חודש סיון. זין. הליכה

איך עושים את הצעד הבא?

מאמר ל"חיים אחרים" לחודש סיוון תשנ"ט. גליון יוני 1999.

אוהד אזרחי

"המליך אות ז' בהילוך, וקשר לו כתר

וצרפן זה בזה,

וצר בהם:

תאומים בעולם

וסיוון בשנה

ורגל שמאל בנפש,

זכר ונקבה."

ספר יצירה פרק ה'.

שאלה: מי לא יודע ללכת?

תשובה: כמעט כולנו!

מעט מאד מאתנו יודעים את סוד ההילוך, סודו של חודש סיוון על פי ספר יצירה. בואו נבדוק מעט מה פרושו של הילוך ומהו סוד ההתקדמות.

איכות ההליכה הפנימית

כל אחת מן היכולות האנושיות יכולה להעשות באיכויות שונות. ניתן לעשות את אותו מעשה באיכות רדודה או באיכות עמוקה. כך, למי שזוכר, נגענו בחודש ניסן באיכות הפנימית של חוש הדיבור. לדבר באופן חיצוני כולם יודעים, אבל להכניס איכות פנימית לדיבור, לפתוח את מיצרי הגרון ולזווג בין הלב והפה – זו כבר מלאכה שרק מי ששם ליבו אליה מסוגל לה. ניסן היה החודש של רגל ימין – על פי המבנה של ספר יצירה. רגל ימין איננה קשורה ליכולת ההילוך, אלא לכושר הדילוג שבנפש.

ההילוך, בניגוד לדילוג, הוא עקיב ורציף ומרוסן. ניסן היה חודש האהבה הגדולה, של החירות הניתנת כמתנת חג הפסח, החג בו פוסחים ומדלגים על המכשולים. אייר בא בעקבותיו והיה לחודש של ההתבוננות וההרהור. ספירת העומר שהיתה באייר אפשרה לנו להרהר באופן פרטני כיצד ניתן להפוך את ההתלהבות של פסח לדרך אמיתית של חירות. ואז, בחודש סיוון, מתחילים ללכת. לא מדלגים, אלא הולכים קדימה. הולכים מחיל אל חיל.

יכולת ההליכה המרוסנת מיוחסת לרגל שמאל. הקו הימני בקבלה מייצג את ההתפשטות והזרימה החופשית, אך קו שמאל כולו קשור לצמצום, לריסון, ולגבורה הפנימית. כך ההליכה, בניגוד לדילוג, מתיחסת לצד השמאלי שברגליים, לצד הדייקני שבהם, זה שיודע לשים רגל במקום הנכון ובאופן הנכון, ורק אחר כך להרים את הרגל הקודמת, בתזמון המדויק המאפשר את הצעד הבא.

עד כמה מדויקת ומופלאה יכולת ההליכה שלנו למדתי בימים בהם עסקתי בציור סרטי אנימציה. רק כשאתה מנסה להתחקות אחר זרימת התנועה בפרטיה הקטנטנים ולהעביר אותה בעיפרון אל הנייר, אתה מגלה עד כמה חכם הוא הגוף שלנו. אנחנו שולטים על מערכת כל כך מורכבת של איברים שנעים אתנו בכל פסיעה ופסיעה, עד שדיון על פרטיה של ההליכה ועל ההבדל בין הליכות שונות (מה שאנימטורים אוהבים במיוחד לשים אליו לב) עלול להיות עצום ממדים. לכן אנסה להתמקד רק בהיבט מאד מסוים של חוש ההילוך – בנקודה בה אנו מעבירים את משקל הגוף מן הרגל האחת לרעותה במהלך התנועה, ובהשלכה הפנימית של הנושא הזה לעבודת הנפש של כל אחת ואחד מאתנו.

ולפני שנמשיך – אתם מוזמנים לקום לרגע ולצעוד כמה צעדים מתוך תשומת לב. את תשומת הלב מקדו ברגעים הקטנים שבין לבין. בין רגל לרגל. מתי ובאיזה אופן אני מעביר את כובד גופי לרגל הבאה? האם בהדרגה או במהירות? האם כל הגוף שותף להנחתת המשקל על הרגל החדשה, או שרק איברים מסוימים לוקחים בכך חלק? ובכף הרגל – אילו חלקים סופגים את המעמסה ואילו לא? והברכיים – כיצד הן מקבלות את העומס, האם ברכות או כמכה שמתרגשת עליהן מחדש בכל צעד וצעד?

כפי שבודאי שמתם לב רגע המעבר בין רגל לרגל הוא מאד מעניין, והוא זה שמאפיין את ההבדלים העדינים בין הליכות שונות. מידת הלחץ הנפשי שלנו ומידת הפחד מתבטאות ברגע הזה. מן הצד האחד אנחנו רוצים כבר להגיע למטרה, וככל שנהיה לחוצים להגיע כך נרצה להעביר מהר ככל האפשר את המשקל לרגל הבאה, אך מידת הפחד מגיעה מן האופק הקוטבי ומזהירה אותנו שלא לעשות צעדים פזיזים ולא להרים רגל אחת לפני שאתה יודע היטב  שהרגל השניה מונחת לה כבר במקום מבטחים על קרקע יציבה. ההליכה הנכונה מתקימת תמיד בין שני הדחפים הללו – הרצון להגיע והפחד מלעזוב. אך את האיזון ביניהם אנחנו בוחרים, שלא במודע, על כל צעד ושעל. ולכן בכל מצב נפשי בו אנו נמצאים נראית ההליכה שלנו אחרת.

זין. החרב הקדושה

לעיתים הקושי הגדול בהתקדמות כרוך בפחד מלנתק מגע עם הידוע והמוכר לנו מן הצעד הקודם. אנחנו דבקים בתבניות ובדפוסים שמצאנו בעבר ומפחדים לזוז קדימה, כי לזוז פרושו להשתחרר מהמקום בו עמדנו עד כה ולהעיז לפסוע אל הבלתי נודע שבמקום החדש. אמנם לא בדילוג (שכבודו במקומו מונח בחג הפסח, אשר כמו בכל התחלה של דרך חדשה יש בו התלהבות גדולה), אלא בהילוך מדוד. החכמה של ההליכה היא החכמה הגלומה במעבר העדין אבל הבוטח שבין המקום בקודם למקום החדש, תוך התבססות הדרגתית וניתוק הדרגתי המתרחשים בו זמנית. לעיתים יש מין מסטיקים כאלו של פחד, שמדביקים אותנו לנקודה בה אנחנו כבר עומדים ולא מאפשרים לנו ללכת קדימה, לא מאפשרים את הניתוק מן המצב הידוע אל תוך הלא נודע שבאופק. או אז באה האות שמיוחדת לחוש ההליכה לעזרתנו. 'אות' בעברית זה כח ספציפי, והאות ז', המיוחדת לחודש סיוון ולחוש ההילוך היא הכח המאפשר את הזרמת האיכות הפנימית להליכה. הפירוש המילולי של האות ז' הוא כלי נשק – כלי זין, ובמיוחד חרב – כצורתה הגרפית של האות. זו החרב שאותה אנחנו לוקחים כדי לכרות את הכבלים הכובלים אותנו אל הידוע והמוכר, לבתק את רצועות הגומי המבקשות למנוע מאתנו את ההליכה. להזדיין בכחה של האות זין, פרושו לקבל את היכולת לצעוד ואת הבטחון ללכת בדרך.

תורת החיפוש וההלכה

כעיקרון זו היתה אמורה להיות גם חכמתה של ההלכה. ההלכה שאמורה לאפשר לאדם ללמוד את ההליכה, את ההתקדמות, זו שכרוכה בניתוק ובהתחדשות. התורה נתנה לישראל ביום השביעי (ז') לחודש סיוון, ומשמעות שמה בלשון המקורות היא היכולת לתור – לחפש.  כפי שנאמר במקרא על ארון הקדש, שהולך לפני המחנה "לתור להם מנוחה". המילה 'תורה' במובנה החיצוני היא הוראה, אבל במובנה הפנימי (עליו האיר המקובל הקדום ר' אברהם אבולעפיה) היא חיפוש דרך.

התורה היא הכח לחפש היכן נכון לשים את הרגל בצעד הבא, וההלכה היא חכמת ההליכה בדרך. כך ראוי היה להיות, וכך היה פעם, בזמן שבו היה לחכמים את כוח האות זין, בו ניתן לבתק את החבלים הכובלים את רגלינו מלצעוד ולחפש.

כיום, לצערנו, משמשות התורה וההלכה כלי בידי אנשים המבקשים דווקא לכבול את הרגלים, הן של עצמם והן של אחרים, ומבועתים מן האפשרות האמיתית הגלומה בהליכה. החסידות לימדה כי אנשים אלו הם שעושים מחדש בכל דור את עגל הזהב. העגל הוא השור, שאינו יודע חופש מהו, ומתרגם תורה למונחים של עול, עבדות וכפיה. וכשהתורה רואה שעשו ממנה עגל, היא מבקשת ממשה שישבור אותה לרסיסים, והאלהים אומר לו "ישר כחך ששברת". כי למשה היה את כח הזין והוא ידע את סוד ההליכה.