מה יש מעבר לשלב העצמאות?

עצמאות היא רק חצי הדרך

אוהד אזרחי. מאי 2008

"אתה שמחפש את עצמך

מה תעשה עם עצמך

כשתמצא את עצמך?"

מתוך "שיחות מטורפות". יעקב רז.

מכל הבחינות של התפתחות האדם, הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה החברתית, השגת עצמאות היא רק חצי הדרך. המצב ההפוך לעצמאות הוא מצב של תלות, ומבחינה מסוימת מה שהתרבות שלנו כיום מכירה ומעריצה זה רק את המסע מתלות לעצמאות. זהו אכן מסע גדול ונכבד, אבל כשנעצרים בעצמאות ולא ממשיכים הלאה, המצב מתחיל להתפרק.

הדברים הללו נכונים הן במסע האישי, הן במסע הזוגי והן במסע הלאומי. מבחינת פנימית אותו התהליך תקף ביחס לאדם הפרטי, ליחסי זוגיות וכן ליחסים חברתיים ובינלאומיים. במאמר זה אבקש להתייחס לתהליך הגדול הזה מתוך הפרספקטיבה האהובה עלי של תורת הקבלה הלוריאנית.

את תוצאות מצב הביש שבו נעצרים בשלב העצמאות ולא ממשיכים הלאה, ניתן לראות כיום בסקאלה המדינית. מבחינה מדינית נאבקנו להשיג עצמאות. נאבקנו לצאת ממצב של תלות בגויים למצב של עצמאות, ואכן, בדם יזע ודמעות, השגנו את מבוקשנו. הפכנו למדינה עצמאית, וכל הכבוד לנו. אך למרות שדור המייסדים מבקש לחזור ולהזכיר לנו כמה עלינו להיות שמחים ואסירי תודה על העצמאות הזו – עינינו הרואות שמבחינה פנימית החברה הישראלית מתפרקת והולכת. וזה קורה כי אין חזון לגבי המשך הדרך. אף אחד לא יודע לאן ללכת הלאה.

מעבר להרי החושך

דומה הדבר לחבורה של נוודים ששמה לעצמה יעד לחצות את פסגת ההרים האפלים והגבוהים. היא טיפסה וטיפסה, נאבקה, איבדה את מיטב חבריה בדרך, ובסופו של דבר חצתה את קו הרכס ומצאה את עצמה מעברו השני של ההר. אבל מה עכשיו? כל התוכניות שעשו בעבר התמקדו בשאלה של כיצד לעבור את ההר, ועכשיו שחצו אותו – לאן ממשיכים?

חלק אמרו שמאלה, חלק אמרו ימינה, וכמובן שמחוסר בהירות ומטרה החלו לריב זה עם זה, איבדו את תחושת האחווה, כל אחד התחיל לחשוב רק על עצמו ולנסות לקחת כמה שיותר מצרכים מהמאגר הקבוצתי אל התרמיל האישי שלו, וההמשך ידוע.

לצאת ממצב של תלות זה תהליך ארוך ומפרך. יש בתהליך הזה גם חדווה של מאמץ המוליך להתעצמות. התהליך של יציאה מתלות לעצמאות דומה לאותו טיפוס מפרך על רכס הרים גבוה ומושלג. אבל לאן הולכים אחר כך? לשם מה להיות עצמאיים? מה אנחנו רוצים לעשות עם עצמנו כשנהיה עצמאיים?

עצמאות בזוגיות

כדי להבין את הדבר לעומק יותר, אני רוצה לעבור לדוגמה הלקוחה מן ההיבט הזוגי:

בתהליך התפתחות האדם בתוך מערכת של יחסי זוגיות השלב הראשון והנמוך ביותר הוא מצב של תלות. בתורת הקבלה של האהבה אנחנו מכנים זאת "זיווג אחור באחור". המשל הוא לשני אנשים העומדים גב אל גב. צמודים זה לזה. אין להם יחס פנימי זה אל זה. הם לא באמת רואים זה את זה, אבל הם מגבים זה את זה. הם פועלים מתוך פחד. פחד של מה יהיה אם אשאר לבד? מי ישמור לי על הגב? כלומר – מי ידאג למקומות שבהם אני לא מסוגל לדאוג לעצמי? וכך חיים זוגות רבים יחד, ללא יחס פנימי באמת, אלא מתוך פחד מפני הלבד. כלשון הפתגם הארמי המובא בתלמוד (יבמות יחב, בשם החכם ריש לקיש)"טב למייטב טן-דו מלמייטב ארמלו" (טוב לשבת בשניים מלשבת ארירי).

המאבק להשגת עצמאות

אך כאשר מתחיל תהליך ההתפתחות להופיע, והוא מופיע במוקדם או במאוחר בכל נשמה, בני הזוג מבקשים להשתחרר ממצב התלות ההדדי. האישה מבקשת להיות עצמאית ובלתי תלויה בגבר שלה, והגבר גם הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להתחבר לצדדים נוספים שלו, ולא להיות תלוי בנשים ומשועבד להן.

שלב התנתקות מהתלות הוא שלב המאבק לעצמאות. בקבלה הוא מכונה שלב ה"נסירה". בשלב הנסירה יש מאבק. ניתוק התלות דורש מאמץ, וגיצים מתעופפים בו לכל עבר כאשר הקשר התלותי ננסר וניתק. בקבלה אנחנו אומרים שבשלב הזה יד "הרבה דינים". מבחינה היסטורית-חברתית אנחנו מכירים את השלב הזה כשלב המאבק הפמיניסטי, למשל. כדי להינתק מהתלות בגבר צריכה האישה "לדחוף כנגדו" כדי להינתק ולהשתחרר ממנו. בשלב הזה בני זוג מתווכחים הרבה. לכל אחד מהם יש דעה משלו וכל אחד מהם זקוק לעצמאות משלו, לזמן משלו, לאפשרות כלכלית משלו ואם נשארים בזוגיות זה רק ממצב של שוויון וחלוקה הוגנת של אחריות ומשאבים. אם לא מגיעים לכך – המאבק לעצמאות הופך למלחמה והלכה האהבה.

מעבר לעצמאות

אך לאחר מספר שנים, כשכל אחד מבני הזוג הגיע למצב של ביסוס עצמאותו – הם מתחילים להרגיש אבודים. אוקי. אני כבר עצמאית. אבל לשם מה? אני לא תלויה בבן או בת זוג כדי לשרוד. יופי. אבל אז מה? מה משמח אותי עכשיו? מה אני רוצה לעשות בתור אדם עצמאי???

כשהשאלות הללו מתחילות לנקר בתודעה – זה בדיוק הזמן לעסוק בהן. זהו בעצם השלב בו אנחנו מוכנים להתפתחות נוספת. ההתפתחות משלב ה"נסירה" לשלב השלישי, שמאופיין ביחס של "פנים בפנים".

וכאן מגיעה התפנית הגדולה. האם כאדם עצמאי אני מסוגל ורוצה ללכת אל מעבר לעצמאות ולהיכנס באמת למערכת יחסים אוהבת עם אדם אחר? האם אני מוכן להקדיש את חיי, העצמאיים כל כך, לטובת משהו שגדול ממני עצמי?

במרחב הזוגיות ניתן לומר שכאן מתחילה האהבה להיות באמת אהבה, ולא רק שם מושאל ליחסי צריכת הזולת. השלב השלישי מתחיל כשאני מבין לגמרי שאני עצמאי, שאני בן חורין, שאני אחראי, לא קורבן של אף אחד, ושזה כבר לא מעניין אותי רק לחגוג עצמאות, כי אני רוצה להקדיש את עצמי העצמאי כל כך ליעוד גדול, לחזון, למשהו להולך מעבר לעצמי, ולמשהו הזה קוראים אהבה.

זו לא אהבה תלותית, וזו לא התאהבות מלאת אשליות. זו אהבה בשלה, מלאה, בוגרת וגם סוערת. זו המתנה שרק אדם עצמאי שכבר לא נזקק להוכיח לאף אחד שהוא עצמאי יכול להעניק לזולתו. התמסרות, חופש ואכפתיות אמיתית.

חזרה למצב הלאומי.

מה ניצב מעבר לרכס העצמאות הלאומית שלנו? חוסר הידיעה ביחס להמשך דרכנו מפורר אותנו לקבוצות אינטרסים ולמאבקי אגו קטנוניים. כיום עלינו להתעשת ולהבין שעכשיו, כשהשגנו עצמאות מדינית, צבאית וכלכלית – עלינו לרתום את העצמאות הזו למשהו גדול יותר. לשם מה לנו עצמאות? מה אנחנו רוצים לעשות פה כחברה עצמאית? עלינו להעיז ולחלום על אהבה.

אהבה למי? לעולם כולו. והעולם כולו מתחיל פה קרוב – באנשים שבתוכם אנו חיים כחברה עצמאית (קוראים להם בעיקר "ערבים"), באנשים שחיים בתוכנו כגֶרים (קוראים להם "עובדים זרים" "פליטים סודניים" וכדומה) ובאדמה שעליה אנו מכוננים את אותה חברה עצמאית.

דרך אגב – בתורה קיימת מצווה שמשום מה נשכחה מעולמם של מדקדקי המצוות, וזו המצווה לאהוב את הגר הגר בתוכנו: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא פרק יט). ודי לחכימא ברמיזא….

"ארץ ההבטחה"

כמו בזוגיות – אחרי שעמלת קשה על מנת להשיג עצמאות והשגת, ואחרי שאתה כבר לא צריך להוכיח לאף אחד שאתה מסוגל להיות עצמאי, או עצמאית – מגיע השלב שבו אתה רוצה כבר ללכת אל מעבר לעצמאות הבודדה הזו, שמתחילה לשעמם אותך בהיותה דלה וחסרת עומק, ולהעניק את עצמך, מתוך בחירה, לאהבה שכוללת אותך ואת בן או בת זוגך יחד. תשוקתך מפסיקה להיות ממוקדת במה שאתה יכול לקבל ולהרוויח מהזוגיות שלך ומתחילה להתמקד במה שאתה יכול לזכות להעניק – וזה ממלא את לבך שמחה.

מה זה אומר מבחינה לאומית? אולי זה אומר שעלינו להיות עצמאים מספיק כדי להכריז על חזון חדש, שמעבר לעצמאותנו המדינית? שעלינו להעיז ולומר שאנחנו כמהים לרגע בו נוכל לוותר על גבולות המדינה העצמאית כל כך שלנו וליצור קונפדרציה של המזרח התיכון כולו. כמו האיחוד האירופי, כמו ארצות הברית של אמריקה, או לא כמו אף אחד אחר, רק כפי שאנחנו פה יכולים להיות. לומר שאנחנו מעוניינים לא רק לחיות בשקט ובבטחה בגבולות ברורים ובטוחים (= שלב 2, שלב הנסירה), אלא להעניק את מה שיש לנו לכל מי שאיתנו. ליצור ביחד חברה שטוב יהיה בה לכל יושביה, ממש כך – לכל מי שנמצא במרחב הזה שבין נהר הפרת ונהר הנילוס, בכל מרחב "ארץ ההבטחה".

אינני מציע כמובן שנקום בנאיביות ונוותר על עצמאותנו המדינית. זו תהיה טיפשות וזה לא ישרת אף אחד כלל. כל שאני מציע הוא שנשקול ללכת צעד נוסף קדימה – לקראת חשיבה גלובאלית על מה שיכול להיות טוב, אבל טוב באמת. ולא רק לנו אלא לכולם.

לשכנינו נזדקק לומר שכאשר הם יהיו מוכנים לכך מבחינה תרבותית (משמע, למשל, כאשר לנשים ולמיעוטים יהיו באמת זכויות שוות במדינותיהם) – נוכל אט אט כולנו לגדול, ולצאת מבועות ההישרדות צרת המוחין שלנו. נוכל להתחיל לחשוב בגדול, לא רק לטובת עצמנו, אלא לטובת המרחב כולו וכל יושביו.

נסו לדמיין חזון שכזה…. ראו כמה פחדים עולים ומנסים לחסום את עין החזון של הלב, אך שימו לב גם מהי ההרגשה שעולה כשלא נכנעים לפחדים ומעיזים לצייר בדמיון מצב שבו אזרחי המזרח התיכון לוקחים יחד אחריות הדדית לעשות את כל המרחב הזה למרחב שמח יותר, לאדם ולאדמה.

לעדכן את שם המשחק

כשהרצל הגה את מדינת היהודים הוא לא חשב רק על מקום מפלט הישרדותי. הוא חשב וכתב על מדינה חדשה-ישנה (אלט-נוי-לנד) שיהיה בה חזון, שתהווה מופת לאנושות אחרת. וזה היה עוד בזמן שהסולטאן התורכי וקיסר גרמניה היו עסוקים זה בזה וממש לא ענינה אותם במיוחד "בעיית היהודים" של האיש עם הזקן הגדול. הרצל העיז לחשוב רחוק. העיז להזות ולחזות.

אל לנו לפחד להיות הרצלים חדשים. עלינו להזות ולחזות ולחשוב רחוק. לא רק על המחר הקרוב, אלא על לאן לכל הרוחות אנחנו רוצים להתקדם? באופן פרדוקסאלי – אם נעסוק רק בבעיות קטנות של הישרדות (שמטבע המציאות – לעולם לא ממש מסתיימות, ראו מקרה אמריקה, לדוגמה) – לא נשרוד, כי חוסר הידיעה לשם מה אנחנו פה תכרסם בנו מבפנים.

כל כמה שלא ידאגו מנהיגנו להפחיד אותנו בבהלה מפני האויב החיצוני, עלינו לזכור כי האויב האמיתי נמצא בפנים, והוא קשור לפחד שלנו מלחיות באמת. לא בפחד מלמות. לעשות שלום פנימי משמע להעיז לראות ולהציב חזון חדש, ולהעיז לדעת לשם מה כדאי באמת לחיות. גם אם החזון הזה חזון רחוק הוא, וגם אם הוא נראה כבלתי מציאותי. אז מה?

אם נשאל את לבבנו "לשם מה אנחנו פה? מה אני אנחנו יכולים לתרום למציאות?" לבבנו יעלה תשובות, ועלינו יהיה להעיז להקשיב להן. לאן נלך כולנו אחרי שחצינו את ההרים?

לאן נוליך את עצמאותנו ומה ברצוננו לעשות לאחר שהוכחנו קבל עם ועולם שאנחנו יכולים להיות עצמאיים. כי הרי כבר שיחקנו אותה בגדול בנושא הזה. ומה הלאה?

בואו נעבור לשלב הבא במשחק. ושם המשחק עכשיו איננו עוד "הישרדות". שם המשחק הוא "אהבה".