"ימין ושמאל תפרוצי" (פיוט לך דודי) – חשיבת שלום מעבר לימין ולשמאל גם יחד.

אוהד אזרחי. נכתב בינואר 2009 , בעת מלחמת עזה.

אני יודע שכל מה שאכתוב עכשיו ישמע מטורף לרבים מן הקוראים.

לכן עלי לצטט את החכם הסיני צ'ואנג טסה שאמר: "הנה אשמיע לך דברים מטורפים. אתה – הקשב להם הקשבה מטורפת". וכן את הרצל – המטורף עם הזקן הארוך מבאזל – שהאמין שניתן להציב חזון "בלתי הגיוני" אך הכרחי, ואמר כידוע ש"אם תרצו – אין זו אגדה".

אז מה צריך לעשות כיום?

1. צעד ראשון: התנצלות ולקיחת אחריות מהצד הישראלי על העוולות שנעשו בכל מאה שנות הציונות ליושבי הארץ הערבים בשם הצורך האקוטי "להציל את העם היהודי". טעינו, היינו לחוצים, חשבנו שכולם רק רוצים להשמיד אותנו  – והיטלר עזר לנו לחשוב ככה… מרוב פחד ותחושת קורבניות לא שמנו לב שאנחנו באים לארץ שיש בה כבר אנשים שגרים בה כמה מאות שנים. יש בה כפרים ובוסטנים יפים, מספר ערים ובעיקר עם שחי בה ויש לו אפשרות אמיתית להתפתח בארצו ובקצב שלו – ממש כפי שירדן התפתחה לה למדינה חביבה ביותר אפילו ללא עזרת היהודים… היינו יהירים, עיוורים, ועשינו מלא טעויות. לא ראינו אתכם. פעלנו מתוך קורבניות ויוהרה, ועל כך אנחנו מבקשים סליחה. עכשיו – אנחנו רוצים לתקן, וכדי לתקן אנחנו צריכים אתכם. אנחנו צריכים לעשות זאת יחד.

2. צעד שני: חשיבה על הטוב הכללי, לא על מה ש"טוב ליהודים" אלא על מה שטוב לעולם. וזה אומר מבחינת ישראל אחרי ההתנצלות הכנה, לצאת בהודעה ברורה לפלסטינים שאנו באמת מעוניינים גם בטובתם. שהאכפתיות שלנו לא נגמרת בגדר או בהבדלי לאום ודת. אנו חפצים בטוב הכללי – לכל העמים היושבים כאן. ללא הבדל. כמובן – כדי לגבות את זה עלינו לערוך שינוי עמוק בחינוך בישראל. שינוי מהערך של "העיקר שלא תצא פרייר", או "אל תהיה תמים כי ידפקו אותך", לחשיבה לא רק על עצמנו אלא על הטוב הכללי (הכולל כמובן גם אותנו בתוכו, אבל לא רק אותנו. הבנה שבעצם לנו יהיה טוב באמת רק כשלכולם יהיה טוב. מעבר לתפיסה של WIN WIN במקום של מנצחים ומפסידים).

3. הצבת חזון בהיר וחדש: "הפדרציה של המזרח התיכון". הציונות מיצתה את עצמה בהבאת העם היהודי לציון, וכיום אין לה אופק חדש שיבטיח שלום ושגשוג ללא סבל ודיכוי של אחד הצדדים. לכן – יש להסתכל נכוחה על המצב הכללי, ולקרוא לכינונו של מזרח תיכון חדש, אבל באמת חדש. הציונות בנתה את עצמה על רעיון "מדינת הלאום" שרווח במאה הי"ט באירופה. היום צריך אופק גדול יותר מאופק מדינת הלאום. המזרח התיכון הוא באמת מרחב גיאוגרפי אחד, והגבולות המדיניים החוצים אותו הינם מלאכותיים, ונקבעו בעיקרם על ידי המנדט הבריטי + תיקונים.

  1. לכן – עלינו לשאוף לביטול המדינות כולן אל תוך פדרציה גדולה יותר, המכילה אותן בתוכה, כמו האיחוד האירופי או אפילו ארה"ב של אמריקה. עד שיצטרפו אלינו גם ירדן, עירק סוריה ולבנון, בואו נתחיל מישראל ופלסטין. אני יודע שזה מאתגר אפילו ברמה תיאורטית. הפנטזיה הישראלית הקלאסית מתנפצת אל מול המחשבה הזו. הפנטזיה של לחיות פה בנחת במדינת העם היהודי, כשערביי ישראל עושים חומוס טוב ולא מתרבים יותר מידי, והפלסטינים פשוט מתאדים להם באופן כלשהו ומפסיקים להציק לנו כל הזמן – מהפנטזיה הזו אנחנו חייבים להתעורר. ויש לומר בכנות רבה: ההתעוררות הזו היא ממש התעוררות רוחנית. היא כמעט הארה בסדר גודל לאומי – היא כרוכה בגילוי המדהים של קיומו של האחר, ובגילוי המדהים עוד יותר שהוא ואני איננו נפרדים באמת, ולעולם לא יהיה לי טוב באמת כל עוד הוא סובל, ולהיפך, כי אנחנו חלק מרקמה אחת של מציאות.
  2. אך כשם שישראל צריכה להקיץ מהחלום הילדותי שלה, כך גם הפלסטינים. לא רק שעליהם להבין – ונדמה לי שבעומק הם כבר הבינו – שהיהודים פה לא כדי ללכת, אלא שעליהם לעבור תהליך עמוק של התפתחות כדי שניתן יהיה לצאת לקראת מימוש החזון של הפדרציה של המזרח התיכון:     i.      כל עוד מיעוטים בחברה הערבית אינם זוכים לקיום של כבוד, אין כל סיבה שישראל תסכים לוותר על התבצרותה בעצמאותה ולהשתלב בפדרציה שבה כמובן הרוב הדמוגרפי יהיה ערבי והיהודים יהיו מיעוט. החברה הפלסטינית חייבת להסכים להיפתח ולהתפתח אל השונה, ולא להלחם בו. וזה אומר למשל מתן שוויון זכויות מלא לנשים, בכל מובן, וכן להומוסקסואלים, כמו גם למיעוטים דתיים, לאופוזיציה רעיונית, וכדומה. לשם דוגמה: אישה בי-סקסואלית חד-הורית ובעלת דעות פוליטיות "מוזרות" צריכה להיות חופשייה לחיות בפלסטין ולא להירצח, לעבוד, להתפרנס ולהביע את דעתה בחופשיות – כפי שזה קורה בישראל, ובכל מדינה דמוקרטית מתוקנת אחרת (וכמובן – יש מקום לשיפור גם "אצלנו").

ii.      לשם כך צריכה להיות מטמורפוזה בחינוך לערכים בחברה הפלסטינית. שינוי עמוק שיחנך דורות חדשים לשאיפה כנה לאהבת האחר, להקשבה לשונה, ולחיים של שלום שאיננו כרוך ב"נקמה ביהודים", לפלורליזם, דמוקרטיה וחופש הבחירה של הפרט.

iii.      למה שהם יעשו את זה? כי גם הם יבינו שאין להם עתיד בתוך הגבולות הצרים של עזה או הגדה, ושכדי לצאת מהכלוב המגוחך הזה עליהם לשכנע את מי שמחזיק את המפתחות, שזה ישראל, שהם לא חיה מסוכנת, ושניתן באמת לחיות יחד בלי רובים. אני מאמין שהפלסטינים הם בני אדם שכמו כולנו – לא מעונינים לחיות באימה, ושואפים לחופש יצירתיות ואהבה. בסופו של דבר יגברו בהם קולות הטוב. אך לשם כך עלינו לא לשתף פעולה עם הנטיה האחרת – הנטיה ליאוש שמובילה למעשים של טרור.

הבעל שם טוב לימד דרך עבודה שיש בה שלושה שלבים להם קרא: "הכנעה, הבדלה והמתקה".

הכנעה: הכנעת האגו שלנו, שרוצה להציג עצמו כצודק תמיד. לקיחת אחריות מלאה על חלקנו בבלגן הזה, וצעד לאומי של התנצלות היסטורית בפני העם הערבי.

הבדלה: להבדיל בין אזרחים שוחרי שלום ובין הגורמים המתסיסים למלחמה בשני הצדדים של הגדר. ממש כשם שנעשתה הבדלה בין סתם גרמנים ופולנים לבין גורמם נאצים באוכלוסיה של אירופה לאחר מלה"ע. ובעבודה הפנימית: הבחנה בחלקים שבי שלא מאמינים בשלום (ולמען האמת גם לא ממש מעונינים בשלום, כי הם מרוויחים יותר ממצבים של דרמה וסכסוך).

המתקה: לאחר מכן – הזרמת אנרגיה מרובה של אהבה ואכפתיות אל הרצועה, בצורת כסף ושאר פעולות ריפוי ושיקום, מצד ישראל ומצד אומות העולם, כדי לגדל שם דור שוחר שלום, שמוכן ללכת יד ביד איתנו אל מחוץ לכלא של הרצועה, לקראת כינון פדרציה יהודית-ערבית של המזה"ת.

הכיוון הזה שהצעתי איננו ימין ואיננו שמאל. עליו נאמר בפיוט "ימין ושמאל תפרוצי". הוא מציב אתגר לשני העמים, אתגר לאומי שנובע מהבנה של תהליכים בפרט. אתגר של צמיחה רוחנית ותרבותית לכווווולנו.

היום מה שישראל עושה זה משהו שלא יוליך לשום פתרון, כי אין לה את אופק ההמתקה. היא רוצה להכניע את הפלסטינים, ולהישאר בשלב ההכנעה, אבל כולנו יודעים – מה שרק מוכנע, בסופו של דבר פורץ החוצה בקיטור רב. לכן הפעולה של עכשיו רק זורעת הרג, ולא תביא לתיקון. עלינו להרים ראש ולחשוב רחוק – להציב חזון טוב ונכון לשני העמים, לכל העמים – ולאדמה השסועה הזו, שפצצות רבות מידי כבר נקבו חורים בליבה.