ואני כאשר אבדתי – אבדתי

ואני כאשר אבדתי – אבדתי

מאמר לכבוד פורים, לאתר מהות החיים, פברואר 2010

אוהד אזרחי

לפעמים ישועה גדולה צומחת ממעשים שממש קשה לנו נפשית לעשותם. מעשים שיש לנו הרבה התנגדות פנימית לקום ולעשות אותם – כי הם עומדים בניגוד למקובל, בניגוד למה שנתפס בעינינו כראוי, או אפילו כמותר. פורים הוא זמן שכזה, שמזמין אותנו לצאת רגע מהתלות שלנו במערכת של אסור ומותר, ולהרגיש מה באמת צריך ונכון לעשות, מעבר לשיקולים הרגילים של חוק ומוסר.

האסון של הדסה

הדסה התחילה את חייה כבחורה יהודיה מבית טוב. היא היתה יתומה מאביה ואמה והדוד שלה – מרדכי – אימץ אותה, גידל אותה, ויש אומרים אף נשא אותה לאישה (תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף יגא). כשהמלך אחשורוש אסף בתולות צעירות לארמונו נאספה גם היא איתן. אמנם לא בדיוק ברור כיצד היא היתה גם בתולה וגם אשתו של מרדכי, אבל עובדה.

הפרסים שינו את שמה של הדסה היהודיה ל'אסתר' – וקראו לה על שם האלה איסתהאר, היא עשתורת הצידונית, היא אשרה הכנענית, היא ונוס הרומאית, היא אפרודיטי היוונית – היא המזוהה תמיד עם כוכב הנוגה – היא אלת האהבה היופי והתשוקה. הדסה היתה כך מסתבר בחורה יפה ומושכת עד מאד.

יופיה של הדסה היה לה לרועץ. בגלל צורתה המושכת היא נלקחה מחיק עמה ויהדותה, אולצה לחיות בארמון פרסי, לתנות אהבים עם מלך רודף שמלות, ולהשתתף בחיי הארמון שנימוסיו ומנהגיו שונים משלה. חז"ל כבר תוהים האם לא היתה אמורה הדסה למסור את עצמה למיתה ובלבד שלא לשכב עם אחשורוש, שהרי היתה אישה נשואה, ועונים ומתרצים ש"אסתר קרקע עולם היתה" – כלומר היא לא ממש שתפה פעולה. בהיותה אישה יכולה היתה אסתר להניח לאחשורוש לעשות בה כרצונו בעת המעשה המיני מבלי לשתף פעולה. פשוט להיכנע לו ולתשוקותיו, וכך לשמור על תומתה:

"אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה …שהרי מקרה אסתר גילוי עריות היה, אם משום שאסתר אשת איש היתה … ואם משום שעברה על לאו של 'לא תתחתן בם'…" (חדושי הר"ן על פסחים דף כה ע/ב, בתרגום לעברית)

הדסה עשתה מה שרבים מאתנו עושים פעמים רבות – היא התחמקה מאחריות. הניחה לעצמה להיות פסיבית ולא לקחה אחריות מלאה על מה שמתרחש בחייה.

הקץ לפסיביות

אולם לא לאורך זמן יכולה היתה הדסה לשחק את המשחק הכפול הזה. לחיות כאנוסה ולא ממש לשתף פעולה עם גחמותיו של אחשורוש. כדי לבטל את גזרת המן היה צורך בפעולה. לא עוד פסיביות. הגיע העת לאקטיביות. הדסה מפוחדת מהאפשרות לנקוט פעולה אקטיבית, ומרדכי עונה לה: "אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד' יד'). מרדכי דוחף את הדסה לקום ולעשות מעשה – ללכת מיוזמתה אל המלך.

הדסה מבינה את הנקודה. אם עד עכשיו היא היתה פסיבית, עתה הגיעה העת להיות אקטיבית. עכשיו עליה לגשת אל המלך מרצונה היא וליזום קשר אירוטי בינו לבינה. עליה להזמין אותו למשתה היין, לשחק איתו את משחקי החיזור המקובלים ולהשתמש בכח הפיתוי המיני שלה כדי להציל את עמה. זו הכרעה לא פשוטה עבור הדסה. היא הולכת לעשות משהו שנתפס בעיניה כאיסור גדול וחמור: "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".

"מה פירוש 'אשר לא כדת'? כל יום ויום באונס ועכשיו ברצון". (ילקוט שמעוני אסתר ד' רמז תתרנ"ו)

על כל הקופה

בעקבות דברי מרדכי מבינה הדסה שכדי להציל את כלל הציבור עליה לסכן את עצמה. עליה להקריב את תומתה המינית-רוחנית כדי להביא לישועה גדולה, למרות שלדעתה המעשה הזה עלול לעלות לה לא רק בחיי גופה אלא אף בחיי נשמתה:

"…על כן לא רצתה אסתר תחילה, וגם כן אחר כך אמרה שהוא 'שלא כדת', אבל נתרצית לעשות שלא כדת ולאבד אף עולם הבא בשביל הצלת ישראל. וזה פירוש 'כאשר אבדתי' רצה לומר בעולם הזה שנטמעה בין העמים, 'אבדתי' בעולם הבא גם כן" (רבי צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי אמרים, אות טז)

ואכן בפורים יש הארה רוחנית מיוחדת שנקראת, לפי קבלת האר"י "הארת יסוד אבא". ההארה הזו קשורה ביכולתו של האדם לקחת אחריות אישית, ולעשות מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם מסגרת החוק והמוסר הרגילים[1]. אסתר לקחה אחריות אישית והשתמשה בכח הפיתוי הנשי שלה מיוזמתה, כדי להביא לישועה כללית, ואמרה "ואני כאשר אבדתי אבדתי".

היציאה מחוץ למסגרת החוק והמוסר המקובלים והידועים מעוררת בנו לעתים פלצות, ותחושה של "כאשר אבדתי אבדתי". חצייה של גבולות הטאבו היא אחד הדברים המפחידים שאדם יכול לעשות עם עצמו. בטרגדיה 'אדיפוס' חציית גבולות הטאבו מביאה את אמו של אדיפוס לקחת את נפשה בכפה. אבל האמת היא שלפעמים יש צורך לעשות דברים שהן בגדר "מצווה הבאה בעבירה", כי כמו שאמרו חז"ל בתלמוד "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה" (בבלי, נזיר כגב).

בפורים הקרוב מומלץ לצאת ממסגרת ההתנהגות הרגילה של מה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות בדרך כלל, ולחשוב – האם אני מונע מעצמי לעשות דברים מסוימים שמרגישים לי כנכונים מצד עצמם רק בגלל ש"אסור", והאם יש מצב שעשייתם, אולי באורח חד פעמי, תביא לנפשי או לאנשים אחרים סוג מסוים של ישועה?


[1] הסבר קצר ללומדי קבלה: פרצוף זעיר-אנפין הוא מסגרת ההנהגה הרגילה, החוק, המוסר וההנהגה הנכונה. אולם בזמן פורים יש "דורמיטא" – תרדמה, וההנהגה הזו איננה מתפקדת. מבחינת סיפור המגילה זה שאלהים לא מתערב בהיסטוריה מלמעלה "אלהיהם של אלו ישן הוא" כמו שאמר המן על פי המדרש. בעת כזאת נפרדת הנוקבא מז"א, זוכה למוחין משל עצמה ומחליטה לקחת את הענינים לידיים. יסוד אבא מתגלה בה ודרכה, והיא מקבלת כח זכרי לעשות מעשה. אולם יסוד אבא ארוך וחורג מגבולותיה, כמוסבר בשער הכוונות, והיינו שהפעולה המושיעה שהיא מבצעת מתרחשת על ידי שהיא עצמה חורגת מגבולותיה ומעיזה לעשות מעשה שלא כדת. ודי בזאת.