ההגדה של פסח לא מספרת את הסיפור שלי

על הצורך ליצור קבלה חדשה וריטואלים חדשים למסורת החירות העברית

אוהד אזרחי, ניסן תשע"א 2011

וידוי: אני לא מוצא את ההגדה של פסח כטקסט רלוונטי לחגוג דרכו את חג החירות.

במשך שנים רבות עבדתי עם ההגדה. עיבדתי אותה, נתתי בה פירושים מפירושים שונים, קיצרתי אותה – אבל עבדתי לפי המסגרת המהותית של הטקס אותו היא מייצרת. ובשנה שעברה, לאחר ליל סדר מוצלח ונהדר הרגשתי בלב שזהו זה. נגמרה תקופת "ליל הסדר האלטרנטיבי" ומתחילה תקופת "האלטרנטיבה לליל הסדר".

לפני היות ההגדה

אבותינו ואמותינו שחגגו את הפסח כל ימי בית ראשון ובית שני לא ידעו מה זו ההגדה של פסח. אותו חיבור שנקרא "ההגדה של פסח" החל להיווצר רק לאחר חורבן הבית, כחלק מהמאמץ המכוון של דור "יבנה וחכמיה" ליצור מרכז מארגן חדש לחוויה היהודית. מרכז שיסוב כולו סביב לימוד חוויית הלימוד של התורה שבעל פה, לאחר שהבינו שבית המקדש לא רק שחרב, אלא שהחוויה הדתית שהוא הציע הפכה כבר לבלתי רלוונטית עבור מה שהם זיהו כדרכם האותנטית לחיבור לאלהים.
זו הסיבה לכך שרבן יוחנן בן זכאי לא ביקש בזמנו מהקיסר שצר אותה שעה על ירושלים להשאיר את בית המקדש על תילו. לחילופין הוא ביקש ממנו להשאיר לו את "יבנה וחכמיה", כמסופר במסכת גיטין. רבן יוחנן הכיר בעובדה שהזמנים השתנו, ומה שהיה טוב במשך מאות בשנים כבר לא עובד מבחינה רוחנית-פנימית. הוא הבין כי צריך היה בימיו לייצר מרכז אחר ליהדות, צריך לחדש, צריך לשנות ולקחת אחריות גדולה על השינוי הזה, שמבקש לשמר את הרוח במחיר שינוי הצורה. על הדברים הללו כתב רבינו זלמן שחטר-שלומי את ספרו החשוב Paradigm Shift.

 

הגדת הדרשנים

אז איך נוצרה ההגדה? את הטקסט של ההגדה יצרו חכמים לאחר החורבן כדי להעביר את הטקס מחצרות המקדש אל הבית היהודי בכל מקום שהוא. לפני כן חג הפסח היה חג של עליה לרגל לירושלים, חגיגה גדולה, פסטיבל גדול היינו קוראים לזה היום, וזבח פסח (כבש שלם על האש) שאוכלים אותו באכילה ריטואלית כל הלילה, וחייבים למצוא מספיק אנשים לאכול יחד כך שיגמרו לאכול את כל הכבש כולו עד הבוקר. במהלך אותו לילה אכלו כבש, אכלו מצות, ואכלו מרור, וסיפרו איש איש בדרכו לדור הבא את מורשת העם העברי – עם שאיננו מוכן להשתעבד לאף שיטה אנושית. עם קשה עורף, עם המקדש את החירות.

החכמים שיצרו את ההגדה חיו בעולם של מדרש. מדרשי הלכה ומדרשי אגדה נוצרו באותה תקופה. בימיהם לדרוש דרשות מתוחכמות על הטקסט המקראי היה "אִין". וכך נוצרה לה ההגדה, שדורשת דרשות שונות על בסיס הטקסט המקראי, דרשות שמאפיינות את סוג העניין שהיה לאנשי הדור ההוא בטקסט, אבל ממש ממש  לא מעניינות אותי, ואני יכול להניח שגם לא אתכם (כמו איך אפשר לראות מהטקסט המקראי שלא היו רק עשר מכות מצריים אלא מלא מכות, המון מכות על ראש הגויים הרשעים, כי "במצריים לקו חמישים מכות ועל הים לקו חמישים ומאתיים מכות". למשל).

 

ההגדה הקיבוצית

לפני כמה עשרות שנים יצרו בקיבוצים הגדה משלהם שאפיינה את העניין של אנשי ההגשמה החלוצית בחג החירות. דור האבות המייסדים של המדינה הציונית היה עסוק בשאלות של חירות מדינית ובהפרחת מה שהם ראו כשממה. היה להם עניין תרבותי, אבל בהכללה לא היה לדור ההוא עניין שאנחנו יכולים לקרוא לו היום "רוחני", ובטח לא בגאולת נפש היחיד. אדרבה – עצם ההכרה בנפש היחיד ונפתוליה היוותה איום על הקולקטיב החלוצי ונתפסה כמותרות.

 

חירות לאחר ההתפכחות

כיום אנחנו לאחר ההתפקחות הכפולה. איזה עידן מעניין זה! כבר התפקחנו מהאילוזיה הדתית, והתפקחנו גם מהאשליה החילונית. התפקחנו מהחלום הציוני במובנו הישן, וגם מהאשליה שהמדע יכול תכף לדעת הכל על היקום בו אנו חיים. אנחנו מין דור כזה של פוסט: פוסט דתי, פוסט חילוני, פוסט ציוני, פוסט סוציאליסטי, פוסט קפיטליסטי, פוסט מודרניסטי, פוסט…

אבל אנחנו לא רק דור של סוֹפים, ושל אחרי (פוסטים), אנחנו גם דור של התחלות חדשות.

אינני נוטה להיות חלק ממבשרי "העידן החדש" במובנו הפשטני, אבל יחד עם זאת אני סבור שיש להכיר בכמה חזיתות חדשות שהתודעה האנושית פוגשת בהן כיום לראשונה. בראשן ההכרה באספקטים המאחדים את האנושות כולה סביב כל כדור הארץ, ובעיקר בגורל האקולוגי המשותף לכולנו. בעבר הלא רחוק כל עם התמקד בעצמו ובסכסוכיו עם שכניו המידיים. העניין היהודי הקלאסי התמקד במצבו של העם היהודי, ואפילו אפשר לומר במצב הקהילה המקומית, בשטייטל. גבולות החשיבה היו מצומצמים לחוג מידי, קרוב ומוכר. גבולות ה"אנחנו" וגבולות ה"הם" היו מוגדרים באופנים שכבר מזמן נסדקו. כיום אנחנו דור חדש. דור עם תודעה של אקולוגיה גלובלית, דור עם הכרה ברורה בצורך של כיבוד זכויות האדם, זכויות הנשים, זכויות המיעוטים. שימו לב לרטוריקה הציבורית. גם מי שבפועל עדיין בז לזכויות המיעוטים או זכויות הנשים לא יאמר זאת בגלוי, אלא ינסה להסביר לדעת הקהל כיצד דווקא החוג שלו או המדיניות שלו מכבדת את זכויות האדם. מה שאומר שמובן לנו, כתודעה ציבורית כללית, שצדק = זכויות אדם, זכויות מיעוטים וזכויות נשים וזכויות לקבוצות הפחות חזקות של החברה. אלו דברים חדשים בשפה האנושית, וגם אם יקח קצת זמן היסטורי עד שהם יופנמו ויהפכו למעשים, הרטוריקה משמעותית מאין כמוה.

אבל מעבר לזה – אנחנו דור שהרוחניות שלו מורכבת כבר לא רק מהדרשות של חכמי העיר שלנו והדת שלנו. אנחנו דור מצויין שהרוחניות שלו רוויה במושגים בודהיסטיים, למשל, גם אם הוא לא מודע לכך כלל. ומצד שני הבודהיזם במערב רווי במושגים יהודיים שהגיעו אליו דרך כל המורים הבודהיסטים הגדולים באמריקה, שרבים מהם באים מרקע יהודי ו"סבא שלהם היה רב".

אנחנו דור שכבר לא חוגג את שפיכות דמם של המצריים או של כל אוייב אחר. זה באמת כבר לא משובב את ליבנו לחשוב שכיסחו למי שהציק לנו את הצורה. אפילו בעולם העסקים הדור שלנו מחפש כבר גישות שונות – גישות של שת"פ ושל win-win ולא גישות של תחרותיות בהן האחד מנצח על חשבון השני. ואם כך אז למה שנחגוג חגים שהנארטיב שלהם בנוי על תפיסה של win-lose?

יש מי שינסה לומר שעלינו להבין את הדברים רק ברובד הפנימי. לא מדובר על הכאת הגויים החיצוניים, אלא על הכאת ה"גוי הפנימי שבנפש". ואף אני אענה ואומר לו שקודם כל אינני חושב שיש עדיין מקום לחלוקה של מבני הטוב והרע שבנפש האדם לפי ארכיטיפים לאומיים, שמבוססים על "אנחנו הטובים והם הרעים".  ודבר שני – גם כלפי מה שאני מכיר בתוכי כ"ילד הרע" אינני רוצה להתנהג ביחס שלו זכו המצריים במצריים. אינני רוצה להכות את הצדדים הפחות נאורים שבי אלא להאירם, לעוררם ולפתחם.

בלשון ספר התניא (שאת הצד הלאומני שבו אני דוחה מכל וכל, ויחד עם זאת מוצא בו ניצוצות קדושים), הדור שלנו מבקש עבודה של "אתהפכא" ולא עבודה של "אתכפיא", כלומר: עבודה שמכוונת להפיכת הרע לטוב ולא על כפיית הרע תחת כוחות הטוב. למעשה – איננו מאמינים כבר ש"טוב" שכופה את עצמו הוא באמת טוב. הטוב באמת משנה את המציאות כולה, הוא מאיר אותה ואף מגלה את המתנה המיוחדת שיש במה שקודם לכן הוא תפס כ"רע".

אם נשים לב לגישות שאותן אנחנו מאמצים כיום בבתי הספר המתקדמים ביחס לחינוך, ביחס ל"ילדים בעייתיים", אם נשים לב לגישות אותן אנחנו מחפשים לאמץ בעסקים או באקולוגיה, בתפיסות אזרחיות ובגישה טיפולית נוכל בקלות לגלות שהאופנים בהם נבנה הנארטיב של חג החירות היהודי אינם עולים בקנה אחד עם כל אותן תפיסות שמרגישות לנו באופן אינטואיטיבי כיום כאמתיות.

 

קבלה חדשה

החסידות בימיה הראשונים התחילה כבר לחשוב בכיוונים חדשים כאשר חיפשה את שורשי הטוב העליון המצויים במה שנתפס על ידי התודעה השטחית כ"רע", וחיפשה דרכים לגלות את נקודת החירות העמוקה והפנימית שבאדם. אבל החסידות רק התחילה את העבודה ולא סיימה אותה. מסיבות היסטוריות שאין כאן המקום לעסוק בהן, הפכו החצרות החסידיות מהר מאד למעוז השמרנות הדתית. אבל מה מה שחשוב להבין הוא שאת העבודה שהתחילה החסידות בזמנה ולא סיימה אנחנו יכולים להמשיך כיום. יכולים, ואף אולי חייבים. לא בחיוב חיצוני, אלא בחיוב פנימי, של מי שמבקש לחיות חיים רוחניים אותנטיים היונקים משורשיו התרבותיים, אך לא תקועים כל הזמן יחד עם השורשים מתחת לאדמה במקום די מחניק.

לדעתי יש מקום כיום לא רק לחדש את היהדות בחידוש של ריטואלים, אלא אף יש הכרח פנימי בכתיבה של קבלה חדשה. ביצירה או חשיפה של מיתוס עברי חדש, היונק משורשיו, אך כאמור לא נחנק בהם, אלא צומח אל על, ומבטא בשפת התרבות העברית את מיטב ההכרה האנושית של הרוח ושל החירות ושל היופי ושל האמת, על כל מורכבותה המשוגעת.

 

אילו הגברים היו עושים גפילטעפיש והנשים כותבות את ההגדה….

יתכן שאילו לא הדירה התרבות היהודית את הנשים ממרכז היצירה התרבותית היה המצב נראה אחרת. למה אני אומר זאת? כי אחת הפנינים היחידות של חכמה נשית שמופיעות בתלמוד מצויה בסיפור על ברוריה, אשת רבי מאיר: מסופר שלרבי מאיר היו שכנים שהציקו לו וכנראה "עשו לו את המוות". רבי מאיר רצה לעשות להם את המוות חזרה, אבל ממש. הוא התפלל עליהם שימותו… שמעה זאת אשתו ותמהה על כך. היא ציטטה לו פסוק בתהלים שאומר: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם", ודייקה ואמרה: "לא כתוב יתמו חוטאים מן הארץ אלא יתמו חטאים. לכן – התפלל עליהם שיעשו תשובה!" ברוריה הבינה שפורענות שתבוא על ראש האנשים המציקים לה לא תביא מזור לעולם. מה שיתקן את המציאות זה שהם עצמם ישתנו, רק אז יתקיים הפסוק "ורשעים עוד אינם" כי לא יהיה רשעים אם הרשעים יתקנו את דרכיהם.

מה היה קורה אם ברוריה היתה מייעצת לא רק לרבי מאיר בעלה אלא גם למשה, למשל, או למרדכי ואסתר לפני שערכו טבח ב"שונאי היהודים" בשושן הבירה ובכל מדינות המלך? או איך היתה נראית ההגדה של פסח אילו ברוריה החכמה היתה כותבת אותה?

***

אינני יודע את התשובות לשאלות הללו אבל אני כן יודע שאת הפסח אני רוצה לחגוג אחרת. יחד עם הקהילה שתתאסף סביב האש בליל החג אני רוצה לחקור ולחפש כיצד לספר לעצמנו ולבנינו ובנותינו מה זו חירות באמת. מה היא חירות שאיננה מתמצה בהפיכת המשעבד למשועבד. התבנית הישנה של תפיסת החירות הובילה אותנו לתרבות "החירות הלאומית" הישראלית, תרבות שמאפשרת לנו, לאלו שהיו עד כה "הקרבנות המשועבדים של ההיסטוריה", לשעבד בזריזות עם אחר, ולא להרגיש שיש בכך בעיה עם החירות שלנו עצמנו. אילו הדת היהודית היתה מכניסה בנו באלפיים שנות הגלות תפיסה מפותחת יותר של חירות, כזו המלמדת כל ילד וילדה לא את "שפוך חמתך על הגויים" אלא משהו כמו "אין אדם חופשי באמת עד שהוא מצליח להעניק את החופש לו הוא מייחל גם לאדם אחר" – יכול להיות שגם תולדות מדינת היהודים היו מתפתחים קצת אחרת.