יוצא לפעמים שאני נאלץ לחכות לאשתי שתחיה, עד שתהיה מוכנה לצאת. קובעים לצאת בשעה כלשהי והיא מסיבות שונות השמורות להוד נשיותה עוד לא מוכנה. בשביל הרגעים הללו, שיש בהם כידוע פוטנציאל נפיץ, אני מחזיק ספר ליד הדלת (כל הבית שלנו זה "לייד הדלת", כי זו דירת קיבוץ פיצית) וברגעי המתנה אני פותח אותו באופן אקראי וקורא קצת ונהנה (ואז לפעמים אני נסחף, והיא כבר צריכה לחכות לי…). אחד הקטעים האחרונים שקראתי היה:

"לעולם אין רשות לתיבה האמורה או הנכתבת
להיות סותמת בפני השכל הישר.

וזה כלל גדול בתורה
בין בדעות היותר נשגבות,
בין בפרטים היותר קטנים"

הקטע לקוח מתוך "שמונה קבצים", ספרים המאגדים את מחברותיו האישיות של הרב קוק, שיצאו לאור על ידי צאצאי הרב קוק מצד בתו, למורת רוחם של תלמידי בנו הרב צבי יהודה (מי שהקים את גוש אמונים והדגיש בעיקר את הצד הלאומי בתורת אביו).

אז מעבר לזה שחשבתי להמליץ לכם להחזיק איזה ספר גדוש חכמה (או בדיחות טובות) ליד הדלת, וכשאתם צריכים לחכות למישהו במקום להתעצבן, לקחת זמן ללימוד של משהו חדש. מעבר לזה אני רוצה להתייחס רגע לקטע הקטן והמהפכני הזה של הרב קוק.

כל כך הרבה פעמים במחוזותינו באים אנשים ודורשים מאיתנו לכופף את השכר לישר (Common Sense) בפני המילה הכתובה של המסורת. לא רק יהודים עושים זאת. גם נוצרים ומוסלמים כמובן. יש ספר שחכם כלשהו כתב פעם וזכה לסמכות, ועתה מילותיו משמשות לא רק כעצה טובה של חכם זקן, אלא כדברים שבגללם נמנעים אנשי המסורת להקשיב לשכל הישר שלהם עצמם. והנה בא הרב קוק וכותב דברים מרעננים כל כך, העולים בקנה אחד עם השכר הישר, והלויא ונקשיב לו כלחכם זקן.

כך לדעתי יש לקרוא את כל כתבי ההלכה והחכמה העתיקים – לא כמקור סמכות אלא כמקור השראה. כעצות טובות של סבא וסבתא, שאם גמרנו כבר עם גיל ההתבגרות, אין לנו צורך למרוד בהן, ואנו מקשיבים להן בהערכה.

העצות של סבא וסבתא מאידך לעולם לא יהפכו אצלנו למשהו מחייב. הן רק עצות טובות. אנחנו מקשיבים להן, ושוקלים אותן במערך השיקולים, ואם השכל הישר שלנו חושב אחרת, בדרך כלל לא נקשיב להן אלא לשכל הישר.

ספר הזוהר קורא לכל המצוות "עצות" (או בארמית "עיטין"), ולפעמים זה נראה לי כל כך פשוט ויפה. לא משהו מחייב וכפייתי אלא עצות טובות של חכמי העבר, שעלי לשקול במערכת השיקולים שלי אם אני מכיר בכך שלפעמים הזקנים הללו יודעים משהו על החיים.

אבל מה שהרב קוק בחכמתו לא התייחס אליו כמה שראוי להיות מוכפף לשכל הישר זו האינטואיציה. הדרך בה אדם מאמין נע בעולם איננה מוכתבת רק על ידי המילה הכתובה. למרות המהפך העצום שחז"ל עשו בכיוון הזה, של קידוש המילה הכתובה והכרזה על סוף עידן הנבואה, מעולם נדמה לי לא קנה המהלך הזה אחיזה מלאה בחיי האדם המאמין. תמיד קיימת גם קריאת הלב, האינטואיציה הרוחנית, ההקשבה פנימה. פעם שיחקתי בגימטרייאות וגיליתי שהביטוי "קול פנימי" שווה בגימטריה לביטוי "רק יהוה" (תבדקו בבקשה).

אדם ההולך עם רוח ה' בחייו מתיחס למילה הכתובה וגם לקריאה של הלב. שתיהן עלולות לסתור את השכל הישר מדי פעם. לפעמים הספרים אומרים משהו שנראה ממש ממש לא סביר ולא הגיוני, ולפעמים האינטואיציה הרוחנית דורשת ממך ללכת בכיוון שיש בו פרדוקסים פנימיים. הרב קוק יודע זאת. ולכן, כחכם זקן בפני עצמו הוא מציע – אל תתן למילה הכתובה לכפות אותך לעשות משהו שנראה בלתי הגיוני. אבל אם לבך קורא לך לעשות מעשים בלתי הגיוניים – זה כבר משהו אחר לגמרי. הלב רואה לפעמים מעל ומעבר לחוג ראייתו המצומצם של השכל הישר: "רק הלב רואה יותר. הדברים החשובים באמת נסתרים מן העין" (הנסיך הקטן).

וכאן צריך האדם לדעת לברר ולזקק את חוש הקשב הפנימי. לדעת להבחין בין קולות פנימיים שונים, בין קולות רוח הקודש ובין קולות הפחדים והאמוציות שלנו, השדים הבלתי מודעים, הדוחפים את האדם לעברי פי פחת.

פעם היו בישראל בתי ספר לנביאים. התנ"ך מספר כי סביב שמואל הנביא וסביב אלישע הנביא התקבצו חבורות של "בני הנביאים" שלמדו בדיוק את זה: לדעת לפתוח את הנפש לקול הלחישה העדין של רוח הקודש, שהוא "קול דממה דקה" (כפי שאמר יהוה לאליהו). לדעת להקשיב לקול הדממה הדקה הזו, ולדעת להבחין בין לחישה קדושה זו ובין לחישתם ההרסנית של הפחדים והשטויות שלנו, הדמיונות, האשליות והשקרים העצמיים.

כבר שנים רבות אני מייחל לחזרתו של בית הספר הזה, מרחב הלימוד של בני הנביאים ובנות הנביאות, שלומדים יחד את הקשב העמוק אל רוח הויה, דרך טכניקות מדיטטיביות ומוזיקאליות שונות, דרך המפגש המחודש עם רוח האלהים בטבע. לומדים את העצות של חכמי הדורות הקודמים, ולוקחים אותם בפרופורציה של שיקול השכל הישר. גם הרב קוק חלם על כך, אבל הקשר ההדוק שלו אל היהדות הדתית גרם לו לעניות דעתי לכך שלא יכול היה להשתחרר מההלכה ולהקים משהו חדש באמת. מכון הלימוד שהקים עם כוונות גדולות של חידוש רוח הנבואה, הפך מהר מאד לישיבה דתית נוספת. ישיבה ציונית. ישיבה שבסופו של דבר נאחזה בלאומיות, והולידה את גוש אמונים ואת תנופת ההתנחלויות.

אבל הנבואה החדשה היא נביעת הנפש ממקור האלהות הנצחי. היא מלאה אומנות ויצירה, ויש לה צורות ביטוי חדשות לגמרי. היא נוגעת בלבבות כבמטה קסם והופכת אותם "לאיש אחר". לבבה מלא אהבה לכל היצורים כולם, והחזה שלה מלא חזון.

הנבואה החדשה חופשיה היא מלהיות נתונה תחת כנפי הדת.
נהפוך הוא – גם את הדת עצמה היא לוקחת תחת כנפיה שלה, וממריאה.

הודעות קצרות:

  • מקומות אחרונים נותרו בקבוצת "גברא רבה" – קבוצת הגברים לעבודה פנימית ביערות הכרמל שבהנחייתי. בימים הקרובים אפשר עוד להרשם. בשבוע הבא מתחילים.
  • בשבת הבאה (23 ליולי) דון ואני נרצה בסינמטק ראש פינה לאחר הקרנת הסרט התעודי המרתק "מין מכושף" (Sex Magic). לפני כמה חודשים ביקרנו במקדש הטנטרי בסדונה, אריזונה, לאחר שהתבקשנו לשם כדי להעביר שם כמה הרצאות וסדנא. גיבורי הסרט הפכו לידידים שלנו, ובתחילת נובמבר באבא-דז, "גיבור" הסרט, יבוא אלינו לארץ ויעביר סדנא יחודית. מתענינים? כתבו אל דון sisterdawn3@gmail.com
  • "נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח" שעל הקמתה אנו עובדים כבר כשנה, חתמה על שכירות מקום הוראה בתל אביב. הלימודים שלנו יתקיימו במכון מופ"ת, שזה ליד צומת גלילות, וגם ליד הים! (ליד המכללה למנהל ולוינסקי). יש שם חניה בשפע ובחינם, ויש אוטובוסים רבים שמגיעים למקום. ימי הלימוד שלנו יהיו ימי רביעי, החל מהצהריים ועד הלילה. יש מסלולי לימוד מדליקים, שיתרחשו במקביל בשלוש כיתות, ובשעה 5 אחה"צ נקדיש כולנו זמן לשירה, ריקוד, מדיטציה ותפילה. זוהי "שעת המנחה". ההרשמה למסלולי הלימוד השונים תפתח בשבוע הקרוב (והאתר ישודרג בהתאם)!

וזה מרגש ומשמח מאד

אוהד