מתחת לרעלה האיראנית

מאת אוהד אזרחי. מאי 2008

בהרים הגבוהים של תורכיה התקיימה השנה התכנסות, שיש מי שיאמרו שהיא פלאית ובלתי תיאמן, אך לכל מי שהיה שם היא נראתה כה טבעית, וכאילו אי אפשר היה שיהיה אחרת. בהרים הגבוהים של תורכיה ישבנו יחד סביב מדורה אחת, ישראלים, תורכים ואיראנים, כמאה גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ושרנו ובישלנו, אכלנו וצחקנו, שיחקנו ורקדנו כמו היינו החברים הכי טובים אלו של אלו, כמו היינו עם אחד, חסר גבולות מדיניים, עם של אנשים שוחרי שלום.

איך הגעתי לשם?

לשיעור הקבלה השבועי שלי הגיע פתאום חברי הטוב גבריאל. גבריאל הוא סוג של מלאך, וכמו המלאך גבריאל הוא מחפש מה להגביר. מה להעצים. ותמיד יש לו חוש כזה לאתר את הנקודות שהחברה שלנו יכולה לצמוח בהן. לכן אני מקשיב רוב קשב להמלצות של גבריאל. "אתם באים לתורכיה? זה אחד הדברים הכי חשובים שקורים עכשיו, אחי – מפגש עם איראנים, עם האחים האיראנים שלנו! תבואו" הוא אומר לי, ואני מרים בהפסקה טלפון לזוגתי הרבנית שתחיה ובודק אם מתאים לה לנסוע ככה פתאום לתורכיה. אשתי הרבנית חובבת הרפתקאות היא, וכך מצאנו את עצמנו לאחר כמה ימים עושים את דרכנו לכפר קטן ונידח בהרים שממערב לאנטליה.

שעות של נסיעה, שמביאות אותנו לכפר התורכי הקטן, שממנו ניתן להמשיך רק עם טרקטור ועגלה. איכר תורכי מתקשר איתנו בתנועות ידיים, כי אנגלית הוא לא יודע, לוקח עשרה ישראלים עם תרמילים וציוד במעלה ההר צפופים בתוך העגלה הנגררת שלו. עוד ועוד אנחנו עולים. בכל סיבוב בטוחים שבטח כבר הגענו, אבל לא. מי שבחר את המקום בחר מקום באמת מרוחק.

הריינבו

שבט הריינבו התחיל את דרכו באמריקה של שנות השישים. פעם ישבתי בבית קפה בניו מקסיקו עם אישה אמריקאית, ביתו ההיפית של איש עשיר מאד ויהודי כמובן, שעזרה לממן את הכינוס ראשון של הריינבו. מהו הריינבו? זהו כינוס שבטי של אנשים שוחרי שלום, שמתנהל בדרכי פלא: לריינבו אין כל ארגון מסודר, ואין בו מנהיגות ברורה. הכל נעשה בו בחינם, ומתוך רצון טוב. אנשים שומעים על מקומות הכינוס מפה לאוזן ומגיעים מכל רחבי העולם. ובכל כינוס ריינבו שאליו אתה מגיע מקדמים אותך הנוכחים בהכרזה "Welcome Home!" – ברוך הבא הבייתה…. יכול להיות שלא היית שם מעולם, ושאינך מכיר שם עדיין אף אחד, ויחד עם זאת – כשאתה בא לריינבו אתה בא הביתה.

כינוס הריינבו מתנהל בדרכים שבטיות. מתנדבים בונים מטבח מרכזי בתנאי שדה. מתנדבים אחרים אוספים כסף אל כובע קסמים שבו כל אחד מפקיד בדיוק כמה שבא לו וכמה שהוא יכול, ונוסעים לעיירה הקרובה לקנות מצרכים. יום אחד יכול להיות הרבה כסף – והסעודה תהיה דשנה במיוחד וביום האחר עלול להיות מעט כסף במג'יק-הט ואז כל המעגל ירגיש זאת בבטנו. אבל את האוכל חולקים יחד – מה שיש זה מה שכולם אוכלים. לריינבו יש מנהגים מסויימים שכשאתה מגיע אתה לומד אותם בדרך הכי טבעית שבעולם: על ידי התנסות. אתה לומד איך לנהוג בדרכים סניטריות בטבע ואתה לומד איך לעמוד במעגל ולכבד את המרחב של כל אחד אחר ואיך לשיר יחד עם כולם שירי תפילה לפני הארוחה. אתה לומד גם שהעבודה שצריכה להעשות נעשית רק מתוך רצון טוב, ומתוך שמחה ושחלק מ"העבודה" זה גם צחוקים ואוירה טובה. ולכן אם אתה מוזיקאי, למשל, אתה עדוי למצוא את עצמך שר ומנגן ומשמח את החברה שמקלפים תפוחי אדמה במטח – וזו תרומתך למאמץ הקהילתי.

לריינבו יש כינוסים מקומיים (כן, למי שלא יודע – גם בישראל יש לא מעט כינוסים), ויש גם כינוס עולמי שקורה אחת לשנה, כל פעם במקום אחר בעולם. לפני מספר שנים התקיים הכינוס העולמי בתורכיה ושם נפגשו פתאום חברים מישראל עם ריינבואיסטים איראנים ששברו להם את כל הסטיגמות לגבי "האיראניים". שני הצדדים שבכלל אינם צדדים, אבל ככה נהוג לומר, גילו למרבה הפתעתם שהחברה מהצד השני לגמרי אחרים ממה שחשבו בתחילה. האיראניים פגשו ישראלים אחרים ממה שדמינו לעצמם והישראלים פגשו איראניים ונים ממה שדמיינו לעצמם והיתה הרגשה שהמפגש הזה חייב להתרחש שוב. כך יזמו החברים מאיראן ומישראל, יחד עם חברים מארה"ב ומגרמניה ומתורכיה עצמה עוד מפגשים בסגנון הריינבו – מפגשים שמיועדים לאנשים מארצות שהמדינאים המטורפים להם החליטו להיות אוייבים, אבל שפיותם הפנימית מנחה אותם אל אותה מדורה, תחת אותם שמיים זרועי כוכבים, למקום בו מעבר למילים ולפחדים ישנו שדה בו מהלכים הלבבות חשופים, ומוכנים לפגישה של אהבה.

אושו בפרסית

וככה מצאנו את עצמנו משוחחים שוב ושוב עם החברים האיראניים ומגלים פשוט חבר'ה טובים אחד אחד, חבר'ה איכותיים,אינטיליגנטיים, בעלי חוש הומור מחודד, חבר'ה שנעים לנהל איתם שיחה עמוקה שבעמוקות ואחר כך לרקוד איתם באקסטזה של חגיגת הטבע היפהפה של הררי תורכיה הגבוהים והמיים הצלולים.

אשתי הרבנית שתחיה אשת תיאטרון ניו-יורקית היא, ומייד מצאה שפה משותפת עם עזיזה (שם בדוי), שחקנית תיאטרון איראנית שמתה על שיקספיר ועל מחזות זמר של ברודוו'י וחולמת על ימים חופשיים יותר בארצה. מיכל האקרובטית הישראלית מייד הציעה לרקוד קונטקט-אימפרוביזציה, ולמרות שלא כל הפרסים ידעו בדיוק איך ומה, תוך זמן קצר התגלגלו על הדשא גופות של ישראלים ואיראניים, בנים ובנות, נוגעים אלו באלו באותו מגע קשוב של גוף אל גוף המיוחד כל כך לשיטת הקונטקט.

<br />

לא פגשנו נשים עוטות רעלות שחורות וגברים שמאיימים עליהן ומחייבים אותן להשאר בבית. פגשנו חבורה של אנשים פתוחים, מאפשרים, זורמים, פתוחים ללמוד וללמד. באחד הערבים נקשרה שיחה ביננו לבין איסתהאר (שם בדוי שוב). איסתהאר בגופיה ורודה ללא שרוולים סיפרה לנו על הבית בו גדלה. בית של הורים שקוראים את ספריו של אושו בפרסית, ולפעמים אף אחראים על תרגומו והוצאתו לאור. בית של אנשים רוחניים ששואפים להקים אשראם בסגנון אושו בערבות פרס, כשיגיעו ימים בהם יפסק הסיוט בו הם נמצאים כיום. לדבריה רוב רובו של הציבור האיראני אייננו תומך בשלטון ובדעותיו. היתה זו השתלטות של מיעוט קיצוני דתי על הרוב שאיננו כזה כלל ועיקר. והרוב נשאר שונה. הכל קיים – רק במחתרת. ספרים וקלטות של העולם הרוחני, מפגשים של חברים, קורסים למדיטציה וליוגה, הצגות תיאטרון אוונגרד – עולם שלם של חיים פתוחים, המזכירים מאד את העולם הרוחני המערבי, קיים באיראן מתחת לפני השטח. וזה אפילו לא סוד גדול. "אנחנו רגילים לשחק את המשחק עם השלטונות" אומרת לנו איסתהאר "למשל – אסור לנשים בטהרן להתאפר בציבור. אם אישה נתפסת כשהיא מאופרת היא נעצרת על ידי המשטרה ומושלכת לכלא. אבל מה? המון נשים עושות את זה. הן לא מוותרות על הנשיות שלהן. הן הולכות לכלא ופוגשות שם נשים אחרות שגם הן נמצאות שם על אותו עוון בדיוק ואחר כך הן משוחררות אחרי יום יומיים וחוזר חלילה. יש בכלא האיראני דלתות מסתובבות. נכנסים, יוצאים. אני למשל גרה עם חבר שלי יחד כבר שנתיים, למרות שרשמית זה אסור, אבל למדנו איך לתמרן ואיך לשחק את המשחק עם השלטונות ככה שנצליח לחיות בפועל כמו שאנחנו רוצים ומאמינים".

הפתעה לטובה

הרבה פעמים נפגשתי עם מוסלמים פעילי שלום ודורשי שלום אבל המפגש עם האיראנים הפתיע אותי לטובה. שלא כמו במקרים אחרים – לא הרגשתי כמעט פער תרבותי. להפתעתי לא פגשתי נשים מדוכאות וגברים שובניסטיים שמדברים על שלום בין עמים ולא יודעים לעשות שלום בית. פגשתי אנשים מפותחים, נאורים, גברים שמאפשרים לנשים שלצידן להיות יפות וזורחות וגם דומיננטיות ומדברים אתנו כדבר איש אל רעהו. ללא רגשי נחיתות וללא תודעה קורבנית. אנשים שחיים תחת כיבוש איסלאמי קיצוני אך מתגעגעים געגועים עמוקים לאחווה אנושית רחבה, ויודעים לגמרי ששלום זה לא סיסמאות לפוליטיקאים אלא משהו שחיים אותו בפנים, משהו שמקרין ממך החוצה כשאתה באמת מחפש כיצד לחיות נכון, ולא להניח לפחדים ולחששות לשרטט לך את מפת העולם.

האיראנים המתוקים הללו, החברים החדשים שלנו, הפיחו בנו תקווה כה גדולה לעתיד אחר לכל המרחב העתיק הזה שבין הפרת והחידקל, הרי אררט, הנילוס והים הגדול.

בשנה הבאה, אינשאללא, נפגש שוב בתורכיה, במקום אחר בטבע, אבל עדיין בתורכיה, שהיא אולי המדינה היחידה שגם ישראלים וגם איראניים יכולים עדיין לנסוע אליה בקלות וללא צורך בויזות וסיבוכי גבול מיותרים.

בשנה הבאה יוקדש המפגש להעמקת הקשר בין הישראלים, התורכים והאיראניים, ואולי נזכה שגם כמה פלסטינים או כמה חברה היפים מכווו'ית ומקטר יצטרפו גם הם לחגיגת השלום המזרח תיכוני שמתחיל מהאנשים עצמם. אנשים שרוצים לבוא ביחד ולחיות שלום ולהיות שלום – כדברי אחת האיראניות שעמדה מול המעגל כולו של מאה ומשהו איש ואישה והכריזה "אנחנו, אנחנו השלום"!

[המאמר נכתב לאתר של "מהות החיים". ופורסם שם

<br />

מעגל הריינבו בתורכיה

]