חוויות מלובלין 2010

ברכבת ללובלין

ברכבת ללובלין

יושב בטרמינל של וורשה, מחכה למטוס חזרה ארצה. אחרי הריטריט באושוויץ, שהיה "כרגיל" ריטריט משמעותי ומטלטל להרבה אנשים (היינו 155 איש ואישה מכל העולם ואשתו), נסענו הרבנית שתחיה ואנכי ללובלין. כבר שנים רבות אני לומד ומלמד את תורתו של רבי צדוק הכהן מלובלין, אך מעולם לא ביקרתי בעירו. אבל הפעם זכינו להיות מוזמנים להרצות על חכמת החסידות בפני סטודנטים של האוניברסיטה הקתולית בלובלין, וכך מצאנו עצמנו בהתרגשות חגיגית משהו יורדים מהרכבת בתחנת לובלין ונוסעים לאכסניה שסידר לנו הכומר שהזמין אותנו. בדיעבד הסתבר שהחדר בו שהינו גבל ממש באזור בו פעם עמד הרובע היהודי, ורחוב החייטים, בו לדעתי גר רבי צדוק נשקף מתחת לחלון חדרנו (בביוגרפיה של רבי צדוק מובאים דברים בשם שכנו החייט, כך שיש מצב שזה היה הרחוב בו הוא גר).

כל מיני אנשים טובים בלובלין שמעו על דבר בואנו ולקחו אותנו לראות את העיר, והעיר לובלין יפה עד מאד. אלא שאת הרובע היהודי מחקו הנאצים עד היסוד. פשוט כך. במקום בו עמדו בתי היהודים, שהקיפו את טירת המלך, לא נשאר דבר. אבל בנקודת המפגש בין הרובע הנוצרי והיהודי לקחו על עצמם קבוצה קטנה של אנשי תיאטרון פולנים לנסות ולהנציח את חיי היהודים שהיו ונעלמו. הפולנים, כך מסתבר, רואים ביהודי פולין חלק בלתי נפרד מהתרבות הפולנית, חלק שהיה ואיננו עוד. ויטק, אחד מאותם אנשי תיאטרון מקסימים, שעמלים כבר עשרים שנה יום יום להנציח את חיי יהודי לובלין, העיד על עצמו לפנינו בחיוך מבוייש: "איך בין א גוי מיט א יידישע נשומה" (אני גוי עם נשמה יהודית). ואכן הוא כזה. נשמה גדולה ועדינה.ליד קברו (המוזנח) של רבי צדוק הכהן מלובלין

בערב דפק על דלת חדרנו נזיר בגלימה לבנה וצחורה, עם חיוך גדול. הוא בא לקחת אותנו למנזר הדומיניקני, בו תתנהל ההרצאה שלי. החדר היה מלא בחבר'ה צעירים, בנים וגם בנות בגילאי העשרים לחייהם, וככל שהערב התקדם אל תוך הלילה, הם הלכו ונפתחו. שרנו יחד ניגונים חסידיים עתיקים, סיפרתי להם סיפורים על רבי זושא ורבי אלימלך, גדולי חסידות פולין, והם שאלו הרבה שאלות על מה זו חסידות היום, ועל מהות הטוב והרע בעולם, ועל מה אנחנו עושים לטובת האקולוגיה. נכנסתי בסדק שנוצר וניסיתי לרתום אותם לחשיבה משותפת יהודית-נוצרית על אקו-כשרות (ראו מאמר)…

אחרי כשלוש שעות שמתי לב שכבר מאוחר ואמרתי להם שהגיע זמן לישון… אז לקחו אותנו אל גג המנזר, אל הגינה בה הם יושבים ונהנים מאויר צח וירוק בעיניים.

עמדנו שם עם הנזיר יפה התואר בגלימתו הלבנה והחיוך הגדול וחשבתי לי כמה זה יפה שכנסיה קתולית מזמינה באורח כה פתוח אחד כמוני לדבר עם החבר'ה הצעירים שלה. האם היתה איזו ישיבה בירושלים שהיתה מזמינה כומר לדבר בפני תלמידיה?

מסעדה ברחובות לובלין

ידידנו הנזיר הסביר לנו שהדומיניקנים מאמינים מאז ומתמיד בפתיחות רעיונית ובהתמודדות פתוחה עם אתגרים מחשבתיים. הם מעריכים לימוד ולא מפחדים לאתגר את המחשבה הנוצרית במפגש עם דתות אחרות. הדברים שאמר לא עלו אמנם בקנה אחד עם מה שכתוב עליהם למשל בויקיפדיה… אבל עובדה: בלי לדעת מראש על מה אדבר הם הזמינו אותי לדרוש בפתיחות בפני הסטודנטים שלהם. וזה יפה.

עד שאני כותב את המאמר הזה חזרנו ארצה. ובארץ – שומו שמיים: חרדים אשכנזים הולכים בשמחה לכלא כי הפרו את הוראת בג"ץ לשלב בנות ספרדיות בבית הספר שלהם… את ה"גזירה" של בג"ץ שאסר עליהם להפלות בנות יהודיות אחרות על רקע עדתי הם משווים לגזירות אנטיוכוס, ומרגישים נהדר למסור את נפשם על קידוש השם… והדברים נעשים במצוות אחד האדמו"רים החסידיים – האדמו"ר מסלונים, שאבותיו עוד כתבו ספרי חסידות חכמים וטובים…

לאן התדרדרה החסידות??? אילו הבעל שם טוב היה שומע שממשיכי דרכו מארגנים הפגנות אלימות כנגד שילבן של בנות ממוצא ספרדי בחינוך האשכנזי הוא היה מת מצער.

מסופר (בספר מדר"ש ריב"ש עמ' 58) שהבעל שם טוב עצר פעם את הכרכרות להתפלל עם תלמידיו ביער. התלמידים ראו שהמורה מטיח את ראשו באחד העצים בצער. לאחר שסיים שאלו אותו על מה ולמה, והוא אמר כי ראה שבעתיד יהיו "רביים כחול הים לרוב, והם המה שיעכבו את הגאולה".

פעם עמד פה הרובע היהודי

נדמה לי שמצבה של החסידות כיום, ושל היהדות בכלל, דומה למחלה שיצאה מכלל שליטה. הגוף היהודי-דתי הפך כה מעוות לחלוטין.

בשער העיר העתיקה של לובלין

לעניות דעתי החרדים כבר מזמן לא שומרים על התורה ולא הולכים בדרך התורה. על התורה נאמר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", אך הם הרחיקו לכת מנתיבות השלום ובחרו בפחד ובחרדה כמורי הדרך שלהם (למרבה האירוניה – שמו של ספר החסידות שכתב האדמו"ר הקודם מסלונים הוא "נתיבות שלום"…). מה שיוצא כמניחים לפחד לנהל חברה אנחנו רואים אל מול עינינו המשתאות. זה נשמע אולי כקלישאה, אבל אני מאמין בה: אהבה. אהבה צריכה להיות מה שמנחה אותנו בחיים. צריך להרבות אהבה בעולם, ללא פחד. רק עם קורטוב יראת שמיים טהורה, שיש בה ענווה ופתיחה של הנפש אל הנשגב, יראת כבוד טהורה, המזקקת את האהבה ועושה לה כנפיים לעוף אל על.

בלובלין, על גבול העיירה היהודית שנמחקה מעל פני האדמה, היה חשוב לי להזכיר לשומעי לקחי את הרוח החסידית המקורית, שיש בה אהבת האדם, שמחת חיים, חכמה עמוקה וקריצה אל מה שמעבר למילים.

הטירה הזו היתה מוקפת בבתי הרובע היהודי

3 תגובות
  1. amit avni
    amit avni says:

    אוהד, אתה מכניס אור יקרות לתוך היהדות וההישראליות, אור שהוא התבוננות כנה, תמימה ישרה וחכמה
    תודה על ההשראה
    אמית

  2. יעל עופר
    יעל עופר says:

    אוהד רבנו היקר
    אם יש מישהו בארצנו הסוערת שעושה לקירוב לבבות בין עמים ודתות זה אתה.
    במעשיך ופעולותיך למפגשים עם נוצרים, מוסלמים, ובעלי אמונות ותרבויות שונות אתה מביא כבוד לדת היהודית ולישראליות השפויה.
    כל הפנאטים מכל הדתות עושים עוול לדת שלהם עצמה, ומכתימים ציבורים טובים ושקטים שחפצים בשקט שלוה ושלום.
    ולכן מפגשים ופעילויות משותפות רב תרבותיות המכנסות אנשים מדתות שונות היא פשוט מצווה.
    תבורך על מסעותיך בעולם לקירוב לבבות לשלום ואחוה.
    יעל עופר

Trackbacks & Pingbacks

  1. […] יושב בטרמינל של וורשה, מחכה למטוס חזרה ארצה. הריטריט באושוויץ, היה "כרגיל" ריטריט משמעותי ומטלטל להרבה אנשים (היינו 155 איש ואישה מכל העולם ואשתו, מתוכם 6 מישראל), ואחרי הריטריט נסענו הרבנית שתחיה ואנכי ללובלין. כבר שנים רבות אני לומד ומלמד את תורתו של רבי צדוק הכהן מלובלין, אך מעולם לא ביקרתי בעירו. הפעם זכינו להיות מוזמנים להרצות על חכמת החסידות בפני סטודנטים של האוניברסיטה הקתולית בלובלין, וכך מצאנו עצמנו בהתרגשות חגיגית משהו יורדים מהרכבת בתחנת לובלין ונוסעים לאכסניה שסידר לנו הכומר שהזמין אותנו. בדיעבד הסתבר שחדר המלון בו ישננו גבל ממש באזור בו פעם עמד הרובע היהודי, ו"רחוב החייטים", בו לדעתי גר רבי צדוק נשקף ממש מתחת לחלון חדרנו (בביוגרפיה של רבי צדוק מובאים דברים בשם "שכנו החייט", כך שיש מצב שזה היה הרחוב בו הוא גר)…. להמשך המאמר על לובלין […]

התגובות סגורות.