלכם. יכולתם הרי להיות סשא או יבגני, או בילבי-לא-כלום. יכולתם להיות טונגטונג או אירמה או פטימה או השד יודע מה. תחליפו מלבושים ומבטאים במחשבה, אולי אפילו צורות הילוך. מה היה קורה אילו גדלתם למשל ביפן? או בטיבט או בנורבגיה?

יכולתם הרי להיות ספרנית או מנקה רחובות, אסטרונאוט או נהג קטר, נסיכה בבית המלכות השבדי, או בת שבט הזולו באפריקה. מי יודע? והאמת היא שאם תביטו בזה טוב תראו שבאמת מי יודע? מי יודע מה אם באמת עכשיו? מי ומה אתם? הרי זה פלא גדול. הרי יש לכם המון המון אפשרויות בנבכי נשמתכם, וגם אם עכשיו נדמה לכם משום מה שאתם כלואים באיזה סוג פרטי של מצריים ואין סיכוי לשום שינוי, תזכרו שזה מה שאלהים אמר אז למשה: משה! תפסיק לנסות לדעת הכל ולקור לכל דבר בשם ולשים על כל דבר תוית. אני פלא. אני הבלתי ידוע, ואני פה, אתך, אתכם! צא מזה, צא מהנטיה לקטלג אותי, וגם את עצמך, צא מזה וזה יוציא אותך ממצרים.

אהיה אשר אהיה!