על מה שקרה בים וספינת המרמרה

מירמורי על ספינת המרמרה

אוהד אזרחי 3 ליוני 2010

בתור פעיל שלום בין לאומי מחד ובתור ישראלי מאידך אני מרגיש בימים האחרונים על הפנים. איזה באסה גדולה נהיתה פה! (וזו הצעה לסביבון חדש: בגנ"פ © ).

בתור פעיל שלום זה מתסכל אותי לראות את "פעילי השלום" כביכול שהיו על הספינה, מתקיפים בני אדם אחרים בחמת רצח – גם אם ה"אחרים" הללו הם במקרה חיילי ישראל. זה פשוט: ככה לא מביאים שלום. בתור פעיל שלום בין-לאומי אני רוצה לומר לאנשי המרמרה: אתם לא פעילי שלום, אתם מחרחרי ריב ומדון וידיכם דמים מלאו. הייתי  מצפה מפעילי שלום סביב העולם כולו לומר את זה בגלוי גם. אבל נדמה לי שקולם פתאום נדם.

ובתור ישראלי זה מתסכל לראות את צה"ל נכנס כמו בריון מגודל ומטומטם למלכודת אווילית שכזו. מה? צה"ל המתוחכם לא יכול היה להשיג מידע מדויק על מה שמבשלים לו בספינה המגוחכת הזו? צה"ל, שמתיימר לדעת מה קורה באיזה כור אטומי סודי ונידח בטיז-א-נאבי של אחמדיניג'אד לא יכול לדעת מה קורה על סיפונה של אוניה מעפנית שמדדה אל חופיו? מה, אי אפשר היה למשל לנטרל את המדחף של האוניה באיזו פעולת קומנדו פשוטה, כמו של דני דין, ופשוט לעצור אותה ככה, בלי טיפת דם שתשפך?

מדינת ישראל הפכה לבריון מגושם מאד, שמנחית מכות כבדות על כל מי שמקניט אותו, ואחר כך מצטדק ומתבכיין ואומר: "זה הוא התחיל!" הוא ירק עלי!" "הוא העליב אותי!" "הוא זרק עלי מוט ברזל!"… צה"ל נדמה כיום כמו הגולם מפראג, שנשלח להגן על היהודים אך מוח אין בקדקודו והוא יצור מגושם ומסוכן. אלא מה – נדמה שלגולם הצה"לי אין כיום איזה איש חכם שיפקד עליו, ואין מי שימחק את שם הקודש ממצחו ויחזירו לעפרו בזמן, כמו שעשה המהר"ל מפראג בסיפור המפורסם.

רבים מאתנו כיום רוצים רק לכבוש פנינו בקרקע בבושה. בושה במדינה "שלנו" שמתנהגת בטיפשות כה גסה, שזה פשוט מביך; בושה ב"פעילי השלום" שניסו לרצוח חיילים במכות וסכינים, ובושה בתגובתם הצבועה של "שוחרי השלום" בעולם הגדול, שמיד נוקטים עמדה חד-צדדית ושטחית ולא רואים את מורכבות הבעיה.

אז מה הבעיה באמת? כבר שנים אני טוען שמדינת ישראל כציבור מגלה תופעות קולקטיביות של פסיכולוגיה פוסט-טראומטית. הפסיכולוגיה הציבורית שלנו דומה לזו של בחור מגודל שעבר בילדותו טראומות של ניצול ואלימות, אך לא זכה לטיפול משקם. הבחור הזה גדל מתוך זעם ואימה ופחד מתמיד. הוא תמיד "על המשמר", והוא מגיב באופן חסר פרופורציה כלפי כל מי שיורק בכיוונו.

כידוע למומחים לתופעות פוסט-טראומטיות: מי שעבר טראומה אלימה בילדותו מייצר לעצמו בבגרותו מציאות שמוכיחה לו שהעולם אכן כזה, כמו שהוא חושב מאז ומתמיד: תוקפני ואלים, וכולם כמובן כנגדו (ולכן גם הוא צריך להיות תוקפני ואלים – יותר אפילו מכולם).

הגולם מפראג בקומיקס של חב"ד

מאד קשה להראות לנער שכזה שהוא עצמו שותף פעיל ביצירת המציאות האלימה. שהוא לא רק מתגונן מפניה, אלא אף יוצר אותה, כי רק בה הוא מרגיש בבית. הרי כך אנחנו הישראלים והיהודים: רק אם כל העולם נגדנו אנחנו מרגישים פתאום בבית, יש לזה טעם מוכר של פרעות ופוגרומים. הרי רק אם שוב רוצים להשמידנו אנחנו נרגעים, ומרגישים שלפחות תמיד ידענו שזה ככה… ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" הרי שרנו את זה לא מזמן בפסח… אז הנה המציאות מוכיחה שזה נכון. ואכן עם רוגטקות ובקבוק בירה שבור קמים עלינו לכלותנו.

אז מה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים שהגיע הזמן שנתאשפז. כי אם לא נקבל טיפול משקם לפחד ששולט בציבוריות הישראלית ומפעיל אותה  – לא נמשיך להתקיים.

כיום הקדוש ברוך הוא כבר לא צריך "להצילנו מידם" אלא להצילנו בעיקר מידי עצמנו. אנחנו הישראלים, כציבור וכפרטים, צריכים טיפול, ודחוף, ועדיף שהוא יהיה גם קצת אלטרנטיבי.