מתי נייסד את יום הסליחה הבין לאומי?

מתי נייסד את יום הסליחה הבין לאומי?

מחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובעוד שבוע – יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. חודש אייר שהיה די ריק מחגים, התמלא על ידי החלטות כנסת ישראל בחגים של מלחמה וזיכרון, חגים שמציינים תבוסה ותקומה. שנזכור ולא נשכח את מה שקרה לנו "בגללם": בגלל רשעותם של הנאצים ובגלל איבתם של הערבים.

ולי – קשה לי עם הימים הללו. לא בגלל שחלילה אני מזלזל בחייהם ובמותם של הנספים. כלל וכלל לא. למעשה, כל שנה בעשור האחרון אני מבלה כמעט שבוע בישיבה מדיטטיבית במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, בריטריט המדיטציה הבין לאומי אותו אני עוזר להנחות שם. להיפך – יש בעיני חשיבות לזכור את המתים, לזכור את חייהם ואת יחודם, לתת להם שם, ולתת קול לסיפור האישי והאנושי שהם חיו, ולסבל אותו נשאו אל מותם. אז לא זה מה שקשה לי.

מה שקשה לי אתו זה המסר החד-צדדי והקורבני שלמדנו ליצוק אל תוך הימים הללו של חודש אייר. למוסלמים יש את "חג הקרבן" ונדמה לי שליהודים בישראל יש את "חגי הקורבניות". ימים כאלו שמאפשרים למערכת "החינוך" לטחון לילדים הישראלים עמוק במח ולשתול בהם את תחושת הקורבניות, המלווה בזעם על מה שעוללו לנו, ובידיעה הכה ברורה שמשום כך "צריך צבא חזק", ושחייבים לעמוד על המשמר כי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"…

האומץ לשכוח
אנחנו רגילים כל כך לקדש את הצורך לזכור ולא לשכוח, ואילו ידידי השופט בדימוס שלמה שוהם הרצה פעם בפומבי ואמר כי הוא מאחל לנו שיהיה לנו את האומץ לשכוח.

למה אומץ? כי מה גורם לנו לדבוק כל כך בצורך "לזכור ולא לשכוח" אם לא הפחד המושל בנו? אנחנו מעונינים להיות מסוגלים לנפנף תמיד בקלף הקרבן, שנדמה לנו שהוא קלף חזק, ולזכות על ידי זה בכל מיני הקלות. לא רק הקלות בעיני האחרים, בעיני אומות העולם, כמו למשל לזכות באו"ם במדינה אחרי נוראות השואה, אלא גם הקלות מוסריות שאנחנו כקרבן עושים לעצמנו. האדם הקורבני מרגיש שמותר לו לעשות כל מיני דברים גם אם הם לא הכי מוסריים, פשוט כי הוא סבל כבר כל כך הרבה, וגם כי הוא נמצא לתפיסתו עדיין במצב מסוכן, לא בגלל עצמו חלילה, אלא רק בגלל האחרים שמשום מה רוצים תמיד להשמיד אותו…

גלגל פגוע – פוגע
האמת היא כמובן הרבה יותר מורכבת. האמת היא שכל מי שפוגע במישהו אחר עושה זאת בגלל שהוא עצמו פגוע עוד מלפני כן. לא בהכרח על ידי אותו אחד שעליו הוא שופך את זעמו ותסכולו, אלא על ידי מישהו אחר, בעבר. כי רק מי שפגוע – פוגע.

מי שנפגע הופך פוסט-טראומטי, ומספר לעצמו סיפורים שונים למה מותר לו חובה עליו מצווה עליו – לפגוע באחר. כך מספרים לעצמם כל ההולכים לפגוע בזולתם. הנאצים הרגישו פגועים, וסיפרו לעצמם סיפורים שונים על למה הפגיעה הזו הגיעה בעצם בגלל היהודים, והשמדתם היא רק עניין הכרחי של הבראת האנושות… הערבים הרגישו, ועדיין מרגישים פגועים, ולכן מוצדקות בעיניהם פעולות טרור רבות ומלחמות כנגד האויב הציוני. הציונים מרגישים פגועים, על ידי ההיסטוריה ועל ידי הערבים – וממילא מתירים לעצמם לפגוע, לנשל, להרוג, ולספר לעצמם על "טוהר הנשק של צה"ל"…

זהו גלגל המסתובב בעולם עד אין קץ: גלגל הפגוע- פוגע. כל פגוע מחפש את היום בו יוכל לעמוד על נפשו, ואז – הוא מתחיל לפגוע באחרים, מתוך תחושת הצדקה פנימית שלאחרים (תמיד רק לאחרים) נראית מופרכת ומטורפת, אבל לו היא נראית הכרחית ונכונה.

עד שמישהו מחליט לשים לזה קץ!

גלגל הפגוע – פוגע מתגלגל בעולם, בין אומות ובין אינדיבידואלים, בין הורים לילדים, מדור לדור (ילדים נפגעים והופכים הורים הפוגעים נפשית או פיזית בילדיהם), ובין גברים ונשים – עד שמישהו מחליט לסלוח.

לסלוח פירושו להחליט לשים קץ למעגל הנקמה ולקרמה המתגלגלת של הפגיעה באחר.

לא קל לסלוח. למה? כי בעומק נפשנו אנחנו מרגישים ש"אחרי כל מה שקרה לנו" מה כבר נשאר לנו? רק להראות לכולם כמה סבלנו.. כמה אנחנו צודקים… כמה האחר התאכזר אלינו ללא הצדקה… ומה יהיה על הקלף היקר של הקרבן אם אסלח? הסליחה מרגישה לנו כויתור על נכס חשוב ביותר של האגו. על האגו עצמו… לכן היא מחייבת אומץ רב.

אינני חושב שכאומה אנחנו בשלים כיום לסלוח, או להחליט לשכוח. זה גדול עלינו. לפעמים בני זוג אוהבים מחליטים לעשות זאת. מרשים לעצמם לשכוח מריבות מן העבר. אבל אנחנו כאנושות עוד לא במקום של אהבה. אנחנו מתנהלים מתוך מאזני אימה.

אבל אולי לפחות אפשר להתחיל לראות את הצד האחר. לראות שגם לסיפור שאנחנו כל כך מזדהים אתו  ושואבים ממנו את "צדקת דרכנו" יש כמה צדדים. פלסטינים השקועים בסיפור הנאכבה יכולים למשל ללמוד את הנרטיב היהודי-ישראלי ולהבין הרבה יותר טוב את מצבם, וישראלים יכולים למשל לראות איך "יום העצמאות" שלנו נראה מהצד השני – על ידי ערביי האזור שנחלו באותו רגע תבוסה ואסון (=נאכבה).

אילו עמדתי מעל בימת האומות המאוחדות הייתי קורא לכל האומות לספר את סיפורי מעגל הפגוע-פוגע שלהן. לספר את שלהן – ולהקשיב לסיפורן של האומות האחרות. ואז – לייסד שבוע הסליחה הבין לאומי. שבוע בו מלמדים את הילדים בכל העולם שעליהם מוטלת המשימה לסיים את מעגל הפגיעה. כי אם לא יעשו זאת, ולא יחליטו במודע ובלב אמיץ לסלוח ולסיים את מעגל הסבל – הם יפגעו במישהו, שיפגע במישהו שיפגע במישהו – עד סוף כל הדורות.

כי ההחלטה לשים קץ למעגל הסבל – היא תמיד רק ההחלטה שלי.

 —

תודה לידידי דניאל יעקובסון שבשיחה אתו לפני מספר שנים התבהרה בי התודעה הזו, של מעגל הפגוע-פוגע.