התיקון הפנימי של חודש אב

התיקון הפנימי של חודש אב

אוהד אזרחי

 

 

האגדה על חודש אב

באגדה תלמודית יפה מספרים חז"ל על מה שקרה בימים בהם נדדו בני ישראל במדבר: היה זה בחודש אב כאשר חזרו המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את הארץ ו"הוציאו את דיבת הארץ". המרגלים ראו את עצמם כקטנים מידי עבור משימת ההתישבות בארץ החדשה, והכניסו את קטנות הערך העצמי גם בשומעי לקחם. ולכן ממשיך הסיפור המקראי ומספר שכל מי שקיבל את דבריהם, כל מי שתחושת הקטנות חלחלה בו והרגיש גם הוא קטן וחסר אונים – "נענש" בעקבות כך שלא להיכנס לארץ המובטחת. כי מי שמרגיש קטן – באמת לא יכול.

וכך מסופר באגדה שבכל שנה מארבעים שנות הנדודים במדבר, כשהגיע חודש אב, כמה אנשים היו שומעים פתאום קולות, קולות שהיו מכוונים לאזניהם בלבד. מי ששמע את הקול היה פורש הצידה וחופר לעצמו קבר. הגיעה שעתו לעבור מן העולם. כך קרה בכל שנה ושנה, עד שבשנת הארבעים, באמצע חודש אב "כלו מתי מדבר", כל דור האבות שגדל במצריים ושמע לעצת המרגלים, כל מי שהרגיש קטן וחסר אונים, עבר כבר מן העולם ומי שנשאר היו רק החבר'ה הצעירים, שנולדו אל חירות המדבר. דור העבדים חלף מן העולם. ואז, בט"ו באב אותה שנה, כשהירח מלא, והתשוקה עומדת באוויר, התחילו החיים האחרים של הדור החדש.

רצח האב בחודש אב

על פי ספר יצירה חודש אב קשור לכליות בגוף האדם, וגם לחוש השמיעה. הפגם של חודש אב התחיל באמת בשמיעה – בהקשבה לעצת המרגלים. המרגלים סיפרו על "יושבי הארץ הענקים" שלעומתם הם הרגישו את עצמם "כחגבים". המרגלים ניסו לשכנע את העם בחוסר הערך שלו, באי יכולתו לעמוד במשימה, והשרו על כולם תחושה של אין-אונות. מי ששמע לעצתם קיבל והפנים את העובדה שהוא קטן וחלש וחסר אונים. לכן מי ששמע לעצתם, ובכך אישר באופן פנימי את זקנתו וחולשתו, שמע בתורו גם את הקול הקורא לו לעבור מן העולם.

חודש אב תפקד כמו כליה רוחנית שמסננת את הרעלים החוצה מהגוף. ממש כשם שהכליה מביאה כליה על תאי הדם הישנים והבלויים כך מסנן חודש אב את הנפשות הבלויות, שזקנתם פנימית היא, ללא קשר לגילם החיצוני, זקנה פנימית שיצרה בהם תודעה של ערך עצמי נחות – "ונהיה בעינינו כחגבים".

וכך קורה כל שנה: כדי להתחיל שנה חדשה כראוי בחודש תשרי, צריך להתנקות לפני כן מכל מה שלא יכול לשרת עוד את הכוחות החיוניים שלנו, בגדר של "תכלה שנה וקללותיה". חודש אב הוא זמן שיא הקיץ, חודש ה"חורב", חודש החורבן. בחודש אב צריך לדעת את מה להחריב, את מה עלינו להשיל מעלינו כי הוא כבר לא משרת את המשך הדרך. איך נדע? זה די פשוט: כל היבט בתוכי ש"שמע לעצת המרגלים" – כל מה שנותן לי תחושה של חוסר אונים וחוסר ערך עצמי הוא בגדר הדברים שצריך להחריב בתשעה באב.

מבחינה פסיכולוגית הדברים קשורים עם מה שמוגדר כ"רצח האב", שצריך להתבצע בדיוק בחודש אב. הצורך בכך נובע בדיוק מתחושת הסירוס וחוסר האונים אותן משרים עלינו לעיתים האבות "ששמעו לעצת מרגלים", אותם שאינם רואים את האופק הנפרש לנגד עיני הדור החדש.

התיקון של חודש אב

על פי ספר יצירה לכל חודש בלוח השנה יש גם אות שמיוחדת לו. האות המאפיינת את חודש אב היא האות ט'. מה שמיוחד באות ט' אומר הזוהר, זה שהיא מעוצבת כמו חץ המסתובב ומצביע על עצמו. אות ט' היא ההצבעה על האיכות הפנימית, או בלשון הזוהר, האות ט' מצביעה על "הטוב הגנוז בפנים". זו בדיוק הרפואה והתיקון של חודש אב: כשם שהפגם של חודש אב נובע מחוסר ההכרה שלי באיכויות הפנימיות הטמונות בי, כך התיקון נובע מן ההתבוננות אל הטוב הפנימי, אל הסגולה העצמית, גם אם לעיתים עדין לא יצאה אל סף ההכרה.

התיקון של חודש אב תלוי ביכולת ההקשבה פנימה. מבחוץ באות כל מיני עצות רעות שמספרות לי עד כמה אני חלש וחסר אונים ("עצות המרגלים"), אבל מבפנים עולים קולות אחרים, המספרים על האנרגיה העצומה הטמונה וגנוזה בתוכי, בתוכך. חודש אב הוא הזמן להקשיב ולדעת מה צריך למות ולהיחרב, כמו מקדש ישן שאין בו עוד צורך ולא קדושה, ומה יכולה להיות האנרגיה החדשה, הדרושה לנו להמשך הדרך, כמו אנרגיית האהבה הפורצת של ט"ו באב.

מזל אריה
זהו גם כוחו של האריה, שהוא המזל של חודש אב: תפקידו האקולוגי הוא לטרוף את כל הנכשלים בעדר, הנסרכים מאחור. תפקידו לנקות מהשטח את כל אותם דברים שאנחנו סוחבים על הגב ומפריעים לנו להתרענן ולחדש כוחות.