יום כיפור ברחוב. סטריט רטריט מס' 1 בדרום תל אביב.

רבים שאלו אותי איך היה ברחוב ביום כיפור כתבתי מאמר לאתר של מהות החיים, ואני חולק אותו עמכם פה הבוקר.

הלכנו לעזאזל

סטריט-ריטריט ברחובות דרום תל אביב ביום הכיפורים תש"ע

אוהד אזרחי. המאמר נכתב עבור האתר של מהות החיים www.eol.co.il

"שלום, אנחנו ישנים ברחובות. יש לך משהו לתת לנו לאכול לסעודה מפסקת?" – ככה פתחתי את יום כיפור השנה, מסתובב ברחבי התחנה המרכזית בתל אביב, ניגש לדוכני האוכל שעוד מעט סוגרים את דלתותיהם ומקבץ מזון עבור החבר'ה לסעודה מפסקת. לא שיקרתי. באמת ישננו ברחובות, כי השנה החלטתי לעשות את יום כיפור כסדנא של סטריט-ריטריט (Street Retreat) ברחובות דרום תל אביב, ולראות מקרוב את מה שאני בדרך כלל לא מכיר ולא יודע, את המציאות האחרת הנמצאת מתחת לאף שלי, אבל היא בדרך כלל מצחינה מידי בשביל שארחרח בה.

שמונה אנשים הצטרפו אלי לריטריט. שבעה גברים ושלגיה אחת. כולנו נחתנו בתחנה המרכזית בצהרי היום של ערב יום הכיפורים, מוכנים אל הלא נודע. ביקשתי מכולם לשחרר הכל ולבוא ללא כלום בכיסים. אספנו את הכסף שנשאר לנו כעודף מהאוטובוס, סובבנו אותו מעל לראשינו כתרנגול כפרות, ושלחנו אותו לצדקה ואותנו לחיים טובים ארוכים ולשלום. וכך, ללא טלפונים בכיסים, ללא ארנק וללא תיק. פשוט כמו שאנחנו, ירדנו לרחוב.

בהתחלה יש תחושה של חופש, כי פתאום אין לך מה לאבד. ההרגשה שאין לי חפצים שצריך לדאוג להם ואין לאף אחד מה לשדוד אותי בכלל היא הרגשה משחררת. במהלך הריטריט ההרגשה הזו אפשרה לי להיכנס למקומות שלא הייתי מרגיש בנוח להיכנס אליהם עם הארנק וכרטיסי האשראי והנייד ומפתחות הרכב שנמצאים עלי בדרך כלל.

התפזרנו לקבץ אוכל לסעודה מפסקת וכשכל אחד מאיתנו חזר גם עם כמה שקיות גדושות במזון, שצדיקי התחנה המרכזית תרמו לנו ביד נדיבה, הרגשנו כמו בחגיגה (כולם שם תרמו באמת, חוץ ממוכר אחד שאמר לי את המשפט הידוע "לכו לעבוד, בטלנים!", אבל הקונה בחנות שלו תרם לי 7 ₪, שמייד קניתי בהם קפה הפוך לחבר'ה לסעודה מפסקת). וככה עם מלא בורקסים, פיצות, בייגלך ואפילו סנדביצ'ים מלחם חי, גבינת שמנת וסלמון מעושן, נדדנו מהתחנה המרכזית לגינת לוינסקי – מרכז העניינים של העובדים הזרים.

מריצים שורות
יום כיפור בגינת לוינסקי היה יום חופש לעובדים הזרים, שהתגודדו על הדשא בזוגות או בקבוצות, חלקם לבושים חגיגית, מפטפטים וצוחקים בקולות רמים. גם אנחנו עשינו לנו מעגל על הדשא, במקום שמצאנו מחוץ לצחנת השתן שעלתה חזק בכל הסביבה. סעדנו את לבנו בכל המאפים שקבצנו, ואת מה שנותר חילקנו בין האנשים ברחובות. לא פעם נתקלנו בכך שמי שנתנו לו מאפים ביקש עוד, גם עבור החבר או חברה שלהם. יש הרבה ערבות ההדית ברחוב. חנות הירקות המקומית נתנה לנו שקית מלאה פירות, אבל זכינו גם לחפש בזבל, ולמצוא גם שם משהו סביר לאכול.

לידנו התמקמו שני הומלסים מבוגרים על הדשא. האחד מזוקן והשני שחום עור, שניהם נראים בגילאי השישים ומשהו. הם פרשו סדין על הדשא, התישבו עליו והתחילו להריץ שורות. לא יודע מה הם הסניפו שם, אבל הם עשו זאת בלי לנסות להחביא משהו, כמו שאדם מתנהג בביתו. סידרו אבקה בשורה על נייר והריצו את האף מעליה, שואפים פנימה וסופחים אל תוכם את החומר, שגרם להם אחר כך להשתרע על הגב, זה ליד זה ולהכנס ליום כיפור במציאות קצת אחרת.

תמונות
עשינו מעגל. בררנו מי אנחנו ומה הכוונות שלנו ליום הזה, ואז ביקשתי מכולנו לצאת לשעה וחצי של מדיטציה ברחוב. התבוננות פשוטה במה שקורה. לשבת ולנשום באיזה מקום, ולשים לב למתרחש, ולחזור עם תמונות, כאילו יצאנו עם מצלמה. התמונות שכולנו חזרנו איתן למעגל אחרי המדיטציה היו מופלאות. אנחנו בסרט של נשיאונל-ג'אוגרפיק, אמרו החברים. זה עולם אחר פה. הנה מילים של אחד המשתתפים (אורי רגב) שחלק אתי תמונות במייל לאחר הריטריט:

תמונות שעולות לי בזכרון:

משפחה של אסייתים – אבא שני בנים וילדה יוצאים לרכב על אופניים בכניסת
יום כיפור בשעה 17:00 בשדרות הר ציון הריקות ממכוניות.

אבא ובן – שניהם ממוצא אפריקאי כבד – משחקים כדורגל על חתיכת דשא קטנה
באמצע הפארק, מוקפים בקשקשת של הנשים האסייתיות ובשיחות השקטות של הגברים
השחורים, כשממול על המדרכה שלושה גברים בוכרים הולכים ומדברים בקול רם,
וכל אחד מהאנשים הנ"ל בתורו מביט בי במבט משתאה ותמהה אבל משתדלים לא
לנעוץ מבט.

ארגזים ובהם דגים שרימפס ומאכלי ים נוספים מקובצים על המדרכה במדרחוב
נוה שאנן, אנשים מכל קצוות תבל ובעיקר אסייתים מתקבצים לראות, והריח המסריח
של מעמקי הים מציף את כל הסביבה.

מארק ודנה, שני ילדים פילפיניים מנסים לתקן את האופניים של דנה בפינה של
שלמה והר ציון. לאופניים נפלה השרשרת. שניהם מדברים עברית שוטפת ללא
בעיות עם מבטא פילפיני חזק בעיקר בהגייה של האות "ר", למרות שאף אחד מהם
לא מדבר פיליפינית אלא רק מבין.
השרשרת תוקנה בידי הרב-אמן ג'יוואן ארי בוסתן.

כושים! מלא מלא כושים! משחקים כדורגל במשהו שנראה כמו מתוך הסרט "עיר
האלוהים " ומלאן אנשים אחרים צופים במשחק שנראה כמו טורניר עם שופט
ואפילו יש לו משרוקית. לשופט.

יום ראשון בלילה, ליל כיפור, סמוך לשעת חצות, אחרי מעגל הוידויים בו כולם
גילו את הדארק-סייד שלי, באמצע פארק לוינסקי, מעגל של אסייתים ופיליפינים ( הם נחשבים אסייתים?)
מסביב ל4-5 נשים שרוקדות לקצב של מוסיקה, שנשמעת כמו עירבוב בין
הודו-ברזיל וסין. או משהו כזה. נשמע מאוד חם, מאוד מקפיץ.

תמונות נוספות:

אני עומד להשתין באיזו סמטה צדדית. מביט במבט מרפרף על השתן העוזב את גופי ופוגע באדמה המטונפת ומתיז ניצוצות, ומגלה שבעצם הוא פוגע בקונדום משומש. ואז מגלה עוד אחד ליידו, ועוד אחד ועוד אחד. המקום כולו מלא קונדומים משומשים (אחד אדום!). כנראה השתנתי לגברת אחת נכבדה במקום עבודתה הקבוע.

אני הולך לחפש משהו חם ללילה עבור אחד החבר'ה שסיפור שסובל מקור גם בקיץ. אני נכנס אל רחבה סגורה מאחורי דוכני השוק של התחנה המרכזית הישנה. ברור לי משום מה שאמצא שם איזו שמיכה. שני גברים מהלכים באזור. אני הולך לאחת הפינות המרוחקות, ומגלה שאחד הגברים עוקב אחרי. מייד אני אומד את כוחי לעומת כוחו המשוער ומנחם עצמי לדעת שאם יש צורך אני גומר עליו בקלות. הוא לא נראה בריון במיוחד. אני פונה שמאלה ומגלה שנכנסתי לדד-אנד. האיש נכנס אחרי. אני מוצא שמיכת צמר. מנער אותה מהאבק ומקפל אותה תחת שכמי ומגלה שהאיש הוציא את אברו ממכנסיו, כאילו משתין אבל לא ממש. הוא בעצם מנפנף בו לעברי. אני חוזר וחולף ליידו. מחייך ואומר לו "יש לך אחלה זין". הוא מחייך ואומר "ומה עם שלך?" –  "שלי אוהב נשים" אני אומר לו, והוא משיב "בסדר גמור. אין בעיה". שכחתי לברך אותו בגמר חתימה טובה כשיצאתי מהמתחם הסגור אל הרחוב השומם. אולי בכל זאת נבהלתי.

קצת פרטיות

אחר כך הלכנו לחפש לנו מקום לישון. רפי התגלה כסייר מעולה. הוא כבר ראה מזרונים זרוקים באיזה מקום וגם איזו חירבה שמתאימה ללינה. החירבה נראית רחבת ידיים, אבל שוכב שם כבר מישהו על מזרון. נגשתי אליו לבדוק אם אפשר לחלוק איתו את המרחב, אבל אז הוא קם והסתבר שיש איתו בחורה. שיער צבוע צהוב. שניהם מאד רזים. הוא לבוש בלויי סחבות, ניגש אלי ואומר במבטא רוסי כבד "בחור ובחורה פה… אולי אפשר …" ובעצם מבקש קצת פרטיות לבלות את הלילה עם אותה אישה לבד. כבדנו את בקשתו ויצאנו לפינת הרחוב. התפזרנו לחפש ציוד שינה וכשחזרנו הרגשנו עשירים: מיזרונים זוגיים מהזבל, מיטת נוער, עוד מזרון ועוד ספה וגם כמה קרטונים גדולים יספיקו לנו ללילה. מצאנו גם שמיכות ווילונות בפחי האשפה והרגשנו לרגע איך השפע עוטף אותנו בטובו.

תרנגול, שניצל ופשפשים

כן, ואז עשינו מעגל וידויים ליום כיפור. סיפורים אישיים של כל אחד, דברים שקשה לספר כשרוצים שכולם ידעו עליך רק את הדברים הנחמדים. סיפורים לא לציטוט, אבל הלב ביקש מחילה ותיקון ושינוי, וזה מה שחשוב. שרנו קצת פיוטים לליל החג, והלכנו לישון.

חשבנו שהלכנו לישון.

האם היו אלו יתושים או פשפשים או פרעושים?

יהיה מה שיהיה – זה לא ממש נתן לנו להרדם.

ובאמצע הלילה הצטרף גם תרנגול שנתקע לו הכפתור על ה"נודניק", וכל עשרים דקות הודיע לעולם כולו על גבריותו. הייתי רעב ועייף, ובדמיוני כבר ראיתי אותו בתור שניצל. היה לו מזל שיום כיפור…

בבוקר, במעגל הצ'ק-אין הסתבר שכמעט כולנו עברנו את אותה נקודה בלילה. אותה התלבטות האם באמת לכסות את הפנים ב"שמיכה" המצחינה שהיתה לכל אחד, כשדברי אורי: "רק אלהים יודע מה עבר על הסדין הזה קודם, וגם הוא לא רוצה לדעת" או להשאר חשופים לעקיצות. מסתבר שלא פשוט לישון ברחוב…

חזרנו בבוקר לגינת לוינסקי ושם מיד חיכה לנו בחור אתיופי בשם אמיר. "אתה! אני מכיר אותך!" הוא נטפל לאחד החברים שלנו ואוחז בבגדו "היום אני רוצה להרוג אותך!". התגלגלנו עם אמיר בפארק לפחות שעה. הוא לא הרג אף אחד בסוף, רק את הסבלנות שלנו. "אתם אין לכם סבלנות. אני – כל הגוף שלי זה סבלנות. אני אפריקה" הוא אומר, ומחווה בידיו תנועה שסורקת את כל הגוף שלו מלמעלה למטה, תוך שהוא נע כמו גל עדין, בתנועה שרק שחורים יכולים לעשות ולבנים יכולים רק לחלום לזוז ככה "אני כל הגוף שלי זה אפריקה. אפריקה זה הכל סבלנות. אתם אין לכם סבלנות". מילים כדרבנות.

למה יצאתי לרחוב ביום כיפור?

ברני גלסמן הוא איש יהודי מברוקלין שהיה מהנדס נאסא והפך בשנות השישים לאחד ממורי הזן המוסמכים ביותר והגדולים ביותר בעולם. כיום, לאחר חמישים שנות זן, יש מאות מורים ברחבי העולם שקבלו את חניכתם דרכו. אבל הוא עזב את הלבוש המסורתי מאחור, גידל קוקו קטן וזקן לבן, ובדרכים שונות התחיל לפתח את הבודהיזם המעורב חברתית (Socially engaged Buddhism). בקיץ ביקרנו אותו בביתו, זוגתי שתחיה ואני, כי קיימת בינינו חברות ארוכת שנים. הוא חזר בדיוק מהרצאה אותה נשא יחד עם הדלאי למה בגרמניה בפני 50 אלף בני אדם… על הכיוון החדש הזה – בודהיזם מעורב חברתית.

את הסטריט-רטריט התחיל ברני  ברחובות הקשים ומוכי האלימות של ניו יורק. הוא עזב את מרכז הזן וקרא לתלמידיו לבוא איתו לחיות כמה ימים כהומלסים ברחובות. הכיוון היה, בהתאם לגישה המוליכה את הדרך שלו, גישה של שלושה שלבים: 1. לבוא ממקום של אי-ידיעה. 2. לשאת עדות על המתרחש. 3. לאפשר לפעולה אוהבת להופיע. ואכן – שם הופיעה פעולה אוהבת. ברני ולתמידיו יצרו פרוייקט מדהים יחד עם ההומלסים של שכונת היונקרז, פרוייקט שבסופו של דבר סיפק עבודה ומגורים לרבים מהם, כשהם מנהלים אותו. פרוייקט שהפך למודל פדראלי של איך לעשות פרוייקט חברתי מוצלח. אבל הפרוייקט הזה לא תוכנן במשרדים ממוזגים, אלא צמח מאנשים כמוני וכמוך שהחליטו לרדת לרחוב ולחוות אותו בחוויה ישירה ולראות מה זה באמת.

יום כיפור ברחוב היה רק טעימה קטנה. מנה ראשונה. לכל משתתפי הריטריט היתה הרגשה של עוד. צריך באמת להתפלש אל תוך זה. צריך להיות ברחוב כמה וכמה ימים כדי לדעת את הדבר מבפנים. אני מניח שבקרוב נתכנן סטריט-רטריט ארוך יותר ומלא.

אבל ביום כיפור, למרות שהקהילה שלי ערכה תפילות של שירה מקודשת ונפלאה אצלנו בבית ביבנאל, הרגשתי שעלי לרדת לדרום תל אביב, בעקבות ברני ידידי ומורי.

לעזאזל איתנו!

ורק בצהרי היום הבנתי: הלכנו לעזאזל!

בימי המקדש הטקס המרכזי של יום כיפור היה לקיחת השעיר לעזאזל. את כל עוונות בני ישראל היה הכהן הגדול מתוודה על ראש השעיר, ו"איש עתי" היה לוקח אותו "לעזאזל המדברה". העזאזל הוא המקום העז של האל. המקום הקשה. ה"סטרא אחרא" – הצד האחר, הצד האפל. הפן הזה של המציאות שניזון מ"חטאים", כלומר מזוהמה רגשית (ראו דיסני – מפלצות בע"מ, על איך עולם המפלצות ניזון מפחדיהם של ילדים).

אבל היום הסטרא אחרא לא נמצאת במדבר יהודה. הייתי שם, כידוע. במשך שנים קיימנו מרכז רוחני במצוקי דרגות. שם זה לא הצד האפל. שם זה יופי ורגיעה. העזאזל עזב את מצוקי דרגות והלך למקום אחר – לדרום תל אביב. בפינת הרחובות לוינסקי והר ציון שוכן היום העזאזל, ולשם אנחנו כחברה משליכים את כל העיזים השחורות. אינני יודע מה זה אומר, אבל בצהרי יום כיפור הבנתי שזה מה שקרא לנו לשם דווקא ביום כיפור: מישהו היה צריך לשאת את עוונות בני ישראל וחטאותם לעזאזל, ולהתפלל שם למחילה.

תפילה

התפללתי הרבה. בשקט התפללתי. התפללתי לתיקון של כולנו, של ה"כולנו" הזה שארוג ברקמה אנושית אחת חיה, והרקמה הזו חולה מאד. ישבנו, תשעה אנשים, בתוך המוגלה החברתית של המדינה כולה והתפללנו לריפוי הגוף כולו, שגם אנחנו חלק ממנו.

יהי רצון שתהיה סליחה ומחילה וכפרה. יהי רצון שנשכיל לבנות חברה בריאה לפני שהסדקים ימוטטו לגמרי את מה שקיים. יהי  רצון שנלמד לקיים את מה שכתוב בתורה על אהבת הגר והתושב והמהגר, על הכבוד והמחסה שעלינו לתת לעבד הנמלט מאי הצדק החברתי בארצו ומחפש אצלנו מחסה. יהי רצון שהתורה לא תהיה אצלנו סם המוות, של פנאטיות וסגירות חברתית ופסיכולוגית, אלא סם החיים, כפי שהיא מבקשת להיות באמת.