עמלק ניצח. נכנסה בנו השנאה. מאמר לפורים

כשנכנסת בנו שנאת הגוי – עמלק מנצח אותנו מבפנים

אוהד אזרחי. לקראת פורים 2008 . נכתב עבור אתר "מהות החיים".

בשנים האחרונות כתבתי לא מעט על המשמעות העמוקה של פורים. כתבתי על היכולת לעבוד עם דמות הצל דרך ההתחפשות, וכתבתי גם הרבה על ניתוח הדמויות שבמגילה ויחסי הגומלין שביניהן. אבל יש נושא אחד שעוד לא נגעתי בו, והוא נושא הטבח ב"אויבי היהודים" שנעשה בסוף המגילה, והקשר שלו למצווה המאד לא צמחונית ולא פציפיסטית של מחיית זכר עמלק המופיעה בתורה.

לכן, הפעם אני מפשיל שרוולים והולך לגעת במקום הקשה הזה. אך עלי להקדים ולומר: אני רוצה להתייחס במאמר זה לנושא בשתי פנים: בתחילה – בביקורת, ואחר כך בכניסה לסוד הדברים בקבלה ובחסידות.

למה להתחיל בביקורת? כי כאדם שוחר שלום לא נוח לי עם אותו פן במסורת שלנו שרוצה לעשות ל"רשעים" את מה שהם רצו לעשות לנו, או אף עשו. אני יודע שלפעמים אין ברירה ואנו נאלצים להתגונן על חיינו, ואף להרוג ולפצוע לשם כך. אך למרות שכדברי הפתגם "ההכרח לא יגונה",  אני מצפה שההכרח גם לא ישובח. אדם שוחר שלום איננו יוצא במחולות כאשר הוא נאלץ לפגוע באויביו. הוא מתאבל על כך. אין הוא מתאבל רק על נפש אויביו שאבדה, אלא על עצמו הוא מתאבל.

אדם שוחר שלום יודע שהכאת היריב איננה מביאה לתיקון המצב באמת. היא רק מעבירה את הבעיה למגרש של הצד השני, ודוחה את התפרצותה המחודשת בכמה שנים טובות. אבל מי שהינו שוחר שלום באמת איננו מתייחס ל"צד השני" כאילו הוא באמת "צד שני". אין צד שני. אין צד שלי וצד שלך. יש במציאות הזו רק צד אחד – הצד של אלהים – ואלהים מצוי בכל. ולכן אדם שוחר שלום מעוניין לצאת מכל בעיה באופן שמביא תיקון לכולם. לא רק באופן שמגלגל את הבעיות למגרש היריב. בעסקים אדם שוחר שלום מחפש עסקאות שמוגדרות כ"Win-Win" – עסקה שבה כולם מרויחים. כאדם שוחר שלום אני מעוניין בחגים שיש בהם win-win situation. למה לא?

המסורת שלנו מלאה בחגים שבהם אנו חוגגים את המכות שנחתו על ראש אויבינו, ופורים הוא אחד מהם. למה שלא נחגוג הסכמי שלום? למה שלא נחגוג רגעים שבהם הבננו, סוף סוף, שאין "הם" ו"אנחנו", כי יש רק "אנחנו" שכולל את כולם?

גישה שכזו אפשר למצוא במדרש חז"ל שמספר על הקב"ה שאסר על המלאכים לומר שירה כשישראל חגגו את מפלת פרעה בים סוף. על פי מדרש זה אמר הקב"ה למלאכים: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה???"

רבי יונתן מביע שם את דעתו ההומניסטית ואומר "שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, לטב). גם הרשעים הנם מעשי ידי האחד הגדול, ומי שיש בו רגישות של אחדות איננו שמח על הצרות שפוקדות אף אחד בעולם, גם אם אותו אחד כל כך מבולבל ומטושטש עד שהפך ל"רשע".

חכמה נשית

אני אוהב את חכמתה של ברוריה – אשתו החכמה של רבי מאיר: התלמוד מספר שלרבי מאיר היו שכנים רשעים שעשו לו את המוות. רבי מאיר רצה להתפלל שיאבדו אותם רשעים מן העולם. שמעה זאת אשתו ואמרה לו – התפלל עליהם שיחזרו בתשובה, וציטטה את הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ" והסבירה שהכתוב אומר שהחטאים יתמו, ולא החוטאים. (תלמוד בבלי, ברכות יא).

כאשר אנו נמצאים בעת צרה עלינו לחפש דרך לא רק להנצל פיזית, אלא כיצד יהפוך העולם כולו לטוב יותר. האם נוכל לעשות צעדים שיאפשרו לנו ולאויבינו לצאת ממעגל הדמים? האם נצליח להשתחרר מהצורך להיות תמיד נורא צודקים? האם נצליח להביא אותנו ואת אויבינו לטרנספורמציה ("התפלל עליהם שיחזרו בתשובה")? הצלחה משמעה שהצלחנו לא רק להציל את עורנו, אלא ששני הצדדים גילו שאין הם שני צדיים בלתי תלויים זה בזה, ושהאושר האמיתי יבוא רק כששני הצדדים יהיו מרוצים. Win Win.

פורים איננו חג של WIN WIN. בפורים רצו להשמיד אותנו ובמקום להיות מושמדים – הפכנו למשמידים. כל הכבוד לנו. לדעתי ראוי היה לנו להתאבל על שכך קרה לנו. על שלא הצלחנו להביא את אומות העולם לאהוב אותנו, ונאלצנו להגיע למצב של "נפל פחד היהודים עליהם" – ככתוב במגילת אסתר. מאזן אימה איננו מביא לתיקון עולם. ואולי בשל כך אומרת המסורת שלנו שמרדכי לא היה לגמרי פופולרי בקרב חכמי היהודים דווקא. על הפסוק שבסוף המגילה, בו נאמר שמרדכי היה "רצוי לרוב אחיו" מדגישים חז"ל ואומרים שלא לכולם היה רצוי, רק לרובם. אולי המיעוט שלא חיבב את מעשי מרדכי היה מיעוט שחרה לו שאנחנו, היהודים, קמים ומכים באויבינו "מכת הרג וחרב ואבדן"?

כרבי, וגם כיהודי פשוט, אני מבקש למחות כאן על חגיגת שפיכות הדמים של סוף המגילה. אני מבקש לזכות לחגוג חגי WIN WIN. חגים שהם תזכורת לטרנספורמציה שהאנושות יכולה לעבור, כל האנושות, כל "מעשה ידיו" של הקב"ה.

ועד אז – בכל פעם שאני קורא את מגילת אסתר בקהילה המתחדשת שנאספת אתי בפורים אני מזכיר לכולנו שהקב"ה איננו שמח במפלתן של רשעים. שאנחנו יכולים להתפלל לסיומות טובות ונכונות יותר, ולא להסתפק בשמחה של הצלת עורנו, הכרוכה בהרג "האחרים" בכל מדינות המלך אחשורוש.

ועכשיו לחלק השני של המאמר

בחלק השני אני רוצה להתיחס לכל העניין התיחסות סימבולית. התפיסה הרווחת בספרות המדרשית רואה את המן האגגי כהמשך של העם העמלקי, שבימי שמואל הנביא הונהג על ידי המלך אגג. התורה מצווה בכמה מקומות על מצוות חיסול העם העמלקי. ומדובר בחיסול אתני מובהק – מדובר בהרג של זקנים נשים וטף. לא רק של לוחמים. את המחאה שלי על כך כבר הבעתי בחלקו הראשון של המאמר. אינני שש ושמח שיש בתורה של העם שאל תוכו נולדתי מצווה שכזו. אבל הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא על ידי הבנה של הנושא כמצווה סימבולית. כך נוהגים המיסטיקאים הסופים להתמודד עם מצוות הג'יהאד הידועה – עם מלחמת הקודש בכופרים – הם מבינים זאת כמלחמה פנימית, המתחוללת בנפש היחיד כנגד הכופר הקטן שבו. ולא כמצווה למלחמת קודש במישור הפיזי, שמביאה רק הרג והרס וצער ואבדן. שום דבר קדוש לא נולד ממלחמות קדושות. אבל אם מעבירים אותן לתחום הפנימי – לפעמים יש לזה מקום.

אז מהו עמלק כסמל, ולמה יש למחות אותו מתחת השמיים?

הארכיטיפ של עמלק

במיסטיקה החסידית עמלק נתפס כסמל לניתוק ולפירוד. המציאות האמיתית היא המציאות של אחדות. הויה אחד והוא שורה בכל. ללא שיור. אין מקום ללא שכינה. אבל התודעה האנושית איננה תופסת את זה באמת. יש בנו צורך לראות את המציאות דרך פריזמה של נפרדות. יש לנו צורך לראות את העולם כאובייקטים נפרדים. לראות את עצמנו כישות נפרדת מהורינו, מאחינו, מן הטבע ומאלהים. התודעה המפרידה הזו היא תודעת האגו האנושי, שעובד בשיטת "הפרד ומשול". כדי לשלוט בעולם ולהתמצא אנחנו נזקקים ליצור הפרדות. אבל כאשר הנפרדות משתלטת עלינו אנו הופכים אומללים מאד ומחפשים נחמה. אותו כח שמבקש להפריד את המציאות הנתפסת לאובייקטים נפרדים, הניתנים לשליטה והתמצאות, נוטה להגזים ולהפוך את האנשים שסביבנו לאובייקטים, אותנו עצמנו לאובייקט, ואפילו את אלהים בעצמו – לאובייקט דתי. רוב האנשים חושבים על אלהים כעל משהו שקיים. אבל אלהים איננו משהו שקיים. אלהים איננו עוד משהו או מישהו שקיים בשדה התודעה שלנו הממפה אובייקטים. אלהים הוא המציאות בעצמה. הוא איננו עוד משהו שקיים במציאות, אבל כך נוח לנו לחשוב עליו, או עליה, וכך נוח לנו ליצור לנו אלילים, פסל ומסכה. אבל פורים הוא חג הורדת המסכות גם מפני האלהים. והורדת המסכות הזו כרוכה בשחרור מתודעת הנפרדות.

"עמלק" מייצג את הנתק שאנחנו מייצרים בין הראש והלב. הלב יודע את האחד. הלב האנושי בעומקו יודע אהבה. אבל הראש שלנו צריך לסדר את המציאות, ויוצר תודעה מונחית אובייקטים. "עמלק" מייצג – כסמל – את הכח המולק אותנו. מליקה היא הפרדת הראש מן הגוף. רבים מאיתנו הולכים "מלוקים" בעולם. הולכים כאילו הראש איננו בכלל חלק מן הגוף ומן הלב. ראשים מהלכים. חושבים מחשבות – בין אם הן חכמות או לא – ומספרים לעצמנו סיפורים. אבל הראש מנותק מהלב ומהגוף. וכשהראש חי בנתק, אנחנו מנותקים לא רק מעצמנו אלא גם מהטבע, מהעולם ומאנשים אחרים. אנחנו חווים ניכור. בדידות. זרות. ואף חשד, ואף עוינות. והניכור, החשד והעוינות מולידים בתוכנו גם כעס ואלימות, כלפי "האחרים". עמלק הסימבולי איננו נלחם בנו מבחוץ – הוא מייצר בנו את המלחמה מבפנים.

מבחינה זו ניתן לומר שגם במגילת אסתר לא נוצח עמלק. המן הפיזי אמנם הוכחד. הוא ואשתו ובניו נתלו על העץ, אבל המן חדר אל תוכנו, כמו וירוס אל תוך המערכת. המן ניצח בדיוק באותה נקודה שבה הוא הביא את העם היהודי למצב מלחמה, פחד, עוינות חשד ואלימות. המן ניצח כי הוא הפך אותנו להמנים קטנים. המן האישי נכשל והומת, אבל עמלק נשאר. הוא לא רק נשאר – הוא חדר אל תוכנו.

רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין, המאה הי"ט) מסביר בכתביו כי היות ועמלק הוא הוא כח הפירוד, ובאמת אין פירוד, נמצא שבאמת אין עמלק. ולכן יש מצווה למחות אותו מתחת השמים. כי הוא איננו קיים באמת. הוא אשליה. עמלק ההיסטורי היה עם, והיו בו ילדים ששיחקו תופסת וצעירים שהתאהבו ובכו ושמחו – כמו כל אומה אחרת. כמו כל אדם אחר. סיני או טיבטי. יהודי או ערבי. אבל עמלק הסימבולי הוא אחיזת עיניים. הוא משחק ה"לילה" (LILA) עליו מדברת המסורת ההינדית, הוא אשליית הפירוד עליה מדבר ספר הזוהר, ומן האשליה ראוי להתעורר.

כל עוד נתפוס את העולם במושגים של ניכור ופירוד – בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו ובין אדם לטבע ובין אדם לאלהיו – לכוליות הגדולה של האחד הגדול השורה בכל – עצבות תשרה עלינו, ועמלק ישלוט בנו.

דווקא המצווה של השתיה בפורים – זו שאמורה להביא את האדם להתבסמות גדולה, עד שתודעתו משתנה והוא כבר לא יודע את ההבדל בין אנחנו והם – בין "ארור המן וברוך מרדכי" – היא זו שיכולה להזכיר לנו לפחות איך נראה העולם ללא מסכת האשליה הגדולה של עמלק על עינינו ועל לבבנו. השכרות של פורים היא המצווה שבאה לשנות את התודעה ולהחלץ מתודעת הפירוד ולגעת עמוק באחדות הגדולה של אלהים.

לחיים!

3 תגובות
  1. טל אופק
    טל אופק says:

    נכון ויפה לראות את הברבריות ואי הנאורות במצבי ה-WIN LOSE האגוצנטריים הרבים שמתוארים בתנ"ך. כמו למשל טבח הילדים הנורא המתבצע במכה העשירית של פסח. השאלה שלי היא איך אפשר לראות את זה ועדיין להמשיך ולכבד מיתולוגיה נוראית שכזאת ולדגול בה, גם אם בווריציה "נאורה" טנטרית וסחבקית כשלך? להיות שוחר שלום זה מקסים, לראות את הכל כמציאות אלוהית זה נפלא ונכון, אבל האין זה מבטל לחלוטין את הצורך להמשיך ולהשתייך למושגים שבטיים קדמונים כ"יהודי" (מילה שהשימוש בה החל רק בימי ממלכת יהודה) או אפילו "עברי"? מדוע לא להסתפק ב"אדם" "אוהב" "שוחר שלום"?
    מדוע להמשיך ולהשתייך לגל העכור של הטיות והטעיות, עיוותים אגוצנטריים חסרי כיסוי וחסרי סיכוי, שרק מפלגים את האנושות, במקום לחפש להבליט את הדבר המאחד את כל בני האדם, את המכנה המשותף של כולם, שהוא לאין ערוך עצום יותר וחשוב יותר מכל אותם ההבדלים?
    בברכה,
    טל

  2. לאקי לוק
    לאקי לוק says:

    בחרת להתייחס למחיית עמלק כסימובלית,
    אבל האם היא באמת סימובלית או האם היא פיזית מול העם העמלקי?

  3. שלמה
    שלמה says:

    נפלא. מעמיק, נכון ומעורר מחשבות.
    אם כי, גם לי קשה להשתחרר משאלות דומות לשאלותיה של קודמתי טל. האמת שבפרשנות הסימבולית כה עמוקה ונכונה, מדוע נגזר עליה לנבוע מסיפור היסטורי כה אנטי אנושי? נכון, תמיד יש מרחק בין הטקסט המסורתי לבין הפרשנות האלגורית שאנו מעניקים לו, אבל השאלה: עד כמה? אי אפשר להוציא מדבר אחד את ההיפך הגמור שלו. ואולי גם לזה אין לשים ליבנו, כי גם זו 'אובייקטיביזציה' פסולה? איך בשם ההרמוניה והאחדות האלוהית נוכל לשחרר לגמרי את הטקסט המביך של המגילה ושל מחיית עמלק?

התגובות סגורות.