הארכיטיפים של מגילת אסתר בנפש האדם

אוהד אזרחי

במאמר קצר זה אני מבקש לעמוד על מספר קוי דמות של כל אחת מהדמויות המרכזיות של המגילה. כפי שכבר עמדו על כך גדולי מחשבת ישראל לדורותיהם – בכל אחד מאיתנו יש "המן פנימי". אבל לא רק המן יש בנו, כי אם ייצוג של כל הדמויות כולן יש בתוכנו. מגילת אסתר היא סיפור שמסופר כבר אלפיים שנה, ללא הפסקה, שנה בשנה. ולא לחינם. במגילת אסתר נאבקות זו בזו הדמויות הפנימיות שלנו. אחשורוש ומרדכי, המן ואסתר – שבתוכנו. בואו נראה מה הן מסמלות.

אחשורוש:

אחשורוש כדמות משחק תפקיד כפול במגילה: מצד אחד הוא "המלך" בהא הידיעה – ומן המקום הזה הוא מייצג עבור נתיניו ועבור הקוראים במגילה את הארכיטיפ הגדול של המלך היושב על כסאו בהיכל מלכותו ושולט ברמה. אך מצד שני קיים גם אחשורוש האיש, על חולשותיו האנושיות מאד ועל הפכפכותו. חז"ל ראו זאת וטענו שכשהכתוב מזכיר את שמו הפרטי, מדובר בו אישית, אך כשהכתוב לא נוקט בשמו ואומר פשוט "המלך" הדבר מרמז לא רק על אחשורוש, אלא גם על המלך האבסולוטי – מלך מלכי המלכים הקב"ה[1].

כאישיות פרטית אחשורוש הינו אדם רודף תענוגות, מפונק מאד והפכפך. הוא נתון מאד לגחמות רגשותיו, ששולטות בכל התנהגותו, מטוב ועד רע: בשעת כעס הוא שולח אנשים אל מותם (עין ערך ושתי) ובעת רצון הוא נותן ומעניק לאהובתו עד חצי המלכות (עין ערך אסתר).

אחשורוש סובל מנדודי שינה, אך את רוב לילותיו הוא מבלה בחיקן של נשים אשר מתכוננות לשם כך וסכות לכבודו את בשרן שנה שלמה בשמנים ארומטיים שונים. את משתאותיו הוא עורך כיד המלך ומשתאות אלו עורכים ימים רבים והשולחנות עמוסי כל טוב. מי שמכיר את אחשורוש היטב יודע במה ניתן לשחד אותו: כסף ותענוגות. הכנסת ממון לאוצרותיו חשובה עבורו יותר מחיי אלפי בני אדם, ובפרט כשהללו מאיימים במשהו קל על המשך שליטתו. חשוב לו להיות בשליטה – כביכול.

גם ביחסיו עם נשים משחקת השליטה תפקיד חשוב: מצד אחד הוא מלך, וכולם נכנעים לרצונו, אך באופן פרדוקסלי הוא נמשך ביותר לנשים בעלות אופי חזק שלא רועדות מפניו: ושתי איננה עושה את דבר המלך ודתו, ואסתר שנבחרה במקומה להיות האישה הראשונה, איננה מגדת את מוצאה למרות הפצרותיו החוזרות ונשנות. סביר שדווקא אי יכולתו לשלוט באותן נשים שליטה מוחלטת היא זו שמגרה אותו.

אך כאמור, קיים גם צד שבו הוא "המלך", ולא רק המלך אחשוורוש:

"המלך" כארכיטיפ מסמל את המרכז, את הלב של הממלכה, כדברי ספר יצירה (פרק ו) "לב בנפש כמלך במלחמה". המלך היושב על כסא מלכותו מייצג הן את המרכז השקט של הממלכה, ממנו נמשכים כל החוטים אל כל המתרחש בעולם החיצוני, והן את המוחלטות הבלתי מעורערת של חופש הרצון. זהו רצון מלכותי, הפועל מתוך חירות מוחלטת שאין עליה עוררין. למלך באותם ימים היתה סמכות מוחלטת, ופעולתו חופשיה ובת קיימא. בהגות החסידית נתפס "המלך" כ"כח המניע הבלתי מתנועע" – הוא יושב בהיכל מלכותו, אך מכח סמכותו ודברו הממלכה כולה זזה. נקודת המלך קיימת בכל אחד מאיתנו, ב"נקודה הפנימית".

בתור "מלך" אמיתי אחשורוש אמור היה לפעול מתוך סדר הזרימה הנכון של "מוח-לב-כבד" (ראשי תיבות מל"ך), סדר המייצג את אחדות המחשבה הרגש ויכולת הפעולה. אולם כאישיות רגשנית ומפונקת אחשורוש האמיתי פועל בעיקר מתוך הבטן. אצלו הסדר התהפך והוא מביא לכלימה – כל"מ ראשי תיבות של כבד-לב-מח. האינסטינקטים משפיעים על הרגש והרגש הגואה מוליך את השכל לחשוב בעקבות האמוציות.

ושתי:

ושתי המלכה איננה רואה את עצמה כרכושו של בעלה, או ככלי שעומד לרשותו על מנת להתפאר בו. ושתי, במגילה, אומרת דבר אחד ברור למלך: היא אומרת "לא!"

ושתי היא זו שעומדת בראש "משתה נשים", המקביל למשתה הגברים אותו עורך המלך. מה עושה או אומרת ושתי עם חברותיה במשתה הנשים? הדבר איננו מדווח במגילה, וניתן להשערה. מה לדעתכם קרה במשתה הנשים של ושתי?

ושתי מסמלת את האישה יפת המראה, שאיננה נענית לתכתיבי העולם הגברי. ושתי מבקשת עצמאות, גם אם היא יודעת ככל הנראה מה מחירה של דרישה שכזו בדתי פרס ומדי. לאחר דיכויו של מרד ושתי יוצא "דבר המלכות" לכל מדינות המלך אחשורוש "להיות כל איש שורר בביתו" – כלומר לייצב את סמכות הגבר במשפחה.

ושתי, אשר על כן, מסמלת את אחת מנקודות המפנה ביחסי גברים-נשים בעולם הקדום. אולם ושתי נשאבת אל משחקי הכוח והשליטה, והיא מורדת בבקשת השלטון של בעלה בדיוק באותם כלים בהם הוא מכיר היטב את כללי המשחק, משחקי-הכח: היא איננה מערימה עליו, היא איננה משתמשת בכח הפיתוי הנשי כדי לשלוט דרכו בבעלה, ושתי איננה מנצלת את חולשותיו של אחשוורוש. היא פשוט מסרבת לפקודתו באופן ישיר, והדבר עולה לה בחייה.
מרדכי:

מרדכי הוא הסמל של האיש הטוב, הצדיק, הישר, הנאמן ובעיקר – האחראי! הוא מאמץ את בת דודו הדסה לאחר שהוריה נפטרו, ומגדל אותה בנאמנות כאילו היתה בתו. גם לאחר לקיחתה של הדסה אל ארמון המלך, מרדכי לא מרפה מאחריותו. הוא דואג לה ומסתובב ליד שער הארמון יום יום "לדעת את שלום אסתר". כשבגתן ותרש מנסים לרצוח את המלך – מרדכי מדווח על כך לרשויות. הוא לא מקבל על כך כל תמורה, אך לא מתלונן. כשמגיעה השמועה על האסון הקרב בא על ידי גזירת המן מרדכי ולוקח אחריות לאומית. הוא מאיץ באסתר לנצל גם היא את מעמדה ואף לסכן את חייה לטובת הכלל. מרדכי בטוח בעצמו ובאמונתו לאורך כל הדרך, ואיננו משתחווה להמן. הוא מאמין בטוב ובז לרוע. אך כשמגיעה לידו האפשרות להנקם במי שהוא מזהה כרע, מרדכי איננו חס, ודואג לכך שהנקמה תהיה מוחלטת וחסרת רחמים.

לשיטתו של מרדכי הטוב לא מרחם על הרע, כשם שהרע לא ריחם על הטוב. מרדכי מבקש צדק, ודואג לכך שהוא יתגשם. מרדכי חפץ בעולם טוב יותר, הוא "דורש טוב לכל עמו", ואכן גורם לכך שרבים רוצים להיות פשוט בצד שלו – "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"… האם כאן מתגלה הצד האפל של מרדכי?

הנקודות הגופניות עמן מזוהה מרדכי הן העיניים, האזניים, הכליות ואזור הגב התחתון. מרדכי שומע ורואה בבהירות את מה שקורה, כמו העינים והאזניים, ואכן הוא נחשב גם בספרות חז"ל כחלק מן הסנהדרין, שנחשבים ל"עיני העדה".

הכליות דואגות לנקות את הגוף מרעלים ומוכיחות את האדם ב"מוסר כליות", והן שקשורות ל"בֶּסֶדֶרִיוּת" לצִדְקוּת של מרדכי, אותה הוא דורש בתובענות גם מן האחרים.

הגב התחתון ואזור הכסליים הוא שאחראי לזקיפות הקומה המלאה של מרדכי, לבטחונו העצמי, לגאותו הלאומית והדתית ולאמונתו בצדקת דרכו.

אין להתעלם גם מהעובדה שהשם מרדכי נקרא על שם האל הבבלי מורדוך. מורדוך בעלילות האלים הבבליות הוא אל זכר, הנלחם בכאוס של הנקבה הגדולה תיהמאת (מקור השם 'תהו') ומייסד סדר בעולם, על ידי שהוא הורג אותה ומבתר אותה לשניים, מחלקה מייסד הוא את הארץ ומחלקה האחר את השמיים.

חולשותיו של מרדכי אינן גלויות. הוא מופיע כצדיק שהכל בסדר איתו, כצדיק שמייסד סדר בכאוס, אבל ראוי לנו לבדוק היכן בתוכנו נמצא מרדכי שכזה ומה מניע אותו לפעולה מתחת לפני השטח, ומהם הצדדים הפחות נעימים של הארכיטיפ הזה, אולי הצדדים שגרמו לו להיות "רצוי לרוב אחיו" ולא לכולם, כפי שכבר חשו בכך חז"ל במסכת מגילה.

אסתר:

לאסתר יש במגילה שני שמות: שמה העברי הוא הדסה, ושמה השני, הפרסי, הוא אסתר. כבר בתלמוד טענו חז"ל שהפרסים הם שקראו לה בשם זה, על שם האלה איסתהר, משום יופיה הרב: "רבי נחמיה אומר הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אִסְתְּהַר" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/א).

האלה אִסְתְּהַר היא אישתר הבבלית, היא אשרה הכנענית, היא עשתורת הצידונית, היא ונוס הרומאית והיא אפרודיטי היוונית – כולן מסומלות על ידי אותו כוכב: כוכב נוגה. כולן נשים מנוגה. לאלות אלו מיוחסות תכונות של אהבה, יופי, ארוטיות אך גם קשר עמוק אל הטבע, אל היופי הקדוש שבטבע.

כמו אלה אמיתית אסתר גם היא שומרת על מסתריה. היא איננה מגלה לאחשורוש מי היא באמת. לאסתר יש חוש לסתרים, והיא יודעת להשתמש היטב בסוד הקטן שלה כדי לתמרן את אחשורוש ואת המן לכיוון הרצוי לה. עבור המלך היא נשארת לעולם סודית ובלתי מושגת. היא משחקת היטב את דמות האהובה המיתולוגית ואחשורוש ושאר הגברים שסביבה מגיבים מיד לקסמיה, כי היא משדרת על התדר הבלתי מודע של האנימה הפנימית שבנפשם. אחשורוש משליך על דמותה של אסתר את דימויי האישה הפנימית שבו, ואסתר הופכת להיות לסמל של האישה האהובה, היפה, הנאצלת, הרגישה, החכמה, הטהורה והמסתורית, זו שכל אחד רוצה לתת לה מיד הכל – "עד חצי המלכות"…

לפי חז"ל אסתר לא היתה סתם בת מאומצת אצל מרדכי, אלא גם בת זוגו, ואפילו כאשר הפכה להיות מלכת פרס עדיין היתה מבלה חלק מלילותיה עם מרדכי וחלק מלילותיה עם אחשורוש[2] (אמנם נשאלת השאלה אם היתה כדברי חז"ל בת זוגו של מרדכי כיצד נשארה בתולה? שהרי כתוב במפורש שהמלך אסף בתולות אל ארמונו, אך שערי דרשנות לא ננעלו…).

חז"ל גם טענו כי כשאסתר שכבה עם אחשורוש היא היתה פסיבית לחלוטין ולא שתפה פעולה, או בלשונם "אסתר קרקע עולם היתה" (תלמוד בבלי, סנהדרין עדב). אך האם באמת ניתן לחשוב שעם בת זוג שכזו יחפוץ המלך אחשורוש לבלות את מיטב לילותיו??? ואולי עלינו להניח כי לאסתר, היא הדסה, היו לא רק שני שמות אלא גם שני פנים? אולי מה שחז"ל מספרים לנו זה מה שהיא עצמה ספרה למרדכי, בכל פעם שחזרה אל חיקו היהודי והבסדרי כל כך?

בקבלה ישנה מסורת שאסתר היתה שולחת שדה בדמותה לשכב עם אחשוורוש: "והיתה יודעת היא ומרדכי להשביע השד היצר הרע שלה על ידי שם המפורש שיתלבש בדמות גוף וילך אל אחשורוש" (עץ חיים, שער מ"ט פ"ו). בהבנה פסיכולוגית של הדברים ניתן להרהר על יחסיה של הדסה הצדקת עם היצר המיני שלה עצמה, אותו היא שולחת כאילו כישות עצמאית, אולי מנותקת מהאישיות הראשית שלה, ללילות האהבה האסורים עם המלך הנוכרי. האם אנו מכירים מצבים שכאלו בתוכנו? בהם תומתנו נשארת חפה מכל רבב בעוד "הצד האחר" שלנו עושה בשליחותנו דברים שנתפסים בעינינו כשליליים, או מנוגדים לאתוס המוסרי בו אנו חיים, אבל הוא "לא ממש אנחנו"?

המן: המן הוא האיש הרע של המגילה. על פני השטח הוא מופיע כאדם מניפולטיבי, אפוף באגו-טריפ, מרושע, גאוותן, אכזרי וצמא דם. מאידך, כמו כל ילד פגוע ונטוש – הוא באמת חסר בטחון עצמי. זו הסיבה שבגללה הוא זקוק לכך שהעולם כולו ישתחווה לו, ועוד יותר מכך – זו הסיבה שהוא יוצא מדעתו רק בגלל אדם אחד שאיננו משתחווה לו – מרדכי. המן הוא טיפוס שזקוק לשליטה באופן יוצא מגדר הרגיל, וזאת דווקא בגלל חוסר בטחונו העצמי ופגיעותו הרבה.

בתוך עצמו המן נוטה לדכאונות ואשתו זרש יודעת, כמובן, לרדת עליו בדיוק בנקודות שהכי כואבות לו.

המן איננו אדם שמבטא רגשות. הוא יודע להתאפק כדי להשיג את מטרותיו, ככתוב: "ויתאפק המן". הוא מחזיק בבטן את הכעס, העלבון וההשפלה ומפתח בתוכו כתוצאה מזה אלימות ואכזריות שבאות לפצות על האכזריות שבה הוא מתאכזר בראש ובראשונה אל עצמו.

מה שמניע אותו זו לא האכזריות לשמה, הוא איננו סדיסט, מה שמניע את המן הוא הצורך בכבוד ובשליטה על אחרים, שבא מהצורך העמוק להוכיח לעצמו שהוא שווה משהו באמת.

מבחינה גופנית המן פועל מתוך מקלעת השמש שלו, מאזור הסרעפת שבה הוא אוצר ועוצר את כל המתח העצום שבו הוא חי, ומתוך הכבד, המדמם והכועס, ומתוך כיס המרה המנטף טיפות של מרירות של ארס אל פצעיו הנפשיים ומעכיר את ראייתו.

זרש:

זרש היא אשתו של המן, שילדה לו 11 בנים. מה שאנחנו יודעים על זרש זה שכשהמן אסף את אנשיו להתיעצות היא היתה שם, ולקחה תפקיד חשוב, ויחד עם זאת היא גם זו שידעה בדיוק לרדת עליו בנקודה הכי חלשה שלו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". זרש מסמלת את היכולת שיש לכמה אנשים טובים הנמנים על "אוהבנו" ללחוץ לנו על כל הכפתורים, לגעת בפצעים הכי רגישים, ולחדור אל הפחדים הכי מבהילים שלנו, שתמיד ניסינו להסתיר מעין רואה…

ויזתא:

מי יודע – אולי הוא היה בחור טוב ורגיש, אבל משהו שדוני נקשר כבר בשמו של ויזתא הזה – בנו של המן האגגי. ויזתא נתפס אצלנו בדרך כלל כמו שדון קטן, עמלקי ממולח וחלקלק, בלתי מסוכן בעליל, אף כי אולי טורדני. ויזתא כזה… אבל כאמור – מי באמת היה ויזתא? אולי היה משורר מדוכא? אולי היה ילד מוכה? אולי אהב לשחק כדורגל עם בגתן ותרש? או אולי התחבא מתחת לסינור של זרש? אך, ויזתא ויזתא – מי יגלה לנו מי היתה באמת?

בגתן ותרש:

מי לא חלם פעם להרעיל את הממנוים עליו? להפטר מן הסמכות הגדולה? להשתחרר מן הרודן? בגתן ותרש עשו זאת בשושן הבירה לפני אלפיים חמש מאות שנה בערך. בגתן ותרש חוסלו מיד על ידי הפרסים, אבל זכרם לא ימוש לעד מספריהם של היהודים! בגתן ותרש השתייכו לסדרת המורדים של ההיסטוריה, סדרה לא חינוכית במיוחד, שלא תמיד זכתה דווקא לרייטינג גבוה. בכל מקרה – מרדכי היהודי חשב שצריך להוריד מיד את הסדרה ממסכי המציאות והלך לספר לממונים על מרדנותם של המורדים הבלתי זהירים הללו. יכול להיות שהם לא שמו לב לכך שמרדכי בסביבה, ויכול להיות שהם כן שמו לב לכך, אבל לא העלו על דעתם שמרדכי, שבת זוגו נחטפה על ידי המלך, יחפוץ להסגיר אותם ולהשאיר אותה בידיו.

בכל אופן – בגתן ותרש יכולים לסמל שני תככנים קטנים או לחלופין שני מורדים אמיצים, חסרי מורא, או אף שני אזרחים המגלים אזרחות טובה וחפצים לשחרר את פרס מהרודן השולט בה, להשיב את השלטון למקומו הראוי לו, ולהסיר את המלך הקפריזי מכיסאו. מה שבטוח זה שמרדכי, למרות העובדה שמעולם לא השתחווה לשררה של המן, לא צידד מאידך גם בחיסולו של המלך. אפשר שהוא ידע, כמו זקן חכם, שגם המורדים האידיאליסטים ביותר סופם שיהפכו לרודנים לא פחות גדולים מהרודן הנוכחי, ומן הסתם אף גרועים ממנו.


[1] "ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן: כל מקום שנאמר במגילה זו 'למלך אחשורוש' במלך אחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר 'למלך' סתם משמש קודש וחול" (מדרש אסתר רבה, פרשה ג פסקה י).

[2] "אמר רבה בר לימא: שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/ב).

3 תגובות
  1. לינה
    לינה says:

    כמה פשוט ככה מעמיק. תמיד ראיתי את הדמויות הללו וכמו באגדות של ילדים הייתי רגילה לראות אותן כדמויות שטוחות ופתאום הן נמלאו עומק ונהיו אנושיות ודומות כל כך לי ולאנשים שאני מכירה… הרבה חומר למחשבה ובניסוח מרתק וכייפי כרגיל! תודה אוהד!

  2. ערן
    ערן says:

    מה שיותר מענין לדעתי הוא מיקומו של החג בלוח השנה, באותה מידה של מיקומו של חנוכה בסמוך ליום הקצר ביותר. עם ישראל בכל זאת רצה להיות כמו כל העמים ולא רק ברצותו במלך. או אולי בגלל המשיכה של יהודים אל תוך תרבויות מקיפות שולטות ומשפיעות, היה צורך ב"קונטרה". הקונטרה הזאת באה בדמות החג פורים שבא בסמוך מאוד לראש השנה הפרסי ! לכן הקשר עם האלה אסתהר (ומכאן גם הEaster הנוצרי, שהרי ראשוני הנוצרים היו פגנים שהיה נידרש "להמירם"). בדומה לכך מיקומו של חג החנוכה בלוח השנה.. בסביבות היום הכי קצר בשנה, בו חגגו הפגנים את נצחון האור על החושך..( ולכן חג המולד הוא סמוך אפילו עוד יותר ליום הזה!)ץ כך בחוכמתם כי רבה סיפקו חכמנו לצאן מרעיתם את מבוקשם, נתנן להם סיבה לחגוג במעגל הריקודים אפילו אם הוא ניפרד מזה הסמוך, זה של הפרסים או הפגנים!

התגובות סגורות.