עם העבריינים

עם העבריינים

על תפילת "כל נדרי" ומפתח הכפרה

אוהד אזרחי 2010

אחת הבעיות הגדולות של אנשים דתיים, היא שיש להם פעמים רבות אישיות כפולה. יש אחת שכביכול שייכת לעולם של בית הכנסת או הכנסיה, ואחת קצת אחרת, פחות "יפה", שאיתה הם פועלים בעולם, בעסקים, בחינוך ילדיהם, אולי גם במיטה, אבל אותה הם לא מביאים לבית התפילה.

תופעה זו נפוצה בשינוי אדרת גם בקרב אנשי העידן החדש: האווירה הכללית בכינוסים ניו-איג'יים רבים עושה כאילו סלקציה בכניסה, ואומרת לצד המניאק של האישיות שלאחד כמוהו אין רשות כניסה לפה. אז הוא באמת לא נכנס. רק הצד המלאכי יותר של הנפש נכנס אל הכינוס הרוחניקי, שיש בו בודאי אנשים עם חיוך נינוח, לבושים בבגדים לבנים ורחבים, חיבוקים, קטורת, נרות וקריסטלים כשמוזיקה רגועה מנגנת ברקע. הצד השטני של האישיות יושב בחוץ על הברזלים, מפצח גרעינים וממתין לבעליו שיצא כבר החוצה ויחזור הביתה, למקום בו נותנים גם לו להתבטא.

את האוירה הזו, שיש בה מן הצביעות הצטדקנית, לא אהבו כמובן גדולי החסידות. הם רצו את כל נפש האדם. מי צריך לפגוש רק את הבחור החייכן והחביב שבתוכך? הוא משעמם וצבוע. הבא לי את כולך! רק אז יכול להתחיל הלימוד הרוחני האמיתי.

את התובנה שעבודה רוחנית אמיתית מתרחשת רק כשכל חלקי האישיות מגיעים לזירה, גם הפחות נחמדים, לומד רבי צדוק הכהן מלובלין מכלל חברתי אותו ניסחו חז"ל בתלמוד. במסכת כריתות בתלמוד הבבלי (דף ו/ב) ואמרו חכמים: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית". חז"ל טענו שתענית ציבור, כמו יום כיפור למשל, איננה פועלת את פעולתה הרצויה אם רק החבר'ה הטובים מתענים ומתפללים. חייבים לכלול בתענית גם את הפושעים. הם עצמם לומדים זאת ממקור מאד מעניין: "שהרי חֶלְבְּנָה רֵיחָה רע וּמְנַאָה הכתוּב עם סַמְמַנֵי הקטורת". הקטורת שהקטירו הכהנים בבית המקדש היתה עשויה מתערובת מאד מיוחדת של אחד עשר עשבים (="סממנים"). עשרה מביניהם עשבים בעלי ריח מתוק וטוב, אך החלבנה היא צמח שריחו רע. למרות זאת ואף על פי כן הקטורת כשרה לבית המקדש רק אם מעורבת בה גם החלבנה. ללא חלבנה זו אולי קטורת נחמדה, קטורת מתקתקה שאפשר למכור בחנויות העידן החדש, אבל לא כזו שניתן לעבוד איתה בקודש, כי כדי לעשות את העבודה המקודשת צריך לכלול גם את הצדדים הפחות יפים של המציאות ושל הנפש. כדי לחולל התמרה צריך לכלול גם את צדדי הצל של האישיות ושל החברה.

וכך כתב על הסוגיה רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "צדקת הצדיק" (אות רנ"ח):

"כמו שבכלל האומה יש גם פושעי ישראל, וכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית כמו שלמדו ז"ל מעניין החלבנה, כך באדם עצמו יש גם כן חלק רע מ"שאור שבעיסה" המכונה "פושעי ישראל" וצריך להיות בקשר אחד עמו"

הנה לנו פסיכולוגיה רוחנית הוליסטית משובחת מבית מדרשו של אחד מגדולי ההוגים החסידיים, שחי לו בבית קטן בלובלין בסוף המאה הי"ט. בעיני רבי צדוק המערכת החברתית והמערכת הפנים-נפשית משקפות זו את זו, כמו מערכות פרקטאליות. כשם שבכל ציבור יש תמיד גם פושעים, או לפחות "חלקים פחות נאורים" כך גם בנפש האדם פנימה יש חלקים "פושעים", אותם הוא מכנה באחד מכינוייו התלמודיים של היצר הרע "שאור שבעיסה", כלומר החלק המתפיח את עיסת הנפש, או בעברית רוחנית מודרנית – האגו. בשפה של הפסיכולוגיה היונגיאנית נהוג לכנות את החלק הזה שבנפש "הצל", כלומר החלק האפל, הבלתי מואר בעליל של האישיות, אותו חלק שהיינו רוצים שלעולם לא יצא לאור, שתמיד ישאר בצללים ואף אחד לא ידע שאנחנו בעצם כאלו מגעילים גם. אבל רבי צדוק קובע שאל לו לאדם להתעלם מחלקי הצל שבנפשו. להיפך "צריך להיות בקשר אחד עמו". ולכן הריטואל האמיתי חייב לבטא את ההכללה ההכרחית של חלקי הצל שבנפש כדי שיוכל להשפיע. אך לא רק הקטורת בבית המקדש מורכבת כך שהיא כוללת גם את החלקים המסריחים שבנו, גם יום כיפור בנוי בצורה דומה.

התפילה הפותחת ברוב הדר את יום הכיפורים היא תפילת "כל נדרי" (שלעצם תוכנה אתייחס במאמר נפרד), אך השורות הראשונות של תפילת "כל נדרי" אומרות את הדברים הבאים:

"על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העברינים"

אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ולא רק העברינים של החברה, שביום כיפור אנו אמורים לקבלם אל תוככי הקהל, אלא גם עם העבריינים הפנימיים שבנפש: עם השקרן הקטן שבי והנצלן הקטן שבי, עם הזונה המגעילה שבי ועם הביצ'ית החמוצה שבי – כל אחד מאיתנו אמור להתיר לעצמו להביא אל העבודה הרוחנית של יום הכיפורים גם את צד הצל שבנפשו. בלי זה אי אפשר לפתוח בכלל את יום הכיפורים, כי כדברי רבי צדוק "צריך להיות בקשר אחד" עם צד הצל שבנפש. אי אפשר ולא נכון להתעלם ממנו, כי כשמתעלמים ממנו ולא נותנים לו להיכנס הוא מחכה על הברזלים, מפצח גרעינים, וכשאתה יוצא ורוצה לחזור הביתה הוא זה שלוקח את ההגה לידיים.