חודש אלול והפוטנציאל הטוטאלי שלנו

אוהד אזרחי. אלול תש"ע. 2010

חודש אלול מזכיר לנו לשוב פנימה. סוף הקיץ. באביב היתה באוויר תחושה של חגיגה ויציאה החוצה. אחר כך הגיעו תחושות של סוף, סוף השנה וסוף הלימודים וסוף לכל מיני דברים שהושקע בהם מאמץ מתמשך לאורך השנה, זהו אותו "קץ" שקיים במילה "קיץ". אבל אז נמהלות אל תחושות הכיף של הסיום עם תחושות של קץ וסוף, שיש בהן מן הקושי והחורבן, אותו חורבן שקיים גם הוא במילה "חורב", שהיא שם נוסף לתקופה החמה בארץ כנען, תקופה שבה כל מה שהיה ירוק נחרב ומצהיב. יערות שלמים עולים לפעמים בשלהבת אש הקיץ ומותירים מאחור הר עשֵן ושחור. אבל כשמגיע אלול אלינו השיא של כל זה כבר בעצם מאחורינו, ואנחנו מתחילים לראות אופק אחר.

כשאלול מגיע עדיין חם פה לפעמים מאד, אבל הטבע מתחיל כבר להתכונן לסתיו, וכמו תמיד – נפש האדם הרגישה לטבע מתחילה גם היא בתנועה מיוחדת, פנימית ועדינה, המכינה אותנו לעבודה הרוחנית הראויה לתקופה הזו.

ספר יצירה כדרכו נותן את הנוסחה הפנימית של הזמן הזה ואומר בקיצור נמרץ:

המליך אות י' וקשר לו כתר
וצר בו בתולה בעולם,
ואלול בשנה,
וכולייה שמאל בנפש

אנסה לבאר זאת בפשטות:

י' – הנקודה הראשונית
לכל חודש יש אות. האות של חודש אלול היא האות יוד. היא המולכת בחודש הזה, כלומר היא מארגנת את האנרגיה של חודש אלול. מה שמאפיין את האות יוד זה שהיא סוג של נקודה. הזוהר קורא לה "נקודה קדומה" או בארמית "נקודה קדמאה – יוד" ( זוהר חלק א דף טז/ב). בשפה מודרנית היינו קוראים לנקודה הקדומה "נקודה ראשונית" או "נקודה פרימיאלית" (Primal Point). כלומר – זו הנקודה שמתחילה הכל, הנקודה שקודמת לכל מה שמתפתח ממנה. המקובלים טענו שהאות יוד היא אותה נקודה שנוצרת כאשר אנחנו רק מניחים את הקולמוס הטבול בדיו על הנייר ומתכוונים לכתוב כל אות אחרת, או לצייר כל ציור אחר (נכון, זה לא עובד עם מקלדת…). תמיד הנקודה הראשונית הזו, שמייד נמשכת ומתפתחת לציור שלם, היא בבחינת האות יוד. לכן האות יוד קיימת בעצם בנקודת ההתחלה של כל ציור, ומבחינת המקובלים – באף נקודת ההתחלה של כל יצור.

פוטנציאל טוטאלי
במובן זה לכל אחד מאיתנו יש את אות ה"יוד" שממנה הוא או היא נוצרו. נקודת תחילת הקיום שלנו כיצור. ואכן גופו של כל אחד ואחד מאיתנו התפתח מאותו תא מופלא וראשוני, תא שנוצר לאחר שהזרע והביצית של הורינו התאחדו לראשונה. שם, בתא הראשוני הזה, שבשפה המדעית קוראים לו "תא גזע טוטיפוטנטי", הופיע לראשונה הDNA המיוחד שלנו. כמעט כל מי ומה שאנחנו היה רמוז כבר באותה נקודה קדומה וראשונית, שהייתה לה את היכולת המיוחדת להתפתח ולהיות כל תא ותא בגופנו. משמעות השם המדעי "תא טוטיפוטנטי" היא תא בעל פוטנציאל טוטאלי = Total Potential. תא הגזע הראשוני הזה הוא אות היוד שלנו.

בחודש אלול אנחנו נקראים לשוב אל אותה נקודה ראשונית בעלת הפוטנציאל האדיר שממנה התחלנו להירקם כאן בעולם הזה. המדע המודרני גילה שמהנקודה הזו, מתאי הגזע הראשוניים, ניתן לחדש כל איבר חולה. אותו רעיון קיים גם בבסיסו של חודש אלול: לשוב אל הנקודה ממנה התחלנו, כי משם ניתן לחדש את עצמנו. זו משמעותה העמוקה של התשובה. לשוב אל המקור ולהתחדש משם. כי הרי חלק ממי ומה שאנחנו כבר התיישן והסתאב, כבר איבד את כחו ועוצמתו, איבד את עצמו לדעת, ויכולתנו לחדש את עצמנו כבריה חדשה טמונה ביכולתנו להתחבר לאות היוד שלנו, לנקודה הראשונה שממנה נוצרנו, בה נמצא הפוטנציאל הטוטאלי שלנו.

לא כלום
ביצירת המופת "מעשה משבעה קבצנים" מרחיק רבי נחמן מברסלב לכת ומספר על יכולתו של האדם להתחבר לא רק לנקודה הראשונה הזו, אלא אפילו אל ה"אין" שקדם לציור הנקודה הראשונה. רבי נחמן מספר שם על סוג של תחרות מוזרה, בה מתחרים המשתתפים מי זוכר זמנים קדומים יותר. בתחרות הזו הוחלט שמי שזוכר אירועים קדומים יותר הוא בודאי האדם הזקן ביותר בחבורה. האנשים שהיו שם, שהיו מיסטיקאים זקנים, מייד נכנסים פנימה ומחפשים לראות מאיזו נקודה קדומה הם זוכרים את עצמם (זה הרי האירוע החשוב, לא האירועים החיצוניים). ואכן אחד מהם מספר שהוא זוכר את רגע החיבור של הזרע עם הביצית, וכולם מתפעלים מאד. אולם אז מסתבר שיש מי שזוכר את עצמו ממקום קדום עוד יותר: מלפני שהנפש ירדה אל החומר הראשוני הזה של תא הראשון, ושוב כולם מתפעלים עד מאד. אך ההפתעה הגמורה מופיעה כשהבחור הצעיר ביותר בחבורה, שהוא ממש ילד, זוכר את הזיכרון הקדום ביותר: הוא טוען שהוא זוכר את כל הדברים שהאחרים זוכרים, אך הוא זוכר עוד לפני כן – הוא "זוכר גם לא כלום".

בדברים הללו, שיש מי שהיה מצפה שיצאו מפיו של חכם זן יפני, או לפחות מפיו של הטאואיסט הידוע פו הדב, מכתיר רבי נחמן את הינוקא של החבורה בתואר הזקן שבזקנים, כי הוא זוכר את הלא-כלום שקדם לכל מה שנהיה משהו:

"והתינוק אמר שזוכר לאו כלום (גאר נישט), כי הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו מה שהוא קדם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת "אין"…  והיה חידוש גדול אצלם שהתינוק זוכר יותר מכולם…" (מעשה משבעה קבצנים).

הַבְנַיָה מחדש

"בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל, ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם"

מה שחשוב לענינינו הוא שהתחברות לנקודה הקדומה ביותר שלנו, לנקודת האות יוד, או אף לנקודת האין הקודמת ליוד, יכולה לבנות מחדש את מה שכבר נהרס ונחרב והתיישן. ואכן כך ממשיך רבי נחמן באותו סיפור מעשה מופלא, שלא אוכל להיכנס לפירוש כולו במסגרת מאמר זה, ואומר כי לאחר שנזכרו הזקנים הללו בנקודה הכי ראשונית שיכלו לזכור הם הוזמנו לחזור אל הספינות שלהם, שנשברו קודם לכן והתרסקו בסערה גדולה. נשר גדול מופיע ואומר להם:

"חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשברו, שיחזרו ויבנו. עתה חזרו אליהם" (שם)

הספינות שנשברו וחזרו להבנות מסמלות בסיפור את הגופים שלנו, הגוף הפיזי, ה"גוף" הרגשי ואפילו את הגוף ההזדהותי, זה שמתוכו אנחנו מתייחסים אל עצמנו כ"אני", זאת בהתאם לתפיסה המופיעה בסימבוליקה הקבלית הקדומה, הרואה במילה "אניה" יצוג של ה"אני"[1].

אם נשוב מההפלגה הארוכה הזו אל חודש אלול ואל האות "יוד" המולכת בו נוכל להבין כי החודש הזה מזמין אותנו להתחבר אל נקודת הראשית שלנו, אל הנקודה של הפוטנציאל הטוטאלי שממנו נוצרנו – ומשם – ליצור את עצמנו מחדש ולרפא את הספינות השבורות שלנו.

יש מצב שאפילו כדאי להתחבר אל הלא כלום שקדם לנקודה הזו. אל הגאר נישט הקדמון.

להתחבר אל הבתולה
כמובן שמתוך זה אנחנו כבר יכולים להבין למה חודש אלול קשור למזל בתולה. הבתולה מסמלת כמובן את המצב הבתולי, הראשוני, זה שקדם להריון וללידה.

בזן יש קואן ידוע שאומר: "הראה לי את פרצופך לפני שנולדו הוריך!", ובהקשר שלנו אפשר לומר: "הראה לי מה היית בזמן שאמך היתה עדיין בתולה!" – זהו הגאר נישט הקדוש של חודש אלול.

ושלא יעלה לנו השתן לראש
מה שיכול לסייע בעבודה הרוחנית של חודש אלול היא הכליה השמאלית עליה מדבר ספר יצירה בנוסחה שהבאתי לעיל.

הכליה תפקידה לנקות את הדם. הצד השמאלי בכליות קשור על פי הקבלה לספירת ההוד, שמשמעותה הודיה והודאה ווידוי – דברים שאנחנו נקראים לעשות בחודש אלול. אם נסכים להודות על האמת, ונפסיק להיות "צודקים" כל הזמן, יש מצב שנוכל לנקות קצת את הדם שלנו, שלולי כן הוא מלא בשתן.

כשהדם נקי והנפש מוכנה להודות על הכל ולשחרר את הצורך הנורא להיות "צודקת", אפשר להיזכר בלא-כלום שממנו באנו, ומשם לצאת אחר כך אל השנה החדשה, רעננים ומחודשים, ב"ספינות" שלנו, שנבנו מחדש, כמו שאיבר בגוף זקן ושבור וחולה יכול להבנות מחדש מתוך תאי הגזע של עצמו.

אז נוכל גם לקיים את הוראתו של הנשר הגדול אל אותם זקנים לשוב אל האוצרות הפנימיים שלנו ולעשות בהם שימוש:

"חדלו עוד מלהיות עניים!
שובו אל האוצרות שלכם,
והיו משתמשים באוצרות שלכם!"

כי כמו שאמר לי פעם ידידי דויד בן יוסף: "אוצרות או צרות!" כלומר, מי שלא שב אל האוצרות שלו ועושה בהם שימוש אמיתי מזמין לעצמו צרות גדולות.

אז אסיים בברכה שנזכה לשוב אל האוצרות שלנו
ולעשות בהם שימוש
לטובת העולם כולו.
אמן.


[1] בספר מלכים משמשת המילה "אני" להוראת "צי האניות": "כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם" (ספר מלכים א פרק י, כב). וכך אומר רבי משה קורדובירו: "אני – מלכות, בינה. אניה – כחות המלכות, הם ספינות בים" (ספר אור נערב, חלק הכינויים). הגוף ההזדהותי, ה"אני" נקרא בשפה של מחשבת חב"ד הקדומה "הנפש השכלית", שהיא סוג של חיבור בין "הנפש הטבעית" ו"הנפש האלהית" בכתבי הרבי האמצעי מחב"ד. ויש לומר שלכן ה"אני" – האגו – איננו חכם במיוחד בחכמה אמיתית, כפי ששח פו הדב לפי תומו: "שפן הוא פקח," אמר פו בקול מהורהר. "כן," אמר חזרזיר, "הוא פקח." "ויש לו שכל." "כן," אמר חזרזיר, "יש לשפן שכל." הייתה שתיקה ארוכה. "אני חושב," אמר פו, "שבגלל זה הוא לא מבין שום דבר" (הבית בקרן פו, אדגר מילן, תרגום אבירמה גולן, עמוד 105)

2 תגובות

Trackbacks & Pingbacks

  1. […] לאחרונה כתבתי מאמר חדש על חודש אלול על פי ספר יצירה, ועל מדיטציית ה"גאר נישט"  שקשורה אליו, שמזמינה אותנו להיכנס פנימה לנקודת ההתחלה של קיומינו ולברוא את עצמנו כבריה חדשה (ראו כאן). […]

התגובות סגורות.