שי אביבי: "אז יש אלהים?"

אז יש אלהים?

אוהד אזרחי. אוקטובר 2011

"חשבתי להתחיל, ככה, בשאלה פשוטה, כזו שתעזור לנו לפתוח את הערב" אמר שי אביבי, שהנחה את הפאנל בערב ההכרות עם נביעה שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב – "אז תגידו: יש אלהים?"

שי אביבי: "אז מה אתם אומרים? יש אלהים?"

בפאנל המכובד, אל מול קהל גדול, ישבו כמה ממורי האקדמ>יה של נביעה: שמואל שאול, לילך שמיר, אילניה קור, ד"ר מיכה אנקורי וגם אני. זו היתה הנחתה רצינית על ההתחלה.

שאלה כל כך פשוטה לכאורה, שאלה שבמקומות אחרים היתה זוכה מן הסתם לתשובה בנאלית וצפויה מראש. אבל שי אביבי ידע כנראה שבנביעה השאלה הזו תציף מורכבות עצומה. השאלה הכאילו פשוטה הזו חידדה את הייחוד של נביעה, אקדמיה רוחנית עברית, שמלמדת קבלה ושמאניזם עברי, אבל אין לה תשובה דוגמתית אחת על השאלה המרכזית שכל אדם מאמין אמור לענות עליה בחיוב וכל אתיאיסט אמור לענות עליה בשלילה: יש או אין אלהים?

כדי לעזור לנו, כביכול לפשט את העניין, הציע שי אביבי מין שאלון אמריקאי כזה עם ארבע תשובות אפשריות, אבל אני מצאתי שהתשובה שלי איננה כלולה באף אחת מהאפשרויות. התשובות המוצעות היו:

א.            כן, אך טרם פגשתי אותו. 

ב.             כן, ופגשתי אותו. 

ג.             אין לי מושג. 

ד.            לא, אבל אם אודה בזה לא יהיה לי ג׳וב בנביעה.

התשובה שעניתי היתה אולי קצת מורכבת מידי עבור פאנל, שהיה גם מצחיק למדי, ולכן אני רוצה להתעכב רגע ולנסח דברים בכתב. מה שעניתי זה כך:

"ביחס לאלהים מושגי היש והאין שניהם שווים. לכן 'יש אלהים' וגם 'אין אלהים' – שניהם יחד נכונים. אבל מה שחשוב הוא: כן, פגשתי אותה!"

אני יודע שזה פרדוקסאלי: כיצד יכול משהו להיות גם ישנו וגם איננו בעת ובעונה אחת? ואם הוא גם איננו – איך אפשר בכלל להגיד ש'פגשתי אותו'? (או אותה..) איך אפשר לפגוש מה שאיננו?

הנשגב

ובכן כך: מה שאני יודע שקיים זה יסוד נשגב במציאות, יסוד של שגב, שלבבו של האדם רגיש אליו. האדם באשר הוא אדם, בין אם הוא אפריקאי או נורווגי, בין אם הוא הודי, יהודי או אינדיאני – רגיש מעצם טבעו לתחושה הזו שקיים יסוד של שגב ופלא במציאות. לכן בכל מקום סביב כדור הארץ האדם באשר הוא אדם יצר אמונות ודתות שונות – כי מעצם טבעו נדרש האדם לתגובה לאותה תחושה של נשגבות שמפעמת בו. וגם אני פגשתי אותה, את אותה נוכחות נשגבת, מופלאה, אלהית. בטח גם רבים מכם. כל מי שמסכים להפסיק רגע את הרעש הגדול שמתרוצץ לנו במח מרגיש זאת מייד. על זה אני יכול לענות בקלות רבה – כן! יש נוכחות כזו ופגשתי אותה פעמים רבות. אישית קשה לי לעבור יום בחיי בלי קשר עם אותו קשב אל אותה נוכחות. אני יודע שהיא נמצאת, ואני יודע גם בבירור שהיא קשובה. היא נוכחת לקשר! בעיני זהו אחד היסודות החשובים של הדרך העברית – ההכרה בנוכחות הנשגב ובעובדה שהנוכחות הזו זמינה לקשר. כשהאדם פונה אל אותה נוכחות קדושה אנחנו קוראים לזה "תפילה". וכשהוא קשוב לה – אנחנו קוראים לזה "נבואה".

הדברים הללו אינם דת. הם סוג של חיים של האדם בהיותו אדם, ללא כל קשר ללאום ולשפה ולתרבות, חיים של אדם שעומד בקשר עם היסוד הנשגב במציאות. אנחנו קוראים לנוכחות הקדושה הזו בשמות שונים, אבל אין הם משנים במאומה את העובדה הפשוטה של הנוכחות הזו שכל אדם רגיש יכול להרגיש.

יונג, הפסיכיאטר השוויצרי, טען שאדם שמתכחש לנוכחות ממד הקדושה בחייו בהכרח יהיה נויירוטי. אני נוטה להסכים איתו. אני רואה את זה יום יום, ולכן כל מי שבא אלי לשיחת יעוץ פעם יודע שמה שאני בעיקר עושה זה לשלוח אנשים להתפלל… לעמוד בפני הרוח הגדולה ולהגיד הנני.

אבל האם זה אומר ש"יש אלהים"? לא ממש.

כי מה זה בכלל "יש"?

יש עצים, יש אדמה, יש צלילים, יש דברים. ואלהים (לצורך העניין נשתמש בשם הזה רגע) איננו 'דבר'.

עלינו להיות מאד ברורים בזה: התודעה האנושית מסדרת לעצמה את העולם הנתפס בחושים על ידי סיווג הקלט החושי לאובייקטים וקריאה בשם לאותם אובייקטים. עץ, אבן, איש, אישה, ילד, חמור, אש… וכך אנחנו נוטים לתת שם לאותה הכרה שיש לנו בנוכחות האלהית, ולקרוא לאלהים בשם, ואז מגיע הצעד הבא: אנחנו הופכים את האלהים בתודעתנו לאובייקט של תפיסה. למשהו. למישהו. וכאן טמונה טעות פטאלית של הפסיכולוגיה האנושית – הטעות שמפניה דומני בא להזהיר משה. הטעות הגדולה של לעשות פסל ומסכה לאלהים. לעשות את ההכרה הזו בנשגב לעבודה זרה. ברגע שאנחנו מתיחסים לאלהי כדבר שישנו במציאות, מיד אנחנו מפספסים את הנקודה. הפכנו את הנשגב לאליל. ואנחנו, כולנו, אוהבים אלילים.

זקוקים לאלילים

אנחנו זקוקים לאלילים. כולנו מפחדים מן הבלתי ידוע. האגו האנושי מנסה לשלוט במציאות בה הוא חי, והוא עושה זאת על ידי נסיון מתמיד לארגן אותה בקטגוריות מוכרות. הלא ידוע מפחיד אותנו. והאלהי מעצם טבעו הינו הדבר הכי בלתי ידוע שאפשר. למה? כי מה שהמחשבה יודעת, וגם זה בקושי, אלו אובייקטים של תפיסה, דברים שקיימים בעולם, ואילו האלהי איננו משהו שקיים בעולם, אלא העולם קיים בו! כדברי חז"ל: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". לכן נקרא האלהי גם בשם הקדום והנפלא "המקום"[1].

איך תוכל המחשבה להכיל את מה שהקוסמוס כולו (לא רק כדור הארץ) קיים בתוכו? איך תוכל המחשבה להקיף את מה שממלא את כל הדברים כולם מבפנים? כדברי הנביא ירמיה: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם יהוה".

המחשבה האנושית לא מסוגלת להפוך את האלהי האמתי לאובייקט של תפיסה, לכן היא מוותרת עליו פעמים רבות ואוחזת באלילי שוא, הניתנים לתפיסה. אינני מדבר כאן על הפגאניזם, אלא דווקא על הדתות המונותאיסטיות הגדולות, והיהדות בחלקה הפשטני גם. הרי אין זה חשוב מבחינת התודעה אם לאליל שלך קוראים 'בעל' או 'יהוה'. מה שחשוב זה האם אתה עובד אלילים מבחינת רמת התודעה שלך או לא. עבודת אלילים היא להתיחס ליסוד האלהי כמישהו שנמצא בעולם, כאובייקט של תפיסה. אולי הוא יושב על איזה ענן, או משהו כזה, או אולי משגיח מרחוק ומסמן לו בפנקס מי ילד טוב ומי לא.

בעיני היטיבה הקבלה להבין זאת ולהסביר את הדברים כך: האחד האלהי הוא אחד שמעבר לכל יכולת תפיסה. אבל האחד הגדול הזה, בדיוק משום שהוא בלתי ניתן לתפיסה, מייצר לעצמו דמויות שדרכן הוא מתגלה באופן חלקי בתוך המציאות, לא רק כ"המציאות עצמה" אלא ככח הפועל בתוך המציאות. והכוחות הללו הן הספירות וכל מערכת ה'פרצופים' שהיטיבה לתאר קבלת האר"י.

כך למשל נפתח ספר תיקוני זהר:

"פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל, אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת מבני נשא…"

תרגום: פתח אליהו ואמר, ריבון העולמים, אתה הוא אחד, ולא בחשבון, אתה עליון על כל העליונים, סתום יותר מכל הדברים הסתומים, אין מחשבה שיכולה לתפוס בך כלל. אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים, ואנו קוראים להם עשר ספירות, להנהיג בהן עולמות סתומים שלא מתגלים ועולמות גלויים, ובהן אתה מתכסה מבני האדם…"

"אין מחשבה שמסוגלת לתפוס אותך כלל" אומרת ההקדמה לספר תיקוני זוהר, כי המחשבה האנושית מעצם טבעה יודעת לתפוס רק דברים שיש להם גבול וסוף, והיא יודעת אותם על ידי הגדרתם, על ידי תיחומם בגדר, ואילו היסוד האלהי האמתי איננו ניתן להגדרה כלל. עשרת הספירות, מסביר הספר הזה אינן אלא לבושים לאחדות הגדולה: מצד אחד דרך הספירות מתגלה האחד הגדול אל העולמות ומנהיג אותם, ומצד שני דווקא על ידי כך הוא מתכסה ונעלם עוד יותר מבני האדם, הנוטים לחשוב שהספירות הן האלהות.

מעבר לטוב ולרע

העולם שלנו מורכב מחוויות שאותן אנחנו מקטלגים כטוב או כרע. את האלהים אנחנו אוהבים לזהות עם הטוב. למה? כי זה נח למחשבה האלילית שלנו. בכלל – אלילים נוטים לספק את הצרכים של האגו, וכך גם אלהים טוב. הוא "טוב" כי זה טוב לנו לחשוב שיש אלהים טוב, ושאם אני אהיה ילד טוב ואעשה מה שהוא רוצה יהיה לי טוב. האגו מנסה לסדר לעצמו את העולם ולהבטיח לעצמו עתיד מסודר ובטוח, בעולם הזה וגם בעולם הבא. אבל אין בכך אלא משאלת לב, אנושית מאד, אבל לא יותר מזה. אם העולם כולו חדור אלהות ונמצא בתוך האלהות, אז גם מה שנתפס בעינינו כהתגלמות הרוע אינו אלא מלא אלהות ונמצא בתוך האלהות. ביחס לאחדות האלהית הגדולה אין טוב ורע. יש רק "זה".

ביחס לאלהות המתגלה על ידי מערכת הספירות יש בהחלט טוב ורע, יש קדושה ויש סטרא-אחרא, אבל כדברי התיקוני זוהר כל זה נכון רק ברובד של הלבושים בהם מתכסה היסוד האלהי האמתי מבני האדם. אבל ביחס לאלהות עצמה? לאחדות עצמה? הכל אחד, וזה מעבר למה שהמחשבה מסוגלת לתפוס.

איפה אין אלהים?

במקומות בהם הרוע מתבטא בכל עוצמתו לב האדם זועק למענה אלהי. תציל אותי! צועק האדם, וכידוע לנו – זה לא תמיד עובד. לפעמים באה עזרה, ולפעמים לא. והשואה היא הזיכרון החזק שיש לנו כאומה מאותו מקום בו אלפים של יהודים מאמינים התפללו לאל שלא הושיעם. לרבים וטובים נסדקה בעקבות כך האמונה בסדק עמוק: "לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לעד את אמונתי", כתב הסופר אלי ויזל על הלילה הראשון שלו במחנה ההשמדה, וביטא בכך את השבר האמוני שחוו יהודים רבים.

איפה היה אלהים בשואה? שואלים רבים. כי התחושה היא שהוא לא היה שם. אבל מי שלא היה שם זה אותו האלהים שאמור כביכול לעשות מה שהיהודים סוברים שעליו לעשות בתור האלהים שלהם – להציל אותם מכל רע ולתת לאויביהם בשיניים, כמו שעשה במלחמת ששת הימים לפחות. האל הזה לא היה פעיל בשואה. מבחינה זו שם היה "אין אלהים".

בכלל, אומר רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן (תורה נ"א), הסבל האנושי הגדול מבטא את מה שקבלת האר"י קוראת לו בשם "החלל הפנוי". הבחינה שבה אור האין-סוף האלהי פינה את עצמו מעצמו, ויצר מקום פנוי מעצמו כדי לאפשר את בריאת העולמות כולם. החלל הפנוי הוא מקום ריק מנוכחות אלהית במובן הפשוט שלה. רבי נחמן סבר שהשאלות כמו "איפה היה אלהים בשואה???" הן שאלות הבאות בעצם מחוויית החלל הפנוי.

כל התירוצים האפולוגטיים שאנשים "דתיים" מנסים לתת לשאלת השואה, או הסבל האנושי הגדול, אינם אלא קשקוש זול, שמנסה להציל בעיקר את כבודם שלהם, כלומר – את כבוד האידיאולוגיה הדתית בה הם דוגלים. בתירוצים קלושים אלו מנסה האדם בעל האידיאולוגיה הדתית לסדר מחדש את עולמו, ולהציל את עצמו מעמידה מאתגרת בפני השוקת השבורה של אי הודאות.

כך עשו גם רעי איוב כשניסו להסביר לו מה ההיגיון הדתי העומד מאחורי הסבל (הבלתי מוצדק) שלו. אבל אלהים טוען בספר איוב שדבריהם היו דברי הבל, ודווקא איוב צדק בזעקתו. מוטב היה לו שתקו רעי איוב. יש מצבים שבהם רק השתיקה יכולה להכיל את מה שלא ניתן להיאמר: "כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס" כותב הסופר אלי ויזל.

יש מצבים שבהם האדם המצפה לאלהים שיענה על צרכיו מרגיש שאין אלהים. מה שהוא חווה זה רק סוג של 'חלל פנוי': ריקנות מאיימת. האגו מחפש תמיד אלהים מובן, כזה שיספק לו עולם טוב ומסודר, עולם בו הטובים מחייכים בשמחה והרשעים חוטפים בראש, אבל האחדות הגדולה של המסתורין האלהי איננה כזו. היא מעבר לטוב ולרע. הטוב מופיע בעולמנו כשהיא מופיעה באופן אחד, והרע, הרע והמר, מופיע כשהיא מופיעה בהופעת ההעלם, בהופעת הצמצום, בהופעת ה"אין אלהים" שלה.

כי בעומק גם החלל הפנוי הוא תופעה אלהית, וחוויית ה"אין אלהים" שלו יכולה להזמין אותנו להעמקה, ולגילוי של דבקות דתית שמעבר ליחסי התן וקח שאנשים "מאמינים" עושים עם האל שאמור למלא אחר ציפיותיהם: אנחנו נקיים לך מצוות ואתה תעשה לנו חיים טובים… חוויית החלל הפנוי יכולה להעלות את האדם דרך השהיה עם שאלות גדולות של אי ודאות דתית לדבקות במיסתורין הגדול של ההויה, שמעבר למושגי היש והאין שלנו.

 

הזכר והנקבה

מושגי ה"יש" וה"אין" תקפים כלפי הנבראים, אבל לא כלפי הכח הבורא אותם, שמציאותו איננה מסוג המציאות שניתן לומר עליה שהיא בגדר "יש". היא הרבה מעבר לזה. כי מה מגדיר את המושג "יש"?

במובן עמוק מה ש"יש" זו רק המציאות האלהית, ועל העולם ראוי לתהות אם הוא באמת קיים או שמא רק אשליה הוא. והמציאות האלהית יש בה נוכחות שנתפסת אצלנו כ"יש" ויש בה נוכחות אחרת, הנתפסת אצלנו כ"אין".

על ה'אין' האלהי דברו המקובלים ובו העמיקו החסידים. זו היא הריקות, הלא-כלום, של המסתורין האלהי, אותה ריקות הנודעת לכל מי ששקע עמוק למדיטציה בודהיסטית, למשל. זו ריקות קדושה. אין בה דבר, ועם זאת היא הממשות בעצמה. כאן נגמרות המילים…

מה שנתפס בעינינו כ"אין" או כ"יש" מהווה בעצם רק שני צדדים של אותו מסתורין קדוש, שקיים או לא קיים וזה ממש לא אכפת לו.

שני הצדדים הללו "יורדים" ומתגלמים בעולמנו הדואלי כאנרגיה זכרית ואנרגיה נקבית. הזכרי בא מן הריקות של האין, והנקבי מהמלאות של היש – ושניהם יחד, בזיווגם המופלא – מגלמים את המסתורין הזה שנגלה לאדם בהיותו אדם. לכן הזיווג של הזכרי והנקבי הוא דבר כה מופלא וקדוש בעולמנו. בעת הזיווג מתחברים לרגע האין והיש, החיים והטוב והמוות והרע, ההעלם והגילוי, ובאף אחד מהם אין יותר אמת מבשני. יש אלהים ואין אלהים עושים אהבה, והזיווג הקדוש מגלה את עוצמת הפרדוקס של המיסתורין שאינו נזקק כבר לשום הסברים.

זהו לעניות דעתי המסתורין הגדול שנגלה למשה בסנה וביקש לגאול אנשים מעבדותם. הגאולה מהעבדות היא גאולה עמוקה, האגו לעולם עבד הוא, עבד לקונספציות של עצמו, לכן הכח המשחרר מבקש להשאיר את מרחב האמונה נתון לתהיה, לאי ידיעה, פתוח לשאלה. לא מקום שמכתיב אלא מקום שמזמין לתהיה. לכן על שאלתו של משה שרצה לדעת איך להציג את האל שבשמו הוא יוצא לשליחות, עונה ההויה הגדולה "אהיה אשר אהיה".

למה לך לשאול שאלות מיותרות? אומרת ההויה הזו. אני אהיה כל מיני דברים. לפעמים אהיה דברים בלתי צפויים. אהיה אשר אהיה, יש, אין, מה זה חשוב, אומר המסתורין הגדול למשה – העיקר שפגשת אותי: "לכן כה תאמר לבני ישראל – אהיה שלחני אליכם".

שאלתו הפשוטה של שי אביבי פילחה וחדרה ישירות אל לב העניין. הדברים הללו נוגעים בעומק מהותה של הדרך העברית אל הרוח, ואני מקווה שבשיעורים בנביעה נצליח לחדור מבעד לתפיסות הרגילות, של אלו שחשוב להם לומר בכל מחיר ש"יש אלהים" או של אלו שחשוב להם לומר שבשום אופן "אין אלהים", ונראה מעבר לזה. הראיה הזו שמעבר מאפיינת את הדרך העברית. שאלתו של שי אביבי נגעה אצלי בלב הדברים. באופן בו משתדלת הדרך העברית להשאיר את יסוד הקדושה פתוח, בלתי מוגדר, ואף פרדוקסלי, ויחד עם זאת להדגיש תמיד שהוא זמין, ואף מזמין את האדם למפגש אינטימי.

לכן עניתי לשי אביבי: יש אלהים ואין אלהים – הכל נכון באותה המידה, אבל מה שחשוב הוא שבנוכחות האלהית הישירה ניתן לפגוש. ניתן לאהוב. ניתן להיות בדבקות. וכן, זהו חלק חשוב מחיי. במובן זה – פגשתי בה.


[1] בספרו המונומנטאלי "חז"ל אמונות ודעות" טוען פרופ' א.א. אורבך כי הכינוי "המקום" היה כינוי קדום בישראל, ורק לאחר מכן הופיע בלשון חז"ל הכינוי: "הקדוש ברוך הוא".