ישו במחסום – התייחסות פלסטינית לשואה היהודית – סמי עוואד

זהו נאומו של ידידנו סמי עוואד, פלסטיני מבית לחם, שעומד בראש ההתארגנות הבלתי אלימה לכיבוש הישראלי. סמי השתתף בריטריט המדיטציה לנשיאת העדות באושוויץ-בירקנאו בו אני משמש כרב הריטריט בשנים האחרונות. אני חושב שאנו, כישראלים, נחשפים מעט מידי לקולות חשובים כמו של סמי – ולכן – ראינו לנכון לפרסם את הנאום שלו כאן, באתר שלנו, בדרך לשלום.    אוהד.

התייחסות פלסטינאית לשואה היהודית

מתוך נאום של סמי עוואד – מנהל ארגון ה"Holy Land Trust", מרכז ללימודי אי-אלימות בבית לחם. הנאום נישא בחודש מרץ 2010 בפני קהל נוצרי בכנס  שנשא את השם "ישו במחסום".

אני מודה על האפשרות לשתף אתכם היום. באתי אליכם היום לא כמומחה בנושא המדובר. אם הייתם מבקשים ממני לפני כמה שנים לדבר על השואה הייתי אומר "לא" ובורח מהמקום. אבל כעת אני בא עם לב מלא ואני מבקש לחלוק איתכם את הסיפור שלי ואת המסע שלי שנולד מתוך הרצון שלי כנוצרי לגעת בשורשים של האלימות, הפחד, השנאה וחוסר האמון בין פלסטינאים וישראלים. אני משוכנע שמה שאנחנו כפלסטינאים חווים בכיבוש הישראלי נובע מתוך משהו עמוק שנמצא בתוך החברה הישראלית ומתוך ההתנסות בשואה. זה לא אומר שאני מצדיק או מתרץ פעולות אלימות. אבל כשאנחנו מבינים לעומק את השורשים שלה אז אנחנו יכולים להיות מעורבים בפעולות האמיתיות היכולות להפסיק את האלימות והביטויים הגזעניים ולהתחיל את אפשרויות הריפוי.

סמי עוואד נואם

המסע האישי שלי לקח אותי לפולין לפני מספר שנים. למחנות המוות באושוויץ ובבירקנאו. הייתי שם פעמיים ואלך לשם שוב. זה היה ריטריט בן עשרה ימים שהשתתפו בו יהודים נוצרים, מוסלמים בודהיסטים וכו' .שם הכינוס נקרא "נשיאת עדות" Baring witness-– . להיות עדים לטרגדיה של הקהילה היהודית. היינו שם משעה מוקדמת בבקר ועד מאוחר בלילה, בתפילה, מדיטציה, התבוננות, שיתוף, ועדות מקרוב למה שקרה במחנות המוות. ללכת בבונקרים, בתאי הגזים, לראות את המשרפות בהם נשרפו הגופות, את האגמים שם האפר נטמן. זה היה הלם עבורי. יום אחד נשארנו שלושה שותפים בצריף למשך לילה. זה היה בונקר הילדים. זה המקום בו שהו הילדים לפני המשלוח לתאי הגזים או המקום בו הילדים עבדו בעבודות כפייה. אנחנו היינו עם שקי השינה שלנו ועם בגדינו החמים ביותר בלילה החורפי הקר של פולין. דמיינו את הילדים העירומים מתמודדים עם הלילות האלו. על קירות הצריף היו ציורי ילדים שצוירו בתקופת השואה.

זה היה הלם היסטורי עבורי.

אבל באושוויץ פגשתי גם באירוע אחר שהכה אותי בהלם.

ישבנו במעגלים על הדשא מול קרונות הרכבת, וראינו מדי יום קבוצות של נוער ישראלי אשר הובאו על ידי מדריכים ישראלים לאושוויץ. הם באו עם דגלי ישראל, ושרו שירים פטריוטים. הם ישבו עם המדריך במעגל כדי לשתף בחוויות שלהם. לרוב הילדים האלו היו קרובי משפחה מדרגה כזאת או אחרת אשר נרצחו בשואה. המדריך אמר להם: "זה לא נגמר. זה לא רק העבר. זה גם ההווה והעתיד שלנו. אם תינתן להם האפשרות, הפלסטינאים יעשו לנו את מה שהנאצים עשו לסבים ולסבתות שלכם". אתם יכולים לדמיין את הפחד שנוצר מתוך הכרזה כזאת. כשהם מסיימים את התיכון,  נערים אלו מקבלים את הנשק כדי להתמודד עם הפחד הזה – שנחווה כאיום.

החוויה הזאת שינתה את חיי ואת הדרך בה אני מבין פעילות לא אלימה. למדתי אי-אלימות מאז שהייתי בן  16. הבנתי אי-אלימות כדרך להתנגד לדיכוי של האחר. אי אלימות כדרך להביא את הצרכים הלגיטימיים שלי כבן אדם מבלי להזיק ולפגוע באחר. עכשיו אני מבין אי-אלימות בצורה רחבה יותר – אי אלימות כדרך לרפא את מי שהיה אלים כלפיך מתוך פחדים ומתוך מניפולציה של פחדים.

איך להתמודד עם אדם אשר באמת מפחד, ואיך להתמודד עם מי שיוצר מניפולציה של פחדים – אלו שתי שאלות שונות. אני רואה לעצמי אחריות אישית בנושא הזה. אני חושב שהעולם התעלם מהפחד שקיים בקהילה היהודית. העולם חשב שעל ידי נתינת כסף, מדינה וכוח פוליטי,  הכול יהיה בסדר. אני שואל את עצמי איך לספק ריפוי מתמשך לתושבי הארץ הזאת. יש לי כמה תשובות לכך:

אנחנו צריכים להבין שהשתמשנו בעבר בשפה שיצרה הזדמנות להעמקת חוויית הקורבנות והאלימות. אפשר לשמוע פלסטינאים אומרים: "הם עושים לנו מה שעשו להם. הם הנאצים החדשים". אלו מילים רגשיות וטעונות. גם אני עצמי אמרתי מילים כאלו בעבר. הבנתי שזה רק מוביל למבוי סתום ולוויכוחים. זה מוביל למרירות, רצון בנקמה, כעס ותירוצים. נסו לדמיין – אם רק נעשה הבחנה בתוך השפה ונגיד: הם מתנהגים אלינו בדרך שנולדה מתוך החוויה האיומה שהם חוו. זה מאפשר הכרה בכאב ובסבל. לא להאשים את התוקף או את הקורבן אלא להכיר בכאב שלנו ובכאב שלהם. השפה חשובה.

חשוב שנדבר את האמת כאמת. שלא ניתן לדעות שלנו להשפיע על האמת. לפעמים אנחנו מעורבים בשקרים או בעיוותים משום שהכעס שלנו גורר אותנו לעוות את האמת. עלינו להיות לא רק הדוברים של עמינו אלא של כל העמים על פני האדמה אשר סובלים וממשיכים לסבול. דעתי היא שלעם היהודי לא ניתנה האפשרות לרפא את עצמו מאימת השואה.

אסור לנו לעשות מעשים או לבטא מילים אשר ייצרו מרירות כעס ונקמה בלבבות של אנשים אחרים. זה לא אומר שאין בלבבנו כעס או תחושה של פגיעה מהמעשים שנעשו כלפינו, אבל עלינו להיות מעורבים בפעולות אשר נוגעות בשורשי המעשים שיוצרים אלימות בעולם. ההתמקדות ברצון בריפוי היא זו שחשובה. עלינו להיות ישרים בחיפוש שלנו אחר צדק. צדק לכל האנושות. עלינו לבחון את עצמנו האם אנחנו מבקשים צדק ושלום לא רק עבורנו אלא עבור כולם.

עלינו כממשיכיו של ישו לאהוב את אויבנו. הבעת אהבה לאויב שלנו לא גורמת לנו להיות חלשים ופגיעים. רק מתוך כוח אפשר לבטא אהבה. אני מבטא את אהבתי דרך מעורבות בהתנגדות לא-אלימה. אני רוצה לבטא מילים שיאפשרו ריפוי אמיתי. אני רוצה לתת לאחר את האפשרות לסלוח לאהוב ולפעול למען סיום האלימות. אנחנו מפיצים יותר מדי האשמות ולא מספיק חמלה ורצון לסליחה אמיתית.