חודש חשוון, חוש הריח והאינטואיציה

על חוש הריח האינטואיציה והקישקעס

מאמר ל"חיים אחרים" גליון אוקטובר 99 אוהד ישראל נסי אזרחי

כמה פעמים הרגשנו בבטן שמשהו לא בסדר עם מה שאנחנו עושים ובכל זאת עשינו זאת? כמה פעמים פגישה סתמית עם מישהו בלתי מוכר אמרה לנו שהוא מסוג האנשים שאנחנו אוהבים אפילו שהוא נראה זר ושונה, או לחלופין – שלמרות חזותו המשכנעת כדאי מאד להתרחק ממנו? אינטואיציות בלתי מוסברות קוראות לנו תמיד מתוך תוכנו, לעתים בניגוד לכל הגיון ואנחנו מתלבטים פעמים רבות עד כמה ניתן לסמוך עליהן.

האינטואיציה נחשבת בקבלה כענף של חוש הריח. זהו חוש הריח העליון, בו ניתן להריח מישהו או משהו ולדעת עליו הרבה למרות שלא רואים זאת בעין. אני מכיר עו"ד מכובד שמי שפתח לו את השער לחיים האחרים היה הכלב שלו: יום אחד הוא יצא מביתו לטייל ביער ירושלים, וצעד לבדו זמן רב אל בין העצים; ואז פתאום, כמו משום מקום, מגיע אחריו הכלב! חוש הריח המפותח שלו הנחה אותו לאורך כל השביל עד לבעליו המופתע. עורך הדין שלנו הבין, בזכות כלבו, שהוא השאיר אחריו עולם שלם של מידע הסמוי מן העין האנושית, ובכל זאת כה ברור הוא לכלב הקטן הזה… אולי ישנם עוד דברים רבים, אמר העו"ד לעצמו, שאנו ביהירותנו המדעית-מערבית מתכחשים לקיומם פשוט כי אין לנו חושים חדים מספיק?

החוש המשיחי

אכן כך. חוש הריח הוא החוש הדק ביותר שלנו, החוש העדין והמופלא, זה שאינו קשור באופן כה הדוק אל החומר. כדי לטעום משהו צריך להכניסו אל הפה, כדי לראות משהו צריך לעמוד עמו בקשר עין, אבל כדי להריח משהו צריך לנשום עמוק…

התלמוד מתייחס אל הריח כחוש שממנו "הנשמה נהנית" – לכן במוצאי שבת, כשחשים בנפילה רוחנית עם הסתלקות הנשמה היתירה של יום השבת, לוקחים משהו טוב להריח – לעודד את הנפש.

אך חוש הריח לא מסתיים בבשמים ובקטורת. הוא ממשיך הלאה אל חוש הריח הרוחני – שהוא כאמור האינטואיציה.

על המשיח נאמר בספר ישעיה (יא, ג) שהוא ישפוט בין העושקים לנעשקים לא על פי ראות עיניו ולא על פי משמע אזניו, כי אם על פי חוש הריח שלו. לשון אחר – על פי האינטואיציה. החוש המשיחי הוא הידיעה האינטואיטיבית, הישירה, החודרת מבעד למסכות השקר אותן אנו עוטים על עצמנו. המשיח מריח את האיכות הפנימית של הדברים, לכן אי אפשר לרמות אותו, כמו שכלב גישוש מוצלח לא יתרשם מן העטיפות החיצוניות וידע מיד שבתרמילך התמים חבוי לפעמים משהו לא כל כך תמים.

שישו שישו בני מעי

ספר יצירה (ראה מסגרת) טוען כי חוש הריח שייך לחודש חשוון, למזל עקרב, ולאיבר הפנימי של המעיים. במחשבה ראשונה זה נראה מוזר – מה לריח ולמעיים? אך במחשבה שניה זה דווקא מאד ברור: אם מדובר באינטואיציה, בחוש ריח גבוה יותר מזה של הנחיריים, כי אז המקום שרגיש לאינטואיציות שלנו זה באמת הקישקעס.

סיפור חביב בתלמוד[1] מספר על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה שמן מאד (על גודל אבריו ראה גם ברשימה של החודש הקודם). פעם הטילה עליו מלכות רומי לתפוס גנבים, כי הכירה ביכולת ההבחנה הדקה בה ניחן. יום אחד הוא הרגיש באדם מסוים שמשהו איתו לא בסדר ולמרות שלא היו לו שום מדדים חיצוניים לכך, אמר מיד לשוטרים לתפוס אותו. כשהצטער על כך, היה כבר מאוחר מידי. האיש היה בידי הרומאים וסופו ידוע. רבי אלעזר מירר בבכי – על סמך מה שלח את אותו אדם אל קצו? מה פתאום סמך באופן כה פזיז על האינטואיציה שלו? ואולי טעה  והפך את עצמו בכך לרוצח!? אולי מיהר לעקוץ כעקרב את אותו האיש בעקיצת המוות?

רבי אלעזר לא יכול היה להתנחם. אך לאחר זמן התברר שהאדם שתפס היה פושע ידוע ומבוקש. או אז טפח רבי אלעזר על כרסו הענקית ואמר: "שישו בני מעי שישו! ומה ספיקות שלכם כך – ודאיות שלכם על אחת כמה וכמה! מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם".

אבל האם תמיד ניתן לסמוך על הקישקעס? ברור שלא. ברור שלעתים מסתובבות לנו בבטן תחושות רבות, הבאות מפחדים ואינטרסים סמויים של הנפש, אשר אין להם ולאמת הצרופה ולא כלום.

מתי זה פשוט?

האות שאותה מייחד ספר יצירה לחוש הריח היא האות נון. והנה לאות נון יש שני מצבים – נון רגילה ונון סופית, או בלשון המקורות (אותיות דרבי עקיבא): "נאמן כפוף" ו"נאמן פשוט". האות הכפופה שבאמצע המילה מייצגת את האדם שלא הגיע לסופם של הדברים. לכן הוא כפוף. הוא לא יכול עדיין לסמוך על עצמו לגמרי ולהיות פשוט (=ישר, לא מכופף ולא מקופל). אבל האיש המסומל באות נון סופית – זה שהגיע לסוף הדברים – יכול להיות פשוט ולסמוך על עצמו. הוא יכול לדעת שהוא אדם ישר מבחינה פנימית. לא עקום. תחושותיו נכונות הן וניתן לסמוך עליהן.

להיות דמקה

שני נערים שחקו דמקה בבית המדרש. פתאום עבר הרבי, והם ניסו למהר ולהחביא מפניו את המשחק, אבל הרבי ביקש שלא יתחבאו ושיסבירו לו את חוקי המשחק. אמרו הנערים שהחוק כך הוא: בתחילה כל אחד הנו רק חיל, ומותר לו ללכת קדימה בלבד; אבל כשמגיע לסוף הלוח הוא הופך למלכה – לדמקה – ואז מותר לו ללכת לכל הכיוונים. אמר הרבי: נפלא! הרי זה המשחק של החיים! בהתחלה כולנו רק חילים שצריכים ללכת תמיד קדימה, בלי חכמות (= נאמן כפוף); אבל מי שמגיע לתכלית הדברים (= נון סופית) הופך למלך (= נאמן פשוט), ומותר לו ללכת לכל מקום בו לבו חפץ!

עכשיו נשאר לכל אחד ואחת מאתנו לשאול את עצמו בכל פעם שהקישקעס מרננים משהו, אם זה בא לו מן המקום הפשוט, או מהמקום המסובך והעקום. האם אני עדיין טוראי, או שבנקודה הזו אני כבר דמקה? ולענות לעצמו ללא רמיה.


[1] בבא מציעא, דף פג, ב