שיעור על פרשת "וישב" – הצל והלץ, הזר והרז

אוהד – פרשת וישב. הקלידה מהקלטה: מיכל גילה

22.11.10

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". את הפסוק הזה הבינו מפרשים קדומים, לא רק מלשון מגורי אביו במובן הפשוט, אלא מלשון מגור, פחד, יראה.

"ארץ מגורי אביו". יעקב רצה לשבת, לנוח, להשתקע בתוך עולם היראה של אביו, יצחק.

בארץ כנען-  מלשון הכנעה, כניעה. שם יפה לארץ הזו.

בפרשה שלנו שני שמות לארץ.  בהתחלה: ארץ כנען . אחר כך כשיוסף נמכר למצרים ושמים אותו בכלא, והוא מתלונן, לא עשיתי כלום, סתם קורה לי, אז אומר לקחו אותי מארץ העברים.

אחד המקומות היחידים בתנ"ך שנקראת ארץ העברים.

יעקב ביקש לשבת בשלווה. כך חז"ל מבינים את הפסוק הזה. מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף .

למה יראה זה שלווה?

יש שלווה מסוימת שמושגת על ידי הענות לפחד.  יראה זה לא פחד. אך כאן זה גם מגור.

מגור זה פחד. זה קשור כמובן למושג לגור. להיות גר.  גם מי שגר באיזה מקום הוא גם מפחד.

לגור באיזה מקום, זה להיות גר במקום. גר במקום, אני גר בו. מנסה להשתלב. מה כולם עושים – אני גם אעשה. מה אסור לעשות במקום. איך יאהבו אותי? וגם אנו מפחדים מהגרים. גר מצוי במגור, אך הוא גם מעורר מגור (ו'תגרה' מופיעה אחר כך). המהגרים  הבלתי חוקיים הם הגרים שמפחידים את אלי ישי. האחר, הזר, השונה הוא מפחיד. הוא בא לגור. אך מעורר מגור, פחד, כי הוא אחר.

אחד המפתחות הגדולים בעבודה פנימית, זה לחפש את זה שמעורר בי את הפחד הזה. לחפש את הזר. ולחפש בזר את הרז.  רז היפוך אותיות זר. בזר יש סוד. לכן הוא זר לי, ואיני מבין אותו. יש את הטיפוס שאני לא מסתדר איתו, והוא מפחיד אותי, מעורר בי מגור. דווקא איתו צריך לגור הרבה פעמים, ולחפש בו את הרז, מה הסוד של האדם הזה? למה דווקא הוא יכול לפתוח אותי,

דברים שבגלל ההשתקעות שלי במוכר, אני לא הייתי נפתח אליהם. הרבה פעמים אנו מקבלים ילדים כאלה.

ילדים יודעים לעשות זאת מצוין. הם כאילו תהים למה הורי לא היו נפתחים בשום אופן בלעדי….  הורים בעוגמת נפש. מרגישים שהילד מוזר, אחר.  לא אוהב מה שאני אוהב. שיעור נפלא לגלות את הרז. את מה שאני , בגלל דפוסי הנוחיות (האנוכיות )של האישיות שלי, לא נפתח אליו.

הגר, הזר, הצל,  דברים שיש בהם סוד גדול. כמו שבזר צריך לגלות את הרז, מי שעוזר לגלות את הצל יש בלץ.. זה סוד הליצנות המרפאה. ליצנות רפואית זה לא רק במחלקות בתי חולים. כי כולנו חולים. כל אחד צריך ליצנות רפואית כדי לחשוף את הצל.

הלץ, הליצן , חושף מה שאנו לא מעיזים להסתכל עליו. את הרז.  הצל הוא הזר. הצל שבתוכי הוא הזר שבתוכי. יש לי חלקים בתוכי שאני מכיר, נוח לי איתם. לכול אחד יש גם  חלקים בנו שאנו מדחיקים, מסתירים, כאילו ד"ר ג"ק ומיסטר הייד.  שיר של לאה גולדברג,   או מרים ילין שטקליס:  הילד הרע שנכנס בי פתאום. אני לא עושה כאלה דברים.  אנו לא עושים כאלה דברים,  כי לנו יש טוהר הנשק, אנו צבא נהדר. הם עושים כאלה דברים. לא מוכנים להסתכל על האחר שבתוכנו. על מה שלא נעים להסתכל ולהודות,  מה שמוחקים מספרי ההיסטוריה, מה שמשאירים במסמכים מצונזרים שיפתחו אולי בעוד עשרים שנה. זה נכן ברובד לאומי ואישי.

אפילו לי אסור לגלות שאני מתנהג כך. זה הזר בתוכנו שגר איתנו. הצל. כשהוא גר בתוכנו הוא מעורר בנו יראה, שמא יחשף, שמא יצא לאור, שמא ישתלט עלי. הילד הרע שנכנס בי פתאום.

יעקב, רצה לגור במקום הזה שנשלט על ידי פחד. ושהכול בסדר בו. זה מה שיעקב ביקש לעשות. ביקש לישב בשלווה. די בלגאנים בחיים שלי.  חשב בוא נלך על בטוח, נעשה דברים כמו שצריך. אשמור על גבולות, הכול יהיה בסדר כאן. לא נחצה גבולות,

נהיה אנשים טובים לשכנים שלנו. מה יגידו השכנים?

וזה לא הולך לו. לא מסתדר לו, כי זו לא התכנית האלוהית.

התכנית האלוהית איננה שיעקב ימנע מבעיות, ולא שימנע מהצל ,  ולא שימנע מהזר שבו,  אלא שיתמודד עם כל הצל, והזר והרז.

עשה זאת בפרשות הקודמות, הוא ברח מעשו, שזה הצל שלו. ברובד הפנימי עשיו הוא לא מישהו אחר. בכול אחד מאיתנו יש יעקב ועשיו איש תם יושב אוהלים, אצלי "הכול בסדר", ויש את הילד המופרע, עשיו, איש ציד, איש שדה. טיפוס לא מתורבת. יעקב בהתחלה רוצה לברוח ממנו, להתחמק מהצל. מגיע לחארן ללבן, ורוצה להתחתן עם רחל, כי היא לא זרה לו. מסבירים בפנימיות. רחל יפה, לא חיצונית.  יעקב רואה בה יפה כי היא כזו שהוא מבין. לאה מכוערת בעיני יעקב, לא כי איננה יפה פיזית, אלא כי האנרגיה שלה היא משהו זר לו, וזה גורם לו לפחד, כך טוען הזוהר. יעקב אהב לדבוק במה שהוא מבין, ולאה הייתה למעלה מהבנתו, כך הזוהר טוען. אמירה מאד רדיקאלית.

לאה הייתה למעלה מהבנתו. אין לו קונספט של אשה כמו לאה. לכן הוא פחד ממנה, ובגלל שפחד ממנה, היא נראית לו מכוערת. כמו שכול מי שמפחדים ממנו נראה לנו מפלצת.

הרע המאיים, נראה גם לא אנושי – ואז אין בעיה להשמידו. זה מוביל לאושויץ.

דה -הומניזציה של האחר והזר. ואנו עושים זאת כל הזמן, בקטן כמובן. עושים דה הומניזציה של בני הזוג שלנו, של השכנים שלנו,  כדי שנוכל לפעול באופן אגואיסטי.

אנו  לא רוצים להרגיש שהוא כמונו,  לא להרגיש שהוא אחד מאיתנו. לכן טוב לראותו לא כאדם כלל. הוא לא באמת סובל. זה נובע מפחד מהזרות, פחד שמייצר ריחוק, ועוד יותר זרות, עד כדי מצב שמאשר לנו לנקוט באלימות.

אלה נקודות שממש צריך לשים לב אליהם. איפה לוקחים את האחר, את הזר וכל כך מפחדים עד שפשוט לא מסתכלים עליו כאדם. י

קיים הרובד הסוציאלי. היופי של העולם הזה שמה שקיים ברובד סוציאלי קיים גם ברובד פסיכולוגי ורובד רוחני.

ברובד הפסיכולוגי הפנימי יש לנו את הצל. הזר שבי. האחר שבי.

אלה מראות אחד של השני.

יש רוחניות שהיא רוחניות אפלה. יש רובד פסיכולוגי , צל פסיכולוגי. ויש גם  סטרא אחרא. לגלות שגם הסטרא אחרא הוא בעצם מלא קדושה, שכן, אין אתר פנוי ממנו. מאלוהים. אין אחר. סטרא אחרא זה הצד האחר, הזר. והתודעה האלוהית הגבוהה היא שאין אחר.

הרחבה בנושא: יעקב גלגול של אדם ולאה גלגול של לילית

ההמשך של העניין הוא, כיוון שהא"רי על סמך דברי הזוהר,  אמר שיעקב היה גלגול של אדם ראשון.  לאדם היו  שתי נשים: חוה ולילית.  גם ליעקב היו שתי נשים: רחל היא גלגול של חוה, ולאה היא גלגול של לילית,  כך אמר הארי.

זה מה שעורר אותי למחקר שהביא לכתיבת הספר של לילית,  ואז גיליתי מסכת שלמה על הגדולה של לילית,  ולא על השדיות שלה, שנבנתה מהפחד.

בתהליכים האלה יש אימוץ דימוי החברה עלי. התסביך העמוק של לילית, לא נוכל להיכנס לעומק עכשיו,, לילית היא דמות נקבית משוחררת מכול הבחינות, גם המינית, אינה מתורבתת, לא סגורה בשום מסגרת. היות שנתפסת בחברה הפטריאכלית כשלילית, היא רוכשת אחר כך את הדימוי הזה על עצמה ואז היא הופכת להיות מנודה מהחברה , בעיני עצמה.  לא שאומרת הם לא מבינים אותי. אלא קונה את הסיפור: " אני רעה -לא שווה", הורסת משפחות. מגיע לי הרע.

אלה דברים מוכרים בתהליכים נפשיים. חלק מהתיקון של הלילית שבכול אישה, הוא בעצם תיקון הדימוי העצמי שמופנם אלפי שנים. לא פשוט התיקון הזה. אלפי שנים של הפנמה של דיכוי והדרה של העוצמה של לילית מחטא הקדושה. לא פשוט להיגמל מזה.

זה הסיפור של דינה.  דינה אותיות נידהנידה מלשון נידוי. דינה, ביתה של לאה,  גם שייכת ללילית. חז"ל אומרים:" כמו האם כך הבת". דינה יורשת את תכונות לאה שמבטאות את החופש המיני שלה .

מה אומרת לאה ליעקב? "אלי תבוא". הלילה אתה שוכב איתי. לא מה שבת ישראל מנומסת אומרת. אבל לאה, בוטה יותר, ודינה צריכה בעצם לברר , בלשון קבלת הארי, להתעסק עם אותו דימוי פנימי שלה, שבגלל שהיא כזו, היא חייבת להיות מנודה. היא אחרת.

חז"ל ,מהראש הפטריאכלי קוראים  ללאה בכוונה יצאנית.

"לאה אמנו יצאנית הייתה" , שנאמר "ותצא לאה לקראתו". דינה יצאנית הייתה "ותצא דינה לראות בנות הארץ". מאיפה יוצאת? מהמסגרת החברתית המקובלת. אשה שיוצאת ממסגרת חברתית מקובלת.

לא אמרו זאת על רבקה למשל. שכתוב "והנה רבקה יוצאת". להיפך נאמר שרבקה יוצאת מהקליפות "והאיש מתבונן בה מחריש.

יש מדרש מאד מעניין שאומר שבפגישת יעקב ועשו, שזו פגישת יעקב עם הצל שלו. כשיעקב הולך לחראן הוא עושה בית ספר ללימודי הצל, בעל כורחו. רק רצה לברוח מאמא שלו (האם הגדולה והמאיימת) ומאחיו

אחד הדימויים של האם הגדולה בחלומות זה עכבישה.  אמא קטנה, אך רשתה פרוסה על כל חיי. איפה שלא אזיז רגל- היא ישר מרגישה. זה כרוך גם בצד האחר של העכבישה:  היא מוצצת דם. מוצצת את הלשד, מוציאה לי את המיץ.

אלה דימויים של עולם החלום שקשורים לדמוי האם הגדולה.

רבקה אומרת לו:  לך לימים אחדים. הולך ל-22 שנה.  אמא כבר מתה כשהוא חוזר.  התחפף מהבית. ברח מהעכבישה שמנהלת לו את החיים,  וגם מאחיו שבטוח שהוא רוצה לרצוח אותו. שמייצג את הצל בתוכו. בטוח שהוא לא מבין אותו.

לאן ברח? ישר לרשת של העכבישה הגדולה – לאה.

חשב שיגיע לרחל יפת התואר ויפת מראה. התאהב בה ישר. אך נפל ישר למיטתה של לאה.

חרן. חרון אף של מקום- כתבו חז"ל. הלך לבית הספר של לימודי הצד האפל.

בעל כורחו.  נכנס ללמוד אצל לאה, ולומד די טוב, וכשחוזר מתמודד עם עשו, חובק אותו, מקבל את הברכה מהמלאך של עשו, אך עדיין עדיין, לא נוח לו עם הצד האפל של האשה .

ואז יש מדרש מדהים. כתוב היכן שם את כל הילדים?

לחז"ל יש עין מאד מדוקדקת.  ודינה היכן הייתה? – לא מוזכרת שם .

כתוב את לאה ואת ילדיה. איפה דינה?

חז"ל אומרים, יעקב הטמין אותה בארון. בתיבה. למה? פחד שעשיו יראה אותה וישים עליה עין.  תהיה כימיה ביניהם. לכן סגר אותה בארון."ותצא דינה" – יצאה מן הארון.

זה מה שחז"ל אמרו. קב"ה אמר: רצית למנוע אותה מעשיו? מפחד מהצד האפל של אח שלך? מה שקורה לצל שמפחדים ממנו ומדחיקים- הוא גדל. נהיה יותר מפחיד.

הסמל של דחיקת הצל זה כניסה לארון.

צל מתארך בפרט בשעת דמדומים, בזמנים שדברים לא ברורים, הצל נורא גדול.

הצד האפל של המציאות גדל. בשפה של סמלים, יעקב מפחד מהפריצות שדינה מייצגת. כשפגש זאת אצל אמא שלה- לא ידע איך לאכול את זה.  פגש אצל אח שלו-  ולא ידע איך לאכול זאת.

בתורה זה לא נגמר. רק מוציאים אותה משם.  הכול שם נגד הזנות , הפריצות. "הכזונה יעשו את אחותנו"? חז"ל במדרש מוסיפים את החסר. שמעון ולוי רצחו את כל העיר ובאו לקחת אותה. אמרה: לא רוצה, מי יתחתן איתי עכשיו? עד שהבטיח לה שמעון שישאנה.

שניהם בנים של לאה.  זה לא היה כה אסור באותה תקופה. לפי חז"ל אחת מנשותיו של שמעון הייתה דינה. ונולדה בת מהאונס. משכם בן חמור, וקראו לה אסנת. לא ידעו מה לעשות איתה. ואז שמו אותה תחת אחד השיחים. הכול סיפורי חז"ל. אך כדאי להכיר את המיתולוגיה. השיירה שאספה את יוסף, מצאה אותה, ולקחה אותה למצריים והיא גדלה שם וזו אשתו של יוסף. יוסף התחתן עם אסנת בת פוטיפרה. לפי חז"ל יוסף מתחתן עם בת אחותו.

כדי לתת רובד אישי בעניין. מהיכן חז"ל מצאו את העניין ששמעון התחתן עם דינה? ברשימת בני שמעון , אחד מהם הוא שאול בן הכנענית. ימואל וימין ואוהד. ויכין וצוהר ושאול בן הכנענית. מי זו הכנענית?- זו דינה. קראו לה כנענית כי לקח אותה מהכנענים.

חשוב להכיר את המיתולוגיה הזו. בכול הדברים האלה יש עומק. בספר לילית, נכנסתי לפרטי פרטים של הסגה הזו, שזה ברור הניצוץ, גילוי הקדושה, החלק החיובי של לילית. האופן בו חז"ל דברו את תורת הסוד היה על ידי משלים וסיפור. כך היה מקובל. לא רק הם, בהרבה עמים. יש מקומות שמדברים פסיכולוגיה ותורת סוד באופן ישיר, בדרך כלל בבתי ספר אזוטריים. מה שמייחד את היהדות, שזו דת ציבורית, לכן המסרים תמיד מולבשים במשלים. כשחז"ל מייצרים סיפורי עם כאלה, על דינה, ולאה, ועשו וכו', יש בזה רובד של סיפור, מיתולוגיה. אך כמו כל מיתולוגיה, היא מכילה בתוכה תורת סוד. כמו שיונג אמר, החלום הוא המיתוס של היחיד, והמיתוס הוא החלום של השבט. החלום הציבורי שלנו. כשחז"ל מספרים סיפור שנקלט והפך להיות הסיפור. זה לא סתם, אלא כיוון שהוא מכיל אמת עמוקה, שהרבה פעמים לא יודעים מה זה אומר, אך מרגיש שצריך לשמור ולספר לילדים. המיתוס הוא החלום של השבט. המיתוסים שלנו בין היתר נמצאים במדרשי חז"ל. כדאי ללמוד אותם ולפתח אותם דרך שפה סמבולית, כמו שמבינים חלום. כל הדמויות בחלום זה אני

מה ביקשתי?-  קצת שקט. לישב בשלווה בארץ מגורי אביו. בתוך גדרות הגר, שמפחד להיות אחר. ארץ כנען, תן לי להיות בהכנעה. – זה לא עובד. כי התכנית האלוהית  היא לא שתשב עם ההרגלים שלך, אלא שתתמודד בדיוק עם מה שמפחיד אותך. כך יעקב צריך להתמודד עם אחיו, עם לאה, עם דינה והסיפור שלה ואחר כך , עם כל מה שקורה

ליוסף  – קנאת האחים. מקום שבו הדבר שהוא הכי אוהב – נלקח ממנו , בגלל שהוא אהב אותו.

"ביקש יעקב לישב בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף" אומר המדרש.

רוגזו-  הכוונה הבלאגן של יוסף.

.  הפרשה כולה זה על הבנת חלומות. נכנסים לתקופה של חלומות, חודש כסלו, מיוחד לו חוש השינה, לפי ספר יצירה. בין היתר, חלום יעקב שהיה בפרשה קודמת, עכשיו חלומות יוסף ובפרשה הבאה חלום פרעה. כמעט כולם מרוכזים בחודש כסלו שהחוש הפנימי שלו הוא חוש השינה. כשמנסים לפענח חלום, אחת ההנחות הבסיסיות שמוציאות מרצע מן השק, זה בוא נגיד שכל הדמויות שחלמתי עליהם זה אני.  חלמתי על אספקטים בתוכי שמתגלמים על ידי הדמויות האלה. מה זה אומר? יעקב זה אני, דינה זה אני , עשו זה אני , שכם בן חמר זה אני הכול קורה בעולם הנפש. מה קורה? אז אומרים יש איכות מסוימת שמתגלמת בדמות אחת, וממשיכה להתגלם בדמות הבאה.  גם בחלום זה קורה. אותו אדם, פתאום הוא אדם אחר. מבטא את אותו עניין.

דינה מרכזת בתוכה את שאלת ההדחקה, הנידוי. מה שקורה כשאנו מדחיקים את הצדדים הפרוצים שלנו. רצית לסגור בקופסא? תראה איך זה התפרץ. זה מה שקורה בדרך כלל. רוצה לכלוא את זה, זה יתפרץ במקומות שלא תכננת.

מישהו בא אלי לייעוץ לפני כמה שבועות, בחור צעיר, נשוי, עם סיפור שאשתו לא רוצה לשכב איתו כבר שלוש שנים.   בקושי מקיימים יחסים. הבנאדם בן שלושים. לא נעים לו. נראה לו לא רוחני – מה אאלץ אותה? מה אני אשבור את הנישואין בגלל מיניות? צריך להסתדר עם זה. היא אמא טובה, אשה טובה. אני צריך להסתדר עם זה. לכלוא עם זה. ביהדות כתוב "לשבור את היצר".

אמרתי לו:  עליך להבין את העובדה. אין אפס. או שתהיה לך מאהבת, או שתבגוד באשתך, או שתתגרש ממנה, אם לא תסדרו את זה. או שאתה תחלה בסרטן –  אין אפס.

אי אפשר לכלוא את עוצמת הארוס.  כל מיני יעקובים רוצים לשים דינות בקופסא.

זה לא עובד. מתי שהוא זה יתפרץ. פתאום יהיה לך רומן בלתי מתוכנן. אני לא יודע איך עשיתי כזה דבר. אני לא אחד שבוגד. או שתבגוד בה – או שתשים על השולחן ותגיד" לא חיים כך". או שהכוח הזה יהרוס אותך מבפנים. זו האופציה האחרת. למזלו, יש סיום שמח, היה לו מאד קשה לקבל.   היה לו המון התקוממות. בסוף קיבל. חזר ואמר – דברתי איתה והסכימה ללכת לטיפול. הסכימה שיש בעיה. הבעיה לא בזה שהוא לא מדכא את יצרים שלו, אלא שהם לא מסוגלים לקיים יחסים נורמאליים. חשבה שהיא בסדר , היא רוחנית.פרושה. לא יודע מה קורה איתם עכשיו. מקווה שהם בטיפול. אני אומר זאת ביחס לנושא של "ותצא דינה"  – זה תמיד מתפרץ בסוף! ואם לא תתן לארוס מקום ותכיר בקיומו הוא יציף אותך ויתפרץ לך במקומות הלא נכונים. רואים את זה הרבה, לצערנו, על ימין ועל שמאל.

הניסיון להכניס דברים לקופסא, והצורך שלנו להבין שדברים שמכניסים לקופסא מתפרצים באופן בלתי מבוקר, ועדיף יותר להסתכל על הצל , על הזר, ולגלות את הרז. לדינה, לאה, לילית,לשד שבתוכי יש סוד גדול שהוא יכול לגלות לי. הוא נמצא שם כדי לגלות לי סוד שלא הייתי מעיז להסתכל עליו  לא הייתי מעיז להבינו. כי אני רוצה, כמו יעקב לישב בשלווה . רוצה להיות איש משפחה טוב.  "ספר לי איך לכבוש יצרי

ואמשיך להיות נשוי לאשתי הטובה והחמודה". אך הרז שבזר בא כדי לחשוף אותנו לאפשרות של גדילה,  לאפשר לנו גדילה. וזו התכנית האלוהית לגבי יעקבים למינהם,  אלה שמתעכבים, שלא רוצים להתפתח. רוצים להתעכב –  על כורחך תתפתח. (כבר בלידה מנסה לעכב את הדבר הפראי (עשיו)  שרוצה להיוולד.

הסיפור של יעקב ועשיו שהם תאומים, דמויות האור והצל, חוזר על עצמו בפרשה שלנו.

מה שנקרא סיפורי מראה, היינו,  סיפור שכאשר מקשיבים לו,  שומעים שהוא מראה לסיפור אחר. יעקב ועשו תאומים מלפני שלוש פרשות. וכאן יש לנו את פרץ וזרח.

יעקב גונב לעשיו את הבכורה כשהם כבר מבוגרים, בעיה שאנו מתמודדים איתה.

יעקוב אבינו, שהוא לא טיפוס הכי ישר. המילה יעקב לא רק מלשון עיכוב, אלא עקום. "והיה העקוב למישור". עקוב- זה מקום בלתי ישר בשפה המקראית. זה תחמן. יעקוב זה תחמן- טיפוס לא ישר. לכן עשיו אומר "אחי קרא שמו יעקב ויעכבני זה  פעמיים. את בכורתי  לקח ועכשיו לקח  גם את ברכתי". פעמיים עבד עלי.

עשיו ראש פשוט, כמו עיקר פולני. פתאום יצא לו להתעסק עם איזה יהודי ,פתאום בא לו יעקב, לא פלא שקוראים לו יעקב. במובן של תחמן. פעמיים עבד עלי.

ליעקב לא נוח עם הסיפור הזה. לכן מנסים אחר כך לתקן לו את השם. ישר-אל.

ברור שהוא בורח. בורח מעצמו. לא נוח לו להיות תחמן.

כשאביו שואל אותו מי אתה? לא אומר לו קוראים לי יעקב. כי השקרן לא מודה שהוא שקרן. אומר: "אנוכי, עשיו בכורך". עשיו כתוב עם יוד. אותיות עשוי, הכול בסדר.

what you see is what you get

יעקב לגמרי הפוך. הדמוי שלו לגמרי הפוך. אני איש תם יושב אוהלים ובוחש בקדרה…

ממה שיעקב בורח, אליו הוא נופל, כדי ללמוד. ולבן , הרמאי הגדול נקרא לבן, לבן כשלג. כמו שיעקב אומר אני איש תם. לא יודע לשקר. אלה השקרנים הכי גדולים.

רק כשהמלאך (שרו של עשו) שואל אותו. זה מאבק פנימי עם עשיו, עם הצד האפל שבתוכו. כשהמאלך שואל אותו איך קוראים לך. אמר יעקב. אמר לו:" לא יעקב יקראו לך כי ישראל". כשהשקרן מודה שהוא שקרן , הוא כבר לא שקרן. זה מאד פשוט.  כל עוד לא מודה מי אתה – אתה יעקב. כשמודה שאתה יעקב – אז אתה כבר ישראל.

הסיפור חוזר עם פרץ וזרח בני תמר.

מהסיפור עם יהודה. נולדים לה שני תאומים : פרץ וזרח.

זרח הוא התינוק שמוציא יד.

הקדמה:

אחרי שמוכרים את יוסף , יהודה מתייאש מהחיים. לוקח  אחריות, לוקח ללב ומתרחק מכול אחיו.  מתבאס מהחמולה. די עם זה.  הולך להיות עם הכנענים. "וירד יהודה מאת אחיו…" עוזב את אחיו, ומוצא אשה בת איש כנעני בת שועה. נולדים לו שני ילדים. מפסוק אחד לשני הוא כבר מחתן אותם. ער ואונן.

"ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר". היה ער. "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני  אדוני –  ומת". ואז יהודה אומר לאונן קיים את הייבום, מה שהופך מצווה בתורה. שהאח מתחתן עם אלמנת אחיו, כדי שתיכנס להריון ויוולדו לה ילדים, שהם כאילו הילדים של האח המת. והם ימשיכו את הנחלה. זה נקרא ייבום.

אבל אונן  ברגע שידע ש"לא לו יהיה הזרע" לכן שיחת ארצה  הזרע. כדי שהיא לא תיכנס להריון.

"רע בעיני הוויה אשר עשה וימת גם אותו"

תמר אלמנה בשנית.  שני בניו של יהודה מתו. אך יש לו עוד ילד. שילה. ילד קטן. יהודה חשב, שני בני מתו עם האשה הזו, ויאמר יהודה לתמר, שבי בבית אביך , עד שיגדל שילה בני. כי חשש פן ימות גם הוא כאחיו.

ואז, תמר מתחפשת לקדשה, לזונה, יהודה רואה זונה-  מציע לשכב איתה. והיא מתעברת. וכשנולדים הילדים הם תאומים. "ויהי בעת לידתה והנה תאומים בבטנה", שאביהם יהודה.

"וייתן יד". קורה, וולד הוציא יד קודם. המיילדת  רואה הוציא יד – הוציאה סרט  אדום וקשרה על היד-  סימנה אותו-  לדעת מי הבכור (חוקי ירושה)

"ויהי כמשיב ידו  והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ –ויקרא שמו פרץ"

קוראים לו פרץ כי הוא התפרץ. אח שלו היה אמור להיות הבכור, ואח שלו התפרץ

"ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני ויקרא שמו זרח"

סיפור אל תאומים המתמודדים על בכורה כבר  מבטן.

בעצם הסיפור רוצה להראות לנו מי בעצם הבכור. זרח, זה שיצא שני, שהוא מקביל ליעקב. הסיפור כאילו אומר לנו, שזה שיצא שני הוא הבכור באמת, והראשון נדחק, התפרץ. כאילו עשיו לא אמור היה להיות ראשון. עשיו הוא דמות פרוצה, פרוץ,פורץ , מתפרץ. יעקב הוא מן זרח כזה.

הסיפור מבחינת חקר המקרא, מוזמנים לקרוא מה כתב על זה  יאיר זקוביץ.

שני חוקרי מקרא ששווה להכיר עבודתם: ישראל קנול ויאיר זקוביץ. חשוב להבנת המקרא.

הסיפור הפשוט בא להגיד. יעקב לא גנב הבכורה. בא לומר השני הוא בעצם הראשן.

יש כאן עוד רובד. פרץ וזרח הם שני טיפוסים, שני ארכיטיפים. יש טיפוס פרץ וטיפוס זרח, זרח הוא זה שזורח פרץ הוא הפרוץ שמתפרץ.

זרח – כולם רואים שהוא נראה טוב שהוא זורח.

פרץ הוא זה שלא נראה טוב. מסתכל עליו ואומר הוא הולך לשבור לי את המסגרת.

הוא בעייתי. הוא הילד המופרע של הכתה.

אלא מה? שושלת בית דוד שהיא לפי המסורת היהודית, שושלת המשיח, באה מפרץ, לכן דוד נקרא איש בן פרצי.  הוא בא מפרץ.

כולנו בני לאה. על לאה  אמנו נאמר שהיא פרוצה.  כולנו בני זונות

בני רחל רובם נעלמו בעשרת השבטים. יש כמה מחלקנו שהם משבט בנימין שחלקו קצת נטמע בממלכת יהודה. ממלכת יוסף שזה ממלכת אפרים, ממלכה הצפונית, נחרבה בידי אשור ונגלתה, אלה עשרת השבטים שנעלמו לנו. נטמעו בעמים אחרים. אך לא ניכנס לזה כרגע.

המסורת שאומרת שהיסוד הגואל (המשיח) בתוך כל אחד מאיתנו.

את כל הדברים האלה צריך תמיד לעבור מהרובד המיתולוגי שפורס הדברים על הרובד חברתי היסטורי , שאולי הוא נכון, אך תמיד לקחת פנימה לרובד פסיכולוגי רוחני. נקודת משיח בתוך כל אחד מאיתנו, החלק הגואל הוא בן פרצי. הוא בן זונה, הוא פורץ ופרוץ. המשיח הוא בן של היסטוריה הכי פרובלמאטית בכול התנך. חז"ל רואים זאת , שמים לב לזה, מאיפה זה מתחיל.   הישועה חייבת לקחת יסודות מהצד האפל. אורות דתוהו.

יהודה ותמר. חושב שהוא זונה. מהיחסים הללו שבמחשבה של יהודה היה שהוא שוכב עם זונה, נולד פרץ. מפרץ נולד אחר כך בועז, הייחוס שלו למשפחת פרץ. בת זוגו היא רות המואביה. איך נולד מואב? (מואב= מאב. נולדתי מאבא של אמא שלי. סבא שלי הוא אבא שלי) מלוט. ששתי בנותיו השקו אותו יין בסדום. מגילוי עריות. הזיווג של רות ובועז זה שני אנשים שבאו מיחסים מפוקפקים.

משם נולד דוד שלא טמן ידו בצלחת , כידוע. היה שובב גדול. לקח את בת שבע. מעשה נבלה. מעבר לכך שבת שבע הייתה נשואה. מעשה הנבלה הגדול שסידר לאוריה , שהיה חייל מאד נעלם, סידר לו מוות. בחש בקדירה כדי שימות. סידר לו חזית. אמר ליואב תשאירו אותו בחזית, ותיסוגו. לדוד היו שמונה עשרה נשים. השושלת המשיחית ממשיכה מבת שבע. לא מאביגיל, לא ממרב. בת שבע. שהזיווג איתה היה די מעצבן. הילד השני שלמה הוא שממשיך את השושלת. חז"ל אומרים  על המשפטי "מצאתי דוד עבדי…" היכן מצאתי דוד עבדי? – בסדום במערה עם לוט והבנות. שם נולד המשיח. למה? למה בנות לוט רצו לשכב איתו? – למטרה נעלה. לא שאבא שלהם היה  כזה מושך. אלא כי  נכחדה האנושות. הן רצו להציל את האנושות. משיח זה להציל את העולם. את האנושות.  הן הבינו זהו זה רק  אנחנו ואבא, צריך להמשיך את האנושות.  חושבים שישו בא מבית דוד. ובת זוגו של ישו מרים המגדלית. מרים ממגדל.

למה השם מוחל לדוד ולא לשאול?

. למה לא נמשכה מלכות שאול? חז"ל אומרים משפט מפתח בעניין שלא היה בה דופי. הבעיה של שאול שהיה יפה מידי, היה בסדר. היה זרח. שאול רצה להיות זרח. הכול אצלי בסדר. שאול בא מבני רחל, משבט בנימין. דוד מבני לאה.

הזוהר מוסיף על זה ואומר, שהסיבה שנמחל לדוד החטא, כיוון שהשתמש בהומור. היה בדחנא דמלכא. היה הליצן הרפואי של אלוהים.

הפסוק בתהילים פרק נ"א. מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כשבא אל בת שבע.

מזמור הוידוי שלו. אומר "חטאתי למעל תצדק בדבריך, תזכה בשפטיך".

לחז"ל יש עין מאד מדייקת ובוחנת. מה זה "למען תצדק בדבריך". אמר:  דוד אמר "בחנני השם …"

דוד אומר למה אומרים אלוהי אברהם יצחק ויעקב, רוצה שיגידו גם אלוהי דוד. (אלה ארבעת רגלי המרכבה, חסד גבור התפארת ומלכות)

קב"ה אומר אותם ניסיתי – אותך לא. דוד אומר: בוא תעמיד אותי בניסיונות. קב"ה אומר לו, לא תעמוד בזה. דוד אמר, כן אצליח. אז קב"ה אמר – בסדר, הנה בחורה יפה על הגג.

ישר רצח  את בעלה ולקח אותה . בא נתן הנביא. דוד : " חטאת אך למען אצדק בדבריך" אני אמרתי שאצליח, אתה אמרת שלא אצליח, אז אשבור לך את המילה?

זה הלץ שמחלץ את הצל.    דוד מכיוון שהיה לו הומור, היה הג'וקר האלוהי, לכן מחלו לו. ליצן החצר. צריך להבין- הזוהר נכתב בספרד,  מאה שלוש עשרה. מסורת חצרות המלכים. לכול מלך יש ליצן חצר. בראש של כותבי הזוהר, חוג כותבי הזוהר בספרד, שמכירים את חצרות המלכים, גם למלך מלכי המלכים יש ליצן. הליצן מסתכן כל הזמן שיערפו לו את הראש, מעיז לומר מה שאף אחד לא מעיז לומר. היו ליצנים שזייפו ונפרד ראשם מצווארם. ליצן תמיד לוקח סיכון. רוצה להיחלץ ממצבי מצוקה על ידי כוח הבדחנות, אתה לוקח סיכון.  או שתצליח או שלא. אם תצליח יש בזה אפשרות. אחת הדרכים הטובות ביותר לצאת ממצבים שאין להם מוצא אחר זה בהומור.

גם בייעוצים זוגיים. לא אכנס לעומק הדבר, רק אזכיר בקצרה. מה שקורה לנו הרבה פעמים שאנו נכנסים לתבנית תגובה פוסט טראומתית. היא פוגעת בי, הוא פוגע בי ועכשיו יש  נקיק, מסלול. אתה נכנס למסלול. אין בו ימינה או שמאלה. נפגעתי אני מסתגר, לא מדבר, אני פוגע. ואז זה מסלים. תהליך הסלמה. אני פוגע בך ואת בי ויוצאים מזה בשן ועין. הנקיק הזה הוא התבנית,  והחוכמה בטיפול העצמי , גם בזוגיות,  היא לתפוס את עצמי בכניסה לנקיק.  בכניסה לדפוס. מתי אני נכנס לדפוס פעולה? נכנסים לדפוס כשחושבים שאין ברירה. נזפו בי, אני עכשיו מרגיש נזוף,  נכנס לתבנית של מסכן שמחפש רחמים. רוצה שממש יראו שאני מסכן. כי רגיל שאמא בסוף הייתה מלטפת אותי. כך הייתי יוצא מזה. במקומות האלה זה כפתור של אוטומט. "פגעו בי" –  זה אוטומט.

יש גם כפתור של כעס. תגובת אלימות. סדרת תגובות שנצרבה בך בילדות מתי שהוא. אבא צעק עליך  ויצר את התגובה הזו. אמא שלך נזפה בך וצרבה, ממש צרוב בחומרה שלנו. זו טראומה. כל אחד מאיתנו מסתובב עם טראומה. וצריך לדעת איך להיחלץ מהם. לא פשוט. כי היא צרובה בחומרה שלנו, לא תוכנה. אי אפשר למחוק. זה כמו צלקת. צריך לעקוף אותה. אך יכול לעקוף רק כשאתה לא נכנס אליה.

לכן ,צריך מספיק מודעות עצמית כדי לתפוס הנה אני נתפס לתגובה תבניתית. איך יוצא מפה? אחת הדרכים המופלאות עי הומור  – צחוק על עצמך, לא על האחר. יותר מפתה לצחוק על בן הזוג. לעשות צחוק מעצמי. באותו רגע לעשות דבר הכי דבילי בעולם. תרקוד, תשיר, תעשה כאילו יש לך חצאית מיני. לא חשוב מה, תוציא עצמך בציצית ראשך מהבוץ. שקוע בבוץ של חוסר פרספקטיבה. הלץ מחלץ אותך מהתבנית הזו. יש פטנטים של איך להיחלץ.

בני זוג יכולים לעזור זה לזה. מכירים את התבנית אחד של השני . כשאני נכנס לתבנית, עושה לי סימן מוסכם. יאללה. תוציא עצמך. היא לחצה לך על הכפתור, לכן היא שם. עזר כנגדו. היא שם כדי ללחוץ לך על הכפתורים ואם שניכם עובדים עבודה רוחנית מי שראשון מסמן לשני.

כמו הסיפור של רבי נחמן . שמלך חזה שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה יהיו משוגעים. אמרו לא נאכל. אמרו אם אנו לא נאכל אנו נהיה המשוגעים. נאכל ונזכיר כל פעם אחד לשני שאנו משוגעים.  בני זוג יכולים לעשות זאת אחד לשני תוך כדי שזורקים צלחות. לזכור את הסימן על המצח. אנו משחקים עכשיו את משחק השיגעון.

המודעות היא זו שמסמנת לי בכלל שנכנסתי לתבנית. אך זה לא מספיק. לדעת שאני שם, אלא צריך  להתרומם ולראות שיש עוד אפשרויות. כי כשאני בתבנית נדמה לי שאין אופציה אחרת. לכן , המדינה שלנו למשל מדינה פוסט טראומתית. הרבה שנים אנו נורא מסכנים, לכן נדמה לנו שאין דרך אחרת. חייבם להיות כך וכך.  מצב פוסט טראומתית. כשחוזרת הטראומה, כל העצות הטובות של חברים שלי לא שווה כלום.  מה שאומר לך נראה טפשי.  צריך להתרומם למקום שיש לי בו פרספקטיבה ורואה אני לא חייב את הנתיב הזה, יש מעקף. אפשר לעקוף יש עוד דרכים . צריך לראות שיש עוד דרכים .

אחד הדברים המרוממים אותנו זה צחוקים.

כשתופסים את החיים יותר מידי ברצינות, ממש נעלבת,  הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות- זה לעשות צחוק מעצמך. אתה ממש רוצה שירחמו עליך.

צריך להיחלץ בכוח הלץ ולגלות את הרז

אתייחס בנקודות, כי זמננו נגמר.

הפרשה קודם כל מראה שני סוגי תגובות ביחס לפיתוי, לא במקרה.

יהודה רואה את תמר, חושב שהיא זונה – הולך אליה

מיד אחר כך, יוסף מה זה צדיק. אשת פוטיפר מנסה לפתותו, ובעור שיניו נחלץ ממנה. שני טיפוסים שמגיבים אחרת לפיתוי מיני.

ממי נולד משיח? – מיהודה. זה שמתפתה. משיח בן יוסף מכין את הדרך

למה?

יוסף היה בן זקונים של אביו. חז"ל אומרים איך יוסף התגבר על היצר? דמות דיוקנו של אביו נראתה לו. אשת פוטיפר באה לפתותו והוא רואה את אבא שלו.

יעקב מייצג את הבסדר, את איך שצריך להיות. זה מה שקורה להמון אנשים. מופיע סופר אגו. מה הדמויות המחנכות שלי היו אומרת על זה.? זה סופר אגו. יוסף לא פועל מעומק נשמתו אלא מהפנמת ערכי מוסר שהפנים בבית. ככה לא מתנהגים! אבא אמר! .

יוסף ויהודה משמשים כאן כשני ארכיטיפים. מה קורה לך בסיטואציות האלה. המעניין שדווקא מיהודה יוצאת משיחיות. אך צריך לעבור הרבה תלאות בדרך. בלשון החסידות "הרבה בירורים" כדי לגלות את הניצוץ הקדוש שהיה שם , צריך הרבה תהליכים פנימיים. הניצוץ הקדוש הוא הכניעה, ההיענות למשהו שמרגיש לך נכון, אפילו שאתה מתבייש בזה. יהודה מתבייש בזה שהלך לתמר. תמר שאלה :מה תיתן לי? אמר: אשלח גדי עיזים ביקשה עירבון. אמרה: תן לי את חותמך ופתילך אשר בידך. פתיל זה שרשרת התפילה. תפילה מלשון פתיל בתימולוגיה של מלים.

מבקשת את המטה, החותמת והפתיל. ואז שולח את גדי עיזים לא מביא בעצמו כי מתבייש. חברו הכנעני לא מתבייש. ליהודה יש מוסר כפול.  הוא התפתה למשהו אמיתי, אבל עדיין הוא בן של יעקב, שמתבייש בצל שלו, לא נוח לו עם הסיפור.

צד אחד מתפתה, וצד אחר אומר איזה בושות עשיתי.  "רק שלא ניהיה לבוז". ולא סתם מתבייש. כשנודע לו שהיא בהיריון, אמרו לו תמר הרתה לזנונים. אמר "הוציאוה ותישרף" שם רואים מוסר כפול. כשהוא הולך לזונה זה בסדר. אך היא זונה – שתישרף. זה היחס לאשה. לקדשה. לזונה. מלים מתחלפות בפרשה.  "אייה הקדשה"?  קדשה היתה אשה כוהנת מין בתרבות הכנענית. כוהנת לאלה. שהשתמשה בין היתר בפולחנים מיניים.  היו קדש וקדשה. רק במהפכה המונותאיסטית העקובה מדם של יאשיהו מאות שנים אחר כך, שהתחילה את תהליך היהדות. שרצח ובזז כל מי שחשב אחרת,  (מכסחים כל מי שנראה אחרת).  בתקופת יאשיהו כתוב בספר דברים שלא יהיה קדש ולא קדשה בישראל. קדש זה גבר כהן מיני.

גם לשון זונה. בבית ספר אמרו מוכרת מזונות.  זונה מוכרת מזון לנשמה. זונה היא מזינה. לא סתם מזון וזנות השורש זן בשניהם. בתפיסה הקדומה זה קשור לתזונה. קדשה היתה מזינה.  זה מה שאפילו זונות הרחוב הכי מנוצלות עושות יוםיום. הם מזינות גברים רעבים. שרעבים לקצת אנרגיה נשית ואין להם איך לקבל אותה. הם עושות עבודת קודש בצורה מוזנחת. כשיש מוסר כפול לחברה שלנו. אבל הזונות עד היום מזינות.

פרשת הקנאה

יעקב אוהב את יוסף מכול בניו.  וגורם לקנאה של האחים ביוסף.  וגורם באופן פרדוקסאלי שהדבר שהוא הכי אוהב יילקח ממנו.  בגלל שהוא כל כך חומד אותו – הוא גורם לזה שזה יילקח ממנו. וזה דבר שקורה הרבה במציאות.

מה שאתה חומד- יילקח בצורות שונות.

הוא עושה אותו שלו "כי בן זקונים הוא לו" עושה לו כתונת פסים. חומד אותו אתה חומד של ילד. אתה שלי. כי הוא מזהה בו את עצמו. את מה שהיה רוצה להיות. יוסף הוא איך שיעקב היה רוצה להיות. הוא בן רחל. הוא איך שיעקב היה רוצה לראות את עצמו.

אומר דברים בקיצור נמרץ, אך צריך לעבוד עליהם כל החיים:

שני דברים באנו לעשות פה בעולם: אחד זה ללמוד לאהוב. להתאחד. והאחד זה ללמוד להיפרד.

כי אהבה אמיתית, אין לה בעיה של פרידה, כי היא ללא היצמדות. באנו ללמוד להתאחד כי הכול אחדות אחת ממילא. עומק המציאות היא אחדות. כולנו דמויות מצומצמות שמצוירות על פני המשטח האחד של האלוהות האינסופית כל הזמן. בעומק העומקים של כולנו, כולנו אותה מציאות, אנו מאוחדים בעומק נפשנו. בעומק שהוא מעבר לנפשנו. הנפש מפוצלת. יודעת עצמה כדבר נפרד.לכן כשאוהבים חשים את התרחבות האני, נחלץ  סופסוף מהבדידות העצומה של חווית הנפרדות. האהבה מייצרת קדושה כי אינטימיות זו קדושה. להיות אחד עם , בנקודה מסויימת מגלה שאני לא נפרד. לפחות את ואני. לפחות אני והגיטרה שלי. איפה שאני מצליח ליצור אינטימיות, אחדות, שם יש קדושה. אך מיד אנו רוצים ליצור בעלות על מה שאנו אוהבים, בגלל הפחד. רוצים ליצור קניין. קיין בא ואומר זה שלי! באנו ממקום של אהבה, שמבין שהאני מתרחב. האקסטזה של האהבה היא ההרגשה שאני מעבר לגבולות האני המצוצמם שלי.  אלא שאז אני אומר: אתה שלי, את שלי,האדמה שלי. הבית שלי. כלי הנגינה שאני אוהב שלי. יצר יוצרים קניין ומצמצמים מתוך פחד מהאחר. יוצרים את השני לאובייקט, והופך להיות נכס שלי. את האהובה שלי. את מספקת לי עכשיו את תחושת האני הנפרד שלי שהוא בסדר. הבעיה היא ההיצמדות. לכן הלימוד הוא דרך ההיפרדות.  לא פרידה. אלא אי היאחזות. Non attachment

הלימוד הגדול הוא לדעת ליצור אינטימיות ללא היצמדות. האם יודע ליצור אינטימיות עמוקה.והאם במקומות שיצרת אינטימיות  מצליח להיות ללא היצמדות

יעקב טועה בכול הדברים האפשריים. הוא אנטי גיבור הכי מוחלט שיכול להיות.

Disfundctional family לגמרי. משפחה בלתי מתפקדת. לא רק אופרת סבון. טלנובלה. בעיניים מסוימות, ממש מצחיק. כל דבר הוא נכשל. הילד שהכי אוהב = נצמד אליו.

ברגע שנצמדת- יצרת קנאה. היצמדות באה מקנאה. הצד השני של קיין זה קנאה.

שורש קן. ומשם נכנסים לתוך התבנית של קנאה, תחרות, אלימות.

אז יעקב מנסה לשבת בשלווה וזה לא הולך לו.

פטפוטים שלאחר שיעור:

ההבדל בין פשט לסוד

ברובד הפשט של היהדות בדרך כלל הוא רובד מוסרני שאומר לך תהיה טוב ולא רע. יעקב הוא טוב ועשיו הוא רע. רובד שמשדר לציבור הרחב את מה שהציבור הרחב יכול היה לשמוע, מה שצריך לשמוע.

אחר כך באים פרשנים עמוקים יותר,לפעמים בקבלה, לפעמים בחסידות , לפעמים בשבתאות, לפעמים  דברים שאני מביא מעצמי. שמיועדות לקהל מסוים.  היום, הקהל שפעם היה קבוצות קטנות מאד, בתהליכים ההיסטריים שעברו- היום זה קהל רחב מאד. קהל  אינטליגנטי שוחר עומק ורוחניות הוא קהל רחב מאד היום.

הבעיה של היהדות שלא הסכינה לעשות את המהפכה הפנימית כדי לחשוף את הסודות הפנימיים שלה. היא חיה בהדחקה. כיוון שזה משרת את המנגנונים הפסיכולוגיים של הרבנים בעצמם. שמפחדים מעצמם. ראה מקרה מוטי איילון . אדם אינטליגנט מוכשר, רב מוכשר, בעל דרשה רציני ואיש טוב ככול הנראה, הומו סקסואל מודחק שדיבר כנגד הומו סקסואלי. ראה מקרה רב גפני , מישהי סיפרה לי שחשבה להצטרף ללמוד אצלי, גפני אמר לה אצל אוהד מתעסקים במיניות אצלנו הכול נקי. ואז בדיוק קרה הפוך. היכן שמחביאים דברים בקופסא זה מתפרץ במקומות שלא רצית במקומות רעים. הדרך היחידה להתמודד עם הצל זה לפתוח אותו. היהדות נמצאת במקום בעייתי. זה כואב לי . ליהדות שלוש מחלות ממאירות. הדחקת הטבע, הגזענות כלפי הגויים והדחקת האלמנט הנשי.

קחי את היהדות ותעבירי אנטי וירוס על כל הספרים. זו אחלה שיטה רוחנית. הבעיה שזה יצפצף כמעט בכול משפט. אנו נגועים.

צריך גאולה, תיקון בדברים האלה.

(בתשובה לשאלה אחרי השיעור:  החסידות התחילה את התהליך ולא סיימה אותו. נבהלה מעצמה וחזרה להיות הכי שמרנית בעולם. האדמור הזקן  היה בראש אלו שניסו  למתן, זה בדיוק מה שהתניא מנסה להסביר: כל הסיפור של קליפת נוגה. אנו  לא באים לברר  את גימל הקליפות הטמאות שאין להן עליה לעולם (מה שהשבתאים עשו) אנו רק עובדים בתוך קליפת נוגה. בתוך מה שמותר על פי ההלכה (זו הגדרת קליפת נוגה). התפיסה שלהם בדרך כלל היא שכאשר אתה עובר עבירה, ע"י התשובה עתה מברר. אך אסור לעבור עבירה. זה עובד רק בדיעבד. אם עשית עבירה, נגעת בעצם בגימל קליפות טמאות, יצאת מקליפת נוגה. נגיד, אכלת חזיר, כוח התשובה מברר את זה. מוציא ניצוצות מקליפות ולהחזירם לעולם הטוב. לכן בעלי תשובה עומדים במקום שצדיקים גמורים לא עומדים, כי הם מבררים ניצוצות גבוהים.)