על כח ההרהור ומהות חודש אייר

מאמר למגזין "חיים אחרים" לחודש אייר תשנ"ט 1999

אוהד אזרחי

(זהו מאמר די עתיק… משנת 1999, בימים בהם כתבתי כל חודש מאמר על מהות אותו חודש ל"חיים אחרים". היום בטח הייתי כותב דברים קצת אחרת, אבל לשם התיעוד – הנה זה כאן)

ההרהור אינו נתפס בדרך כלל כעיסוק ממש מכובד. אם שואלים אותך מה אתה עושה, ואתה עונה אני מהרהר, זו תשובה שבתרבות העירונית הלחוצה נתפסת כקצת מפוקפקת. לא כן בכל תרבות שמעודדת חיים פנימיים. ההרהור הוא דבר חשוב מאין כמוהו – ולו מוקדשת הרשימה הזו, היות והוא החוש הרוחני המאפיין, על פי ספר יצירה, את חודש אייר.

מה אתה חולם?!

שונה ההרהור מן המחשבה העיונית. המחשבה העיונית מתמקדת בנושא ספציפי ונכנסת אל תוכו באופן אנליטי. לא כן ההרהור. הוא מרחף סביב הדברים, נוגע ואינו נוגע בהם, שט מנושא לנושא הקרוב לו באופן אסוציאטיבי, מעלה זכרונות ותקוות רדומות, מעלה חיוכים ולעיתים גם דמעות. מי שמבקש לשים מטרות ברורות לחייו, ומנסה לכוון כל רגע לקראת השגת המטרות הללו, יראה בהרהור בזבוז זמן. מי לא זוכר את המורה בבית הספר נוזפת בו "מה אתה חולם?". כמה נחמד אם אפשר היה לענות לה – "אני לא חולם, אני מהרהר, וזה מאד חשוב!" להסביר למורה סוניה שההרהור מועיל ליצירתיות ומועיל גם, בדרכים שקשה לשים עליהן את האצבע, לפיתוח נפש האדם.

כל אחד מאתנו שהתמודד פעם עם סוגיה קשה לפתרון ונשאר תקוע, מכיר את עצת ההרפיה. כשהמחשבה תקועה ואנחנו שבים שוב ושוב לדוש באותן פתרונות לא מוצלחים ולא מוצאים מוצא חדש – צריך לקחת פסק זמן. להתקלח. לצאת לסרט. לצאת לצפות בכוכבים, לספר סיפור לילדים או להשתולל איתם בגן השעשועים – ואז יש סיכוי מסוים שפתאום נוכל לעלות על שביל סמוי המוליך אותנו החוצה מן הסבך. כאן חשיבותו של ההרהור החופשי, החולמני מעט, האסוציאטיבי.

שלא כבשיטות מדיטציה הבאות ממסורת יוגית, ומנסות לנקות את המחשבה מן ההרהורים, הרי שבבודהיזם המקורי נוהגים לקרוא לחיים של מדיטציה דווקא "חיים של הרהור". האדם המהרהר על חייו ועל משמעות חייו נתפס כמי שעסוק בדברים האמיתיים. רק כך יכול הוא לקבל את הפרספקטיבה האמיתית על עצמו. רק כך יוכל הוא להבין ולהפנים את ההבנה עד כמה משועבד הוא – ככל יתר בני האדם – לגלגל הקיום, לרדיפה אחר ההבל. אין אמנם להרהור תפוקה מדידה ומידית, אך הוא פורה מאין כמוהו.

ספירת העומר

חודש אייר בא לאחר ימי הפסח. בפסח עסקנו בחירות האדם. ולאחריו עלינו להרהר במשמעות הדברים ובדרכים שבהן אנו יכולים או לא יכולים להמשיך אל תוך חיינו הממשיים את ההארות של החירות. שלא תשארנה הארות בעלמא, הבזקים באפלה שכשם שבאו כך חולפים. תזכורת: פורים היה המשחק המקדים של החירות (ראה גליון מרץ). שם, תחת מסווה השכרות נכנס יין ויצא הסוד הגדול. שם סיפרנו לעצמנו ולחברים את מה שלא העזנו לבטא קודם. ערעור על מוסכמות החיים שעיצבנו לעצמנו. אבל מה – הכל היה תחת התירוץ המועיל של השכרות. תמיד אפשר להתחמק מזה ולומר שאני בכלל לא התכוונתי ואו בכלל לא זוכר מה שאמרתי. פורים הוא רק הרמז. אבל את הסוד שהציץ בפורים וחזר לאפלת המסתרים, לקחנו אל חג הפסח ולימדנו את הפה לדבר אודותיו, להיות פה-שח, בפה מלא. זו גאולת הדיבור, חופש הביטוי הפנימי שלנו (ראה  גליון קודם). ועכשיו, אחרי חלוף ימי ההילולות, צריך להרהר בכל מה שעבר ולבדוק אם וכיצד ניתן ליישם את זה לא רק כדברים שטובים לימי חגיגה אלא גם כדברים שניקח אתנו לחיי היום יום. לזאת נועדה ספירת העומר, שחלה ברובה בחודש אייר.

ספירת העומר היא הזדמנות פז להרהורים. המקובלים פרטו כיצד כל יום מימי הספירה מבטא אספקט מסוים בנפש האדם. ארבעים ותשעה ימים שבין פסח לשבועות פורטים על ארבעים ותשעה נימים בכינור הנשמתי שלנו. שבעה שבועות מבדילים בין פסח לשבועות, וכל שבוע, כידוע, שבעה ימים בו. המקובלים ראו בכל שבוע ביטוי של ספירה אחת, ובכל יום מימי השבוע ביטוי לתת-ספירה פנימית שבו. למשל – אם השבוע שבו יוצא הגליון לאור הוא השבוע המוקדש לספירת ההוד, הרי שכל ימי השבוע הזה מבטאים את תת הספירות שבתוך ספירת ההוד: חסד שבהוד, גבורה שבהוד וכן הלאה.

המליך אות ו' בהרהור וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם: שור בעולם ואייר בשנה ומרה בנפש זכר ונקבה. ספר יצירה, פרק ה'.

בשבוע של ספירת ההוד נשים לב ליכולת ההודאה שלנו, וליכולת ההודיה שלנו – אלו הכוחות המבטאים את הנפשיות של ספירת ההוד. עד כמה אני יכול ומוכן להודות? אם בבחינה של להודות על האמת או בבחינה של להודות למי שהטיב עמי. ואז היום הראשון של השבוע ישמש אותנו להרהר בו על האהבה שביכולת להודות – החסד שבהוד; ביום השני נהרהר על הפחד מן ההודאה, שהופך את מי שבכל זאת מודה לגיבור אמיתי – גבורה שבהוד; היום השלישי יזמין אותנו להרהר על היופי שבהודיה ועל האמפטיה שמושגת באמצעות היכולת להודות – תפארת שבהוד; וכן הלאה.

מרה שחורה טבעית

מי שמאמין שאין דבר שהמקרה שולט בו יודע כי העובדה שימי הזכרון והעצמאות נקבעו גם הם בחודש אייר אינו דבר מקרי. לאיזה סוג של הרהורים מוליכים אותנו הימים הללו? לאחר הדיון הרב בנושא החירות בימי הפסח, הנה באה לה המדינה ומוכרזת, בדם החללים, ביום ה' באייר. מהו מחיר החירות? האם עצמאות מדינית פרושה חירות? האם אנו "עם חופשי בארצנו" ומה משמעות "עם חופשי" בכלל? האם עם, ציבור, המון אדם, יכול להיות חופשי או שזו מלאכת היחידים? האם המוות הוא חלק מן המחיר אל החירות או שהוא פן של חירות? הרהורים רבים שאל לנו להמלט מהם. חודש אייר קשור בגוף האדם (ראה מסגרת) למרה. החסידים דרשו מן האדם הבא ללמוד את סודות התורה שתהיה לו "מרה שחורה טבעית". מעט המלנכוליות הזו דרושה לאדם כדי להיות נתון להרהורים, וכדי שלא לפסוח על השאלות הקשות. שאלות על מהות החירות ועל מחירה.

ואז בא היום הגדול של ל"ג בעומר, יום התבערה, שחל גם הוא בחודש אייר, ומזכיר לנו את דמותו של המיסטיקאי האולטימטיבי של היהדות – רבי שמעון בר יוחאי (שלצרכי המיתוס אין זה כלל חשוב אם יש תימוכין היסטוריים לאגדת מותו בל"ג בעומר ולמסורת הקושרת בינו לבין ספר הזוהר). רבי שמעון של המיתוס הקבלי קורא לכל בעלי המרה השחורה הטבעית לפרוץ את גבולות הקיום המתון והרגיל ולהדלק בתבערת הסודות הארוטיים של האלהות.

רבי שמעון – אכן טיפוס מדליק.