רשמים מיום כיפור

מאת זואי אלירז

אומנם עבר כבר שבוע, וקשה לי לזכור את פרטי הפרטים. אבל את העיקר אני זוכרת ומאוד רוצה לכתוב. לכתוב, על מנת לזכור. לכתוב על מנת לשתף.

תודה לכל מי שקורא אותי. תודה לכל מי שעד לתהליכים שאני עוברת.

ערב יום כיפור תשע"ב ביער הפיות. צילמה אימי פלר

(תמונות מיום כיפור שהיה, שצילמה אימי פלר, אפשר למצוא בקישור הזה)

ערב יום כיפור תשע"ב. אני בדרכי לבית אורן, במצב רוח מרומם. ההרשמה תכף מסתיימת, ויש לנו ים של אנשים. נהניתי מתחושת עבודת הצוות של הימים האחרונים, עם רננית המפיקה בפועל, עם דריה, וכמובן עם אוהד ודואן. אחלה צוות יש לנו, בו כל אחד עושה משהו שהוא טוב בו.

בזמן תהליך הרישום וקבלת האנשים, אני מידי פעם נלחצת. אנשים רבים מתקשרים כי הם התבלבלו בדרך, ובו זמנית אנשים עומדים בפניי ורוצים להירשם, ובו זמנית אנשים נוספים באים לשאול כל מיני שאלות. קצת נלחצת. אך כשאני סוגרת את המחשב לפני הארוחה המפסקת, אני מיד נרגעת. זהו זה, סיימתי את תפקידי להיום, כעת אני יכולה להתפנות לעצמי.

תפילת כל נדרי וקבלת שבת. אוהד מחולל את התפילה עם גבריאל ועוד מוזיקאים. לידי, צמודים במרחק נגיעה, יושבים חברים יקרים. בנוסף, בכל כיוון שאני מסתכלת, אני רואה עוד ועוד חברים קרובים. אני מוקפת בעיניים מחייכות ואוהבות. אני מרגישה ברכה גדולה בכמות כזו של אנשים מדהימים איתם אני בקשר של אהבה עמוקה.

אני שרה בשמחה הולכת וגדלה, שרה ומתפללת. עיניי המחייכות פוגשות שוב ושוב את עיניהם המחייכות של החברים שלי, אחיי ואחיותיי למסע. אני חווה גלים של שמחה בתוכי. אני לא מפסיקה לחייך. מתישהו אוהד מתחיל לשיר את השיר joy is in my heart"". אני כמובן מצטרפת בכל ליבי, ושרה איתו ועם החברים המקיפים אותי.

ופתאום אני מבינה, הגיע הזמן לעוד החלפת שם. אולי לא ממש החלפה, אבל לפחות כינויי חדש: joy, ג'וי, ג'ואי.

השם הזה כבר נמצא שם כמה זמן, מפלרטט איתי. קרא לי לא פעם ולא פעמיים שכשהצגתי את עצמי בתור זואי, אנשים קראו לי ג'וי. לא יודעת למה, אבל ככה קרה. הקלף "joy" של עומר כבר נמצא הרבה זמן בארנק שלי וקורץ לי. והינה ממש יום לפני כן, במהלך איזושהי סדנת התנסות, היה צריך לבחור מילה, והמילה שמיד עלתה לי זה "שמחה".

כן, אני מאוד רוצה להגביר את השמחה בתוכי, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". הרי זה באמת אחד משיעורי הסרטן שלי, של להפוך כל לימון חמוץ ללימונדה מתוקה.

ואני רוצה שכל פעם שקוראים לי בשמי, אני אזכר שזו המהות הפנימית שלי האמיתית: השמחה.

המשמעות של זואי, ביוונית עתיקה, היא חיים, ואף חיי רוח. נדמה לי שלאחר הסרטן הזה, אני יכולה בהחלט להגיד שבחרתי בחיים. ועכשיו אני בוחרת בחיים של שמחה פנימית. שמחה שאינה תלויה בדבר חיצוני לי, אלא בחיבור שלי למהות הפנימית העמוקה שלי, לחלק האלוהי שבי.

בהמשך כל הערב, אני מציגה את עצמי כג'וי, ומזמינה אנשים לקרוא לי כך. ואכן, זה ממש מעלה בי חיוך עמוק, כשקוראים לי כך… כן! ג'וי! כן!!!!!!!!!

לאחר שנת לילה קצרה, אני קמה ישר לשיחה של אוהד, השיעור המסורתי על השעיר לעזאזל. כבר הרבה פעמים שמעתי ממנו את החשיבות והמשמעות העמוקה שיש לזה ששני השעירים יהיו זהים. וכמובן אין ספור פעמים שמעתי אימרות ניו-אייג'יות-זניות כאלה של לקבל את הטוב ואת הרע באותה הדרך. הפירוש שאני נתתי לעצמי בהקשר הזה, היה שצריך לקבל את שניהם בסוג של שלוות נפש כזו, שלא ממש משנה מה קורה, הכל בסדר. לעולם לא התחברתי לזה. בזמן השיעור של אוהד, אני מבינה שהדרך שלי לקבל את הטוב ואת הרע באותה הדרך, זה לשמוח משניהם. כן, באמת להיות בשמחה תמיד. לראות איך בכל מצב, אני יכולה למצוא איך להפוך את זה לטוב. אני לא יודעת אם זה הפירוש המקובל, אבל זה הפירוש שלי…

לאחר השיעור, גבריאל לוקח לידיו את המושכות ומתחיל לחולל תפילה. ווואוו, איזו תפילה חזקה זאת הייתה עבורי! זה מתחיל ב"מודה אני". גבריאל מכוון אותנו לחשוב על מה אנחנו מודים בבוקר הזה. מיד עולה בי הודיה לזה שאני חיה ונושמת. כן, זה לא מובן מאליו לאחר השנה הזאת. גבריאל ממשיך בהתלהבות לעודד אותנו להודות עוד ועוד. כמו מאמן כושר שמעודד את האנשים להרחיב את היכולות הפיזיות שלנו, גבריאל מאמן אותי ומעודד אותי לאורך כל השיר להודות על עוד ועוד דברים, יותר ויותר עמוקים. אז אני מודה, כן אני מודה בכל ליבי, לזה שיש לי כל כך הרבה חברים אוהבים ויקרים, לזה שהיה לי את ההשראה להתמודד ככה באומץ עם הסרטן. יותר עמוק? אני באמת מודה בכל ליבי לאלוהים ששלח לי את הסרטן, שהיה מדוייק כל כך. אני מודה לאלוהים, לרגע הזה, שבו אני יכולה להודות… אך יותר מכל אני מודע לאלוהים על השמחה שאני חשה עכשיו.

אוהד ממשיך מכאן "אלוהי, נשמה שנתת בי…". השיר תפילה הזה נגע בי מהפעם הראשונה שאני שמעתי אותו (שאולי היה בפעם הראשונה שהייתי במצוקי דרגות ביום כיפור לפני 11 שנה?). ובכל פעם שאני שרה אותו משהו עמוק בתוכי ננגע. גם זה שיר של הודיה ובו זמנית בהכרה שהנשמה שלנו באה ממקור אלוהי והיא טהורה. דמעה קטנה של חיבור עמוק נוצרת בזווית העין שלי. איזה שיר תפילה זה!!!

משם גבריאל ממשיך להלהיב ולשמח אותנו "אילו פינו מלא שירה כים". וכאן מגיע השיא: אני מרגישה גלים של שמחה בתוכי, גלים הולכים וגדלים ששוטפים אותי. עוד ועוד גלים. יותר ויותר גדולים. אף פעם לא הרגשתי כך. חיוך דבוק לי לפנים, חיוך ענק ומלא אור. לרגע אני נבהלת מהגלים הללו שהפכו פשוט לעצומים. אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי: די, זה יותר מידי. לרגע אחד אני קצת נבהלת ונסגרת. אך מיד אני מסלקת את המחשבה הזאת, ואומרת לעצמי ולאלוהים שאני מוכנה לכל גל של שמחה, בכל גודל. אני פותחת את זרועותיי לשמיים, מוכנה לעוד ועוד גלים של שמחה. איזו תחושה מדהימה זו. אינני זוכרת כזו תחושה של אושר שלא תלויה בדבר. כן, חוויתי לפעמים תחושת של שמחה עצומה. אך תמיד זה היה בעקבות משהו חיצוני לי. הפעם, זו שמחה שלא ממש תלויה בדבר. כן, היא נוצרה על הכר הפורה הזה של הרגע הזה, של קהילה שמתפללת ביער המקסים עם מחוללי תפילה מוכשרים במיוחד. אז במובן הזה, זה כן תלוי בדבר. אבל לא כולם חווים את אותו הדבר, למרות שכולם נמצאים באותו מקום, באותה התפילה. יש כאן גורם משמעותי של חסד אלוהי ושל מוכנות שלי לחוות את זה (שגם זה חסד אלוהי בפני עצמו). כן, ביום כיפורים הזה, הרגשתי חסד אלוהי, שהעביר דרכי שמחה גדולה.

לאחר התפילה, אנחנו מתכנסים לטקס בית הדין. בכל שנה שאני עוברת בית דין שכזה, ברור לי לחלוטין מה אני רוצה לעשות בשנה הבאה, ולמה מגיעה לי עוד שנה. לא תמיד זה מה שקורה בפועל. אך משום מה אני תמיד מצליחה לשכנע את הדיינים שלי תוך דקות ספורות (אולי הגיע הזמן להיות עורכת דין?). גם השנה זה ברור לי, וגם השנה אני משכנעת את הדיינים לכתוב אותי בספר החיים הטובים והאמיתיים. "ללמוד לחיות מתוך שמחה שאינה תלויה בדבר, על ידי לימוד וחקירה עצמית, והתנדבות ועזרה במסגרות רפואיות ובחולי סרטן". זה מה שנכתב לי בפסק הדין. "וכשם שנכתב ונחתם בבית הדין של מטה, כך יחתם בבית הדין של מעלה. ונאמר אמן!!!!!!!!".

יתר יום הכיפור עובר לי בעיקר במנוחה, ובסוף בתפילת נעילה חביבה.

וכשתוקעים בשופרות בצאת החג, אני רועדת מהתרגשות לקראת השנה הבאה עלינו לטובה…

אני עוזבת את בית אורן עם תחושה של שמחה ומלאות.

  שנה טובה

 ג'וי