מתי נייסד את יום הסליחה הבין לאומי?

מחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובעוד שבוע – יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. חודש אייר שהיה די ריק מחגים, התמלא על ידי החלטות כנסת ישראל בחגים של מלחמה וזיכרון, חגים שמציינים תבוסה ותקומה. שנזכור ולא נשכח את מה שקרה לנו "בגללם": בגלל רשעותם של הנאצים ובגלל איבתם של הערבים.

ולי – קשה לי עם הימים הללו. לא בגלל שחלילה אני מזלזל בחייהם ובמותם של הנספים. כלל וכלל לא. למעשה, כל שנה בעשור האחרון אני מבלה כמעט שבוע בישיבה מדיטטיבית במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, בריטריט המדיטציה הבין לאומי אותו אני עוזר להנחות שם. להיפך – יש בעיני חשיבות לזכור את המתים, לזכור את חייהם ואת יחודם, לתת להם שם, ולתת קול לסיפור האישי והאנושי שהם חיו, ולסבל אותו נשאו אל מותם. אז לא זה מה שקשה לי.

מה שקשה לי אתו זה המסר החד-צדדי והקורבני שלמדנו ליצוק אל תוך הימים הללו של חודש אייר. למוסלמים יש את "חג הקרבן" ונדמה לי שליהודים בישראל יש את "חגי הקורבניות". ימים כאלו שמאפשרים למערכת "החינוך" לטחון לילדים הישראלים עמוק במח ולשתול בהם את תחושת הקורבניות, המלווה בזעם על מה שעוללו לנו, ובידיעה הכה ברורה שמשום כך "צריך צבא חזק", ושחייבים לעמוד על המשמר כי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"…

האומץ לשכוח
אנחנו רגילים כל כך לקדש את הצורך לזכור ולא לשכוח, ואילו ידידי השופט בדימוס שלמה שוהם הרצה פעם בפומבי ואמר כי הוא מאחל לנו שיהיה לנו את האומץ לשכוח.

למה אומץ? כי מה גורם לנו לדבוק כל כך בצורך "לזכור ולא לשכוח" אם לא הפחד המושל בנו? אנחנו מעונינים להיות מסוגלים לנפנף תמיד בקלף הקרבן, שנדמה לנו שהוא קלף חזק, ולזכות על ידי זה בכל מיני הקלות. לא רק הקלות בעיני האחרים, בעיני אומות העולם, כמו למשל לזכות באו"ם במדינה אחרי נוראות השואה, אלא גם הקלות מוסריות שאנחנו כקרבן עושים לעצמנו. האדם הקורבני מרגיש שמותר לו לעשות כל מיני דברים גם אם הם לא הכי מוסריים, פשוט כי הוא סבל כבר כל כך הרבה, וגם כי הוא נמצא לתפיסתו עדיין במצב מסוכן, לא בגלל עצמו חלילה, אלא רק בגלל האחרים שמשום מה רוצים תמיד להשמיד אותו…

גלגל פגוע – פוגע
האמת היא כמובן הרבה יותר מורכבת. האמת היא שכל מי שפוגע במישהו אחר עושה זאת בגלל שהוא עצמו פגוע עוד מלפני כן. לא בהכרח על ידי אותו אחד שעליו הוא שופך את זעמו ותסכולו, אלא על ידי מישהו אחר, בעבר. כי רק מי שפגוע – פוגע.

מי שנפגע הופך פוסט-טראומטי, ומספר לעצמו סיפורים שונים למה מותר לו חובה עליו מצווה עליו – לפגוע באחר. כך מספרים לעצמם כל ההולכים לפגוע בזולתם. הנאצים הרגישו פגועים, וסיפרו לעצמם סיפורים שונים על למה הפגיעה הזו הגיעה בעצם בגלל היהודים, והשמדתם היא רק עניין הכרחי של הבראת האנושות… הערבים הרגישו, ועדיין מרגישים פגועים, ולכן מוצדקות בעיניהם פעולות טרור רבות ומלחמות כנגד האויב הציוני. הציונים מרגישים פגועים, על ידי ההיסטוריה ועל ידי הערבים – וממילא מתירים לעצמם לפגוע, לנשל, להרוג, ולספר לעצמם על "טוהר הנשק של צה"ל"…

זהו גלגל המסתובב בעולם עד אין קץ: גלגל הפגוע- פוגע. כל פגוע מחפש את היום בו יוכל לעמוד על נפשו, ואז – הוא מתחיל לפגוע באחרים, מתוך תחושת הצדקה פנימית שלאחרים (תמיד רק לאחרים) נראית מופרכת ומטורפת, אבל לו היא נראית הכרחית ונכונה.

עד שמישהו מחליט לשים לזה קץ!

גלגל הפגוע – פוגע מתגלגל בעולם, בין אומות ובין אינדיבידואלים, בין הורים לילדים, מדור לדור (ילדים נפגעים והופכים הורים הפוגעים נפשית או פיזית בילדיהם), ובין גברים ונשים – עד שמישהו מחליט לסלוח.

לסלוח פירושו להחליט לשים קץ למעגל הנקמה ולקרמה המתגלגלת של הפגיעה באחר.

לא קל לסלוח. למה? כי בעומק נפשנו אנחנו מרגישים ש"אחרי כל מה שקרה לנו" מה כבר נשאר לנו? רק להראות לכולם כמה סבלנו.. כמה אנחנו צודקים… כמה האחר התאכזר אלינו ללא הצדקה… ומה יהיה על הקלף היקר של הקרבן אם אסלח? הסליחה מרגישה לנו כויתור על נכס חשוב ביותר של האגו. על האגו עצמו… לכן היא מחייבת אומץ רב.

אינני חושב שכאומה אנחנו בשלים כיום לסלוח, או להחליט לשכוח. זה גדול עלינו. לפעמים בני זוג אוהבים מחליטים לעשות זאת. מרשים לעצמם לשכוח מריבות מן העבר. אבל אנחנו כאנושות עוד לא במקום של אהבה. אנחנו מתנהלים מתוך מאזני אימה.

אבל אולי לפחות אפשר להתחיל לראות את הצד האחר. לראות שגם לסיפור שאנחנו כל כך מזדהים אתו  ושואבים ממנו את "צדקת דרכנו" יש כמה צדדים. פלסטינים השקועים בסיפור הנאכבה יכולים למשל ללמוד את הנרטיב היהודי-ישראלי ולהבין הרבה יותר טוב את מצבם, וישראלים יכולים למשל לראות איך "יום העצמאות" שלנו נראה מהצד השני – על ידי ערביי האזור שנחלו באותו רגע תבוסה ואסון (=נאכבה).

אילו עמדתי מעל בימת האומות המאוחדות הייתי קורא לכל האומות לספר את סיפורי מעגל הפגוע-פוגע שלהן. לספר את שלהן – ולהקשיב לסיפורן של האומות האחרות. ואז – לייסד שבוע הסליחה הבין לאומי. שבוע בו מלמדים את הילדים בכל העולם שעליהם מוטלת המשימה לסיים את מעגל הפגיעה. כי אם לא יעשו זאת, ולא יחליטו במודע ובלב אמיץ לסלוח ולסיים את מעגל הסבל – הם יפגעו במישהו, שיפגע במישהו שיפגע במישהו – עד סוף כל הדורות.

כי ההחלטה לשים קץ למעגל הסבל – היא תמיד רק ההחלטה שלי.

 —

תודה לידידי דניאל יעקובסון שבשיחה אתו לפני מספר שנים התבהרה בי התודעה הזו, של מעגל הפגוע-פוגע.

9 תגובות
  1. נועה
    נועה says:

    הללויה, תודה גדולה על הכתיבה שלך, שמתארת בדיוק את ההרגשה שלי.

    גם בקנה מידה אישי יותר זה יכול לעבוד – עם אדם שלא עמד בהבטחה שלו, עם שכנה שהתנהגה באופן פוגע, עם מישהו שפשוט לא מבין…
    במקרים הקשים, כשממש קשה לי לסלוח, יש אינדיקציה ברורה – המון אנרגיה ומחשבות טורדניות הולכות לשם, הסיפור מסתפר להרבה אנשים ושוב בתוך ראשי, ואני מתחילה לחשוד שמקורותיי האמיתיים בפולניה…
    למקרים כאלה מצאתי טריק ביניים, עד שאהיה במקום של לסלוח:
    קודם כל, לבטא את הכעס – אם זה פיזית מול ה"מראה" המכעיסה ואם בתהליך עם עצמי, מה שיותר מתאים.
    גיליתי שרק לנסות להיות באור ואהבה לפני שביטאתי את הכעס הוא מקור לעוד כעס.
    "לבטא כעס זה חובה אם רוצים להיות באור ואהבה"

    שנית, לעצור את הסרט. כל פעם שאני מזהה שאני בתוך הסיפור שוב, עם כל ההסברים על למה הצדק לצידי, והרגשות ה"מקטינים" – לחתוך את זה כמו במספריים, לומר "תודה, לא עכשיו" ולהתמקד במה שיש ומי שיש עכשיו במציאות הריאלית סביבי. (יום השואה משמש הרבה פעמים דווקא כדי ללבות את הסרט).

    הצעד הבא הוא להיות מוכנה לשנות את הסרט הפנימי שכבר התקבע עם סיפור הקורבנות.
    אני מפמפמת לעצמי "אני מוכנה לשינויים", "להיות מופתעת לטובה", "הכל יכול לקרות".
    עוזר לי לקחת רגע של חסד שבכל זאת היה מתישהו עם אותו אדם מכעיס, משהו שנותן עליו מידע חיובי, אפילו קטנטן, ולהלביש את המשפטים האלה על התמונה הזו.

    אלו למעשה אימונים למוח – לשנות את התבנית של הדרמה שנותנת לו באופן רגיל כל כך הרבה אנדרנלין, מהסוג שממנו הגיע הזמן להיגמל.

    אספר עוד שלפני 20 שנה, לאחר הביקור העוצמתי של המשלחת לפולין בתנועה הנוער קיבלתי מתנה: "מחלה כרונית" התגלתה, ופתחה חיפוש של שנים אחר מזור ברפואה, באלטרנטיבות ובעולמות הרוח.
    השיטה שמצאתי הכי יעילה לריפוי עד היום בסופו של דבר שילבה שיחה ושחזור גלגולים. בין השאר גיליתי כך שכבר הייתי חייל נאצי שירה ביהודים בקיר המוות כי לא היה לו אומץ לסרב פקודה, והמון יהודים ויהודיות בכל מיני גילאים שחוו את השואה בכל מיני דרכים קשות מנשוא. כשאנחנו מבינים שהיינו כבר בכל הצדדים, יותר קל לסלוח, אני חושבת. זה קשה אולי לתפוס, אבל כל העניין הזה של "להזדהות עם צד" הוא רלוונטי ללימוד שלנו עכשיו, בגוף הזה, ולא עניין נצחי.

    האנרגיה שאני עובדת איתה קרויה לפי חכמת המאיה "מגשר העולמות הלבן" – והיא מלמדת איך להיות בשלווה ובשמחה בהווה, כשאנו מגשרים בין עולמות העבר והעתיד. אנחנו לומדים לחלץ מהמציאות של קשיי היומיום שלנו את שורש הזכרונות הטראומטיים שמביאים לכך – ולנקות אותם מן הזכרון התאי שלנו. יש טכניקות שונות והן כל הזמן מתפתחות. אני בטוחה שאפשר להתחיל לעשות זאת גם כעם, לזכרון הקולקטיבי שלנו. ההסכמה הזו להסתכל על הזכרונות בעיניים, לסלוח באמת, לעצמנו ולאחרים, על הפער בין הרצוי למצוי – מביאה לטרנספורמציה, שינוי פנימי, ולהתנהלות קלילה וזורמת מרגע לרגע במציאות. הרבה אנרגיה מתפנה כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים באמת כשמסכימים "לשכוח" את העבר וכך פחות מפחדים מהעתיד ונמצאים יותר בעכשיו.

    אביב נעים 🙂

  2. לינה טרנה
    לינה טרנה says:

    חבל אוהד! חבל שיש רק תגובה אחת! הייתי רוצה שהמסר הזה יתנוסס בשלטי חוצות. הייתי רוצה כל כך לחיות בעולם שבו יש לנו את האומץ לסלוח. אני קוראת את זה ודמעות בעיני כי כל יום השואה אני כואבת ומשהו לא מסתדר לי, פשוט לא מסתדר לי והנה, עכשיו אני מבינה גם מה. אני רוצה שילדי יחיו בעולם שבו אפשר לסלוח, שבו אפשר לראות את האחר, שבו לראות את כאבו של האחר לא אומר לבטל את הכאב של עצמך.
    הלוואי!

  3. זהר נוי-מאיר
    זהר נוי-מאיר says:

    כל כך מסכימה עם מה שכתבת ואת יום העצמאות הזה הייתי רוצה לבלות עם פלשתינאים יש למשהו רעיון?

    • אזרחי אוהד
      אזרחי אוהד says:

      זוהר יקרה – אחת היוזמות שהתחלנו בקהילה שלנו עוד כשהיינו במצוקי דרגות זה לחגוג את יום העצמאות ויום הזכרון יחד עם יום הנאכבה, יהודים וערבים יחדיו. לשמוע את הסיפור ואת הנארטיב של שני הצדדים יחד. לשמוע, לחוש, ולכאוב ולחגוג יחד. זה היה קיים כמה שנים. עמותת שביל זהב משיכה את המסורת כמה שנים ואחר כך זה הפך להיות כמה אירועים שונים כאלו. נדמה לי שיהיה אירוע אחד כזה כאן בצפון, אולי אפילו בחיפה. השנה.

  4. מתן
    מתן says:

    תודה תודה אוהד! ניסוח מעולה למחשבות נאורות ובריאות!

    לצערנו, מחשבות כאלו, שאינן מונעות מן האגו, אינן נשמעות הגיוניות לרוב, בקרב אנשים המונעים מהאגו, המהווים את הרוב.
    מבוגרים ששקועים יותר מדי באגו שלהם עלולים לגרום לנו להוציא אנרגיה יתר על המידה. כשאנחנו מדברים על נושאים רגישים כאלה, ומביאים דעה שלא בדיוק מתיישרת עם המיינסטרים, זה כמו ללכת בשדה מוקשים. צריכים להיות מאוד מחושבים, ומילה אחת לא במקום- פיצוץ…
    עדיין, חשוב להעביר מסרים כדוגמת זה. אני אישית ספגתי את רוח הדברים, אשר העצימה את עמדתי בנושא, ובהמשך דרכי אני מתכוון להעביר את המסרים הלאה, למי שיחפוץ בלהקשיב.
    ככה נרקמת לה רשת של מחשבות משוחררות משליטת אגו.
    כמוך, אני חושב שהמפתח הוא להגיע לילדים.
    כי יש מי שחי בעבר ויש מי שדואג לעתיד.

    שוב תודה, תתחזק, תתעצם, ותזכה להרבה שמחה בחיים

  5. קרן
    קרן says:

    תודה. מזדהה ומסכימה. כל שנה אני כבר לא מזדהה עם ימי הזיכרון האלה, ובמקביל כואבת את כאבם. רואה איך מחדירים את תחושת הקורבניות בגני הילדים ,בהם אני עובדת, ובציבור הישראלי בכללותו, וזה קשה וכואב לי. מקווה לדרך אחרת ברמה האישית והקולקטיבית.

  6. מיכל גזית
    מיכל גזית says:

    כתבת כל כך נפלא אוהד. כתבתי כמה מאמרים כאלה בעצמי, ונשארו לי שם כמה פינות בלתי מעוגלות, והמילים החכמות שלך עשו לי המון סדר. שבוע סליחה בינ לאומי זה רעיון גאוני. תודה על כל מילה. במאמר הזה, ובעוד רבים שלך שאני קוראת מבלי להגיב))

  7. הגר
    הגר says:

    יש דבר כזה קרוב ודומה או לפחות בכיוון והוא יום כיפור ,יום המוקדש לסליחה, הלא כן?
    הכוונה והתקווה המובאת כאן היא לשבוע כיפור בינלאומי שבו על ידי דיאלוג בין שני הצדדים והבנה אחד של השני וסליחה מתוך כך, יסתיים ויפרץ מעגל הפגיעות?
    מה שאני מבינה הוא שעצם ראיית הצד שני והיכרות איתו בעצם מבטלת את היותו צד נגדי ואת אפשרות הפגיעה. זוהי ראיית השלם. זהו השלום.
    בהצלחה לנו!

התגובות סגורות.