מדיטציה באושויץ

גם השנה (2011) בתחילת נובמבר יתקיים הריטריט הזה באושוויץ, ואוהד הוא אחד מהמנחים בצוות הבין לאומי. לפרטים על הריטריט ראו כאן באתר של Zen Peacemakers

זֶן באושוויץ. 

לכל איש יש שם

כבר שבע שנים שזה קורה: בנובמבר, כשמזג האויר בפולין נהיה באמת קר, מתאספת בקרקוב קבוצה של אנשים הבאים ממדינות שונות, ונוסעתAB 2004 184לעיירה אושבינצי'ן, בה הוקמו על ידי הגרמנים מחנות הריכוז וההשמדה של אושוויץ-בירקנאו. שם, בין מסילות פסי הרכבת, במקום בו נפרק המטען האנושי מקרונות המסע, במקום בו עמד ד"ר מנגלה וערך את הסלקציה – מי למשרפות ומי לעבודת פרך – הם יושבים. כריות זַפוּ, המיועדות לישיבה במדיטציית זן, מאורגנות במעגל גדול ובמשך חמישה ימים מתקיימות עליהן ישיבות מדיטציה. קבוצות תיירים באות והולכות, קבוצות של נוער ישראלי מסתובבות עם כמה מורות ודגלים גדולים כחול לבן, ונעלמות לאחר כמה שעות, ובאמצע המחנה, בין מסילות הברזל, יושבים יהודים, נוצרים ובודהיסטים יחדיו, בשקט. ארבעה אנשים, בארבעת רוחות העולם, עומדים ומקריאים רשימה אין-סופית של שמות מתוך רשימות המוות של המחנה. שמות של אנשים. חלקם יהודים וחלקם פולנים וחלקם רוסים וחלקם צוענים. ללא אבחנה. לפי סדר אלפבתי. שם ועוד שם ועוד שם. זה כל מה שנותר לעתים מסיפור חיים שלם. ובדרך כלל שם המשפחה חוזר על עצמו פעם ועוד פעם ועוד פעם, ומספר במינימליזם אופייני, שכאן צעדה יחדיו משפחה שלימה, שלושה דורות רצופים, אל סוף המסילה – אל תאי הגזים והמשרפות. והיושבים מאזינים. מקשיבים עם הלב. נושאים עדות לכל מה שהתרחש במקום הזה שמסמל יותר מכל מקום אחר בעולם את עוצמת העוול והסבל שבני אדם מסוגלים לחולל זה לזה. AB 2004 175 את המפגש הזה יזם מורה הזן ברני גלסמן (רוֹשִי-טֶטְסוּגֶן) יחד עם אשתו סֶנְסֵי אִיב מַרְקוֹ, לפני שמונה שנים, ומאז הוא מתקיים מדי שנה בשנה. רבים מן המשתתפים חוזרים מדי שנה ובאים לאותו ריטריט שוב ושוב. בהתחלה לא הבנתי למה. מה יש לבנאדם לחזור למקום הזה אחרי שספג אותו בכל נימי נשמתו שבוע שלם? אבל ככל שעברו הימים, ככל ששערי הקואן הגדול הזה ששמו אושוויץ נפתחו לפני, הבנתי שככל הנראה גם עבורי לא היתה זו הפעם האחרונה.ABRETREAT51

זן בודהיזם ופעילות חברתית

רושי ברני גלסמן נחשב כיום לאחד ממורי הזן הבכירים והמוכרים ביותר בעולם כולו. בשנות השישים הוא פרש ממשרה בכירה בהנדסת חלל בנס"א, ובחר להקדיש את חייו ללימוד והוראת זן בודהיזם תחת הדרכתו של מורהו היפני מיאזומי-רושי. לאחר מספר שנים בעולם הבודהיזם הפך למורה בזכות עצמו וקיבל לידיו את ראשות מרכז הזן בלוס-אנג'לס. אולם בהמשך החליט כי עליו לעשות דבר מה שונה. יחד עם קבוצה מתלמידיו עבר גלסמן לאחד מפרברי העוני של ניו-יורק, והקים בה את פרוייקט "גרייס-טאון" המיועד לשיקומם של הומלסים מקומיים. הזן של ברני הפך להיות זן של הרחוב, של עבודה בקרב חסרי הבית והאלכוהוליסטים והזונות והפושעים. זן במקומות מפחידים. מתוך הצלילה הזו אל השטח נולדה בסופו של דבר מאפייה, שהעסיקה הומלסים ונתנה להם לראשונה פרנסה. המאפיה הפכה לשם דבר וצברה כסף רב (עד היום חברת הגלידות בן אנד ג'ריז משתמשת בעוגיות של מאפיית גרייס-טאון ליצור הגלידה עם פרורי העוגיות שחלקנו אולי אוכלים מדי פעם בפעם גם בארץ הקודש). מהכסף שצברה המאפיה הוקמה בהמשך חברת בניה, שבנתה קומפלקס מגורים עבור אנשים חסרי-בית, שחלקם כבר דור שלישי לחיים ברחוב. פרוייקט גרייס-טאון, שפעל מתחילתו לפי עקרונות שאותם אפרט בהמשך, הפך עם השנים לפרוייקט מוצלח עד כדי כך שכיום הוא נחשב על ידי הממשל הפדרלי של ארה"ב כמודל לפעילות חברתית נכונה וראויה לשבח. את שנות הפעילות בפרוייקט גרייס-טאון סיכם רושי גלסמן בספר קטן שיצא גם בעברית ושמו "הנחיות זן לטבח". (מומלץ בחום!). הצעד החשוב שעשה רושי ברני גלסמן התבטא בכך שהוא הביא את הזן ואת דורשיו לפעילות בשדה החברתי. עבור ברני גלסמן תרגול רוחני איננו מנותק מלקיחת אחריות חברתית, ולהפך – המקום הטוב ביותר לתרגול זן איננו בתוככי מקדשים נקיים למשעי ואפופי קטורת אלא ברחוב, בשוק, ובמקומות הכואבים שבשולי החברה, אותם מקומות שרובנו מעדיפים להעלים עין מעצם קיומם.

שלוש פסיעות זן

שלושה עקרונות רוחניים בסיסיים מאפיינים את הדרך בה מורה רושי גלסמן כיצד אמורה עבודה רוחנית להוביל לעשיה במישור החברתי: "אי ידיעה" (Not Knowing.(; "נשיאת עדות חיה" (Bearing Witness); ו"תיקון עולם" (Loving Action). הצעד הראשון מבקש להניח יסוד של אי ידיעה כתשתית לכל מפגש שלנו עם העולם, ובפרט כשאנו מבקשים להביא רפואה ותיקון למקומות כואבים וסובלים. אחת הבעיות המאפיינות הרבה מן הפעילות המתבצעת בשדה החברתי היא נקודת המוצא של פעילים רבים, הבאה ממקום של ידיעה מוכנה מראש אודות מהותה של הבעיה ומה כדאי לעשות כדי לפתור אותה. מעטים באמת מקשיבים לה באופן נקי. רבים יותר באים אל השטח כמלומדים ה"יודעים" כבר מה טוב ומה ראוי שיעשה, ובכך מאבדים את היכולת לגעת באופן בלתי אמצעי בבבעיה ובכאב. תרגול הזֶן, לעומת זאת, מפתח את היכולת הנפשית לשאת מצבים של אי-ידיעה ולהכיר במסתורין העמוק של הקיום. לכן, טוען רושי גלסמן, יש לבוא אל כל מפגש לא ממקום "יודע" אלא ממקום של ענווה ואי ידיעה. ידיעה מוקדמת איננה רק צעד פטרוני ומתנשא, אלא שהיא גם חוסמת אותנו מלבוא במגע קשוב ועמוק עם מהותו של המקום או האדם בו אנו פוגשים. הצעד השני הוא צעד של נשיאת עדות חיה. מן המקום הפתוח שמאפשרת אי הידיעה, יש להגיע לנקודה הכואבת שאותה רוצים לרפאות ולהקשיב לה. יש לשבת בתוכה. לשרות בה. להכיל אותה. להיות עדים למה שמתרחש בה. רק מתוך הקשב העמוק הזה נולד השלב השלישי – שלב הפעילות. אבל לפני כן – יש לשבת במדיטצית זן ולהקשיב לכל הצבעים ולכל הגוונים ולכל מה שנוכח ולכל מה שקיים. לשאת עדות חיה, להכיל. אי הידיעה והכלת העדות החיה מיצרות בסיס נכון לצמיחה אמיתית של פעילות אוהבת ומרפאה של "תיקון-עולם". פעילות בלתי מתנשאת, הנולדת מתוך המפגש האמיתי של האדם עם השטח ועם האנשים שבתוכם ולטובתם הוא פועל. פרוייקט גרייס-טאון נולד מתוך שהיה ממושכת של ברני גלסמן עצמו יחד עם קהילת תלמידי הזן שלו ברחובותיה של ניו-יורק, בין חסרי הבית. רושי גלסמן ותלמידיו ירדו לרחוב ללא כסף וללא תרמיל עם בגדים להחלפה, ולמדו בדרך הקשה מה זה אומר להיות הומלס בעיר הגדולה. כשמגיע לילה ואתה מחפש מקום לשים את הראש, כשמגיע הבוקר אחרי לילה קר ורטוב ואתה מחפש מקום לעשות בו את צרכיך ועליך לדעת איך להסתדר ואיפה למצוא את מבוקשך, ולקבץ נדבות כדי להשיג מעט אוכל. רושי ברני גלסמן לקח אל הרחוב את תלמידיו, שבאו לרוב מסלתה ושמנה של שכבת "המשפחות הטובות" של אמריקה. ומאז, אחת לכמה חודשים הוא עושה זאת שוב, וללא שום הנחות לוקח את מבקשי הרוחניות הבאים ללמוד זן לעשות מדיטציה ברחוב, לעתים בשלג ובכפור, לעתים כשחם ולח בחוץ, ללא חימום וללא מיזוג אויר, ללא כסף כיס וללא שמיכה ללילה זולת מה שתוכל למצוא בפחי האשפה. היציאות הללו לשטח נקראות בפי קהילת תלמידיו של גלסמן "Bearing Witness Retreats". הריטריט השנתי שקורה כל שנה, בנובמבר, באושוויץ, גם הוא שייך לאותה קטגוריה של חויות.

ללא דגל

מעולם לא רציתי לנסוע לאושוויץ ולא חשבתי שאעשה זאת. כמו כל ילד ישראלי גדלתי גם אני עם מורשת השואה, והמראות כמו חרוטים כבר בתוכי. התמונות, המיצגים של מוזיאון יד ושם, המספר הכחול על היד של סבתא של חבר שלי מהשכונה בה גדלתי. לא חשבתי שלאושוויץ יש מה לחדש לי במיוחד, ובמידה רבה גם לא ממש הרגשתי צורך לקחת חלק בעליה לרגל הלאומית אל מקום הנצחת הכאב הקולקטיבי שלנו. השואה הפכה להיות מין נכס יהודי כזה, שמשרת את האינטרס הציוני בארץ ישראל. אושוויץ הפכה כבר מזמן להוכחה הניצחת לכך ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", וקיומה של מדינת ישראל משלים את התמונה ומראה כי אף על פי כן – "הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". קבוצות רבות של נוער יהודי וישראלי נוסעות אל מחנות ההשמדה וחוזרות משם מלאות ודאות באשר לחשיבות קיומה של מדינת ישראל, כשתחושת הקורבן הנצחי של ההיסטוריה מפעמת בלבבות, מחזקת את אמירת ה"לא-עוד", ותורמת להתעצמות הפטריוטיזם והלאומיות היהודית-ישראלית. כשישבתי ברגלים משוכלות על כרית הזפו שלי ליד מסילת הרכבת, במעגל גדול עם גרמנים ופולנים ויפנים ובני שאר אומות העולם, חלפו לא פעם על פני קבוצות הומות של נוער ישראלי עם דגל גדול כחול-לבן. האג'נדה שלהם היתה ברורה וידועה מראש. הם והמורים שלהם ידעו מראש מה מטרת הביקור ומה הם עתידים לראות. הם באו והלכו. מספר שעות הסתובבו במחנה, מלווים בהסברים מודרכים, ולאחר מכן יצאו והלכו להם, חזרה אל מדינת היהודים. ואנחנו המשכנו לשבת. יום ועוד יום ועוד יום. ללא דגל, ללא לאום, ללא אג'נדה ברורה, בקשב עמוק למה שקורה שם, כי באושוויץ זה עדיין קורה. כי אושוויץ איננה מקום שנגמר. היא איננה מוזיאון. באושוויץ מהלכות נשמות. עד היום. "שתו את היין – זהו דמי" לארוחת צהרים קבלנו פרוסת לחם וקערת מרק. עומדים בחוץ, ללא כפות אכילה, בתור הנמשך אל הסיר המהביל, עטופים היטב במעילי חורף וצעיפים יכולנו בקושי לתאר לעצמנו את הגופים, או מוטב אולי לומר הגופות, שעמדו כאן שישים שנה קודם לכן בקור, כשרק פיג'מה דקה לעורם, ממתינים לקערת המרק הדלוח שלהם. "לפעמים", סיפר לנו אחד הניצולים "לא היינו בטוחים שבקערת 'מרק הדגים' הזו איננו אוכלים את בשרו או עצמותיו של אחד מהחברים שמת". אחרי המרק שבנו אל כריות הזפו לעוד ישיבה וסבב הקראת שמות. אחר כך התקיימו תפילות של ארבע הדתות שנכחו במעגל: יהודים, נוצרים, סופים ובודהיסטים. לפעמים התפצלנו לקבוצות תפילה נפרדות באותו אתר, אבל לפעמים גם התפללנו יחד, כקהילה בין-דתית אחת, דרך כל צינורות התפילה. בצריף הנשים הנידונות למוות, במחנה בירקנאו, שורות שורות של דרגשי עץ, עליהם גוועו אט אט נשים, שמסיבה כלשהי לא יכלו לעבוד יותר. משנשלחו לצריף המוות אוכל ומים לא סופקו להן יותר. חלקן מתו בימי ההמתנה על הדרגשים וחלקן הוצאו להורג, כשהגיע תורן למות לפי סדרי המחנה המוקפדים עד מאד. צריף הנשים הנדונות למוות הוא מקום עצוב וכבד. באחד הימים ערכנו שם תפילה של כל הדתות כולן. חוברת עם טקסטים באנגלית של תפילות מכל הדתות חולקו לכולנו. הרב נעמי מניו-יורק הובילה תפילה יהודית שהסתימה, כמובן, בקדיש, רמה שרה אתנו תפילה מן המסורת הסופית, האב יאן – כומר פולני קתולי המתרגל זן מזה עשרים שנה, ערך מיסה וחילק לנו את היין ואת לחם הקודש (עמדתי שם, בביקרנאו, לצד אמלי, ידידתי הגרמניה, ושמעתי את ישוע, היהודי, אומר לתלמידיו בסעודת ליל הסדר האחרונה "אכלו את הלחם הזה, זהו בשרי, שתו את היין הזה, זהו דמי" כשהמציה הקטנה עברה מיד ליד ונבצעה שוב ושוב). מספר מורים בודהיסטים הנחו תפילה מן המסורת הטיבטית וערכו טקס "לכל הרוחות הרעבות" ממסורת הזן היפנית. אחרי שכולם יצאו מהצריף לקחתי נר בידי והלכתי לאט לאורך שורות הדרגשים, מביט היטב אל כל גומחה, ושר להן, לנשים הגוועות אל מותן, את "אשת חיל" בניגון העתיק של רבי נחמן מברסלב. שרתי להן, אישית, שוב ושוב, עד שעברתי על כל הצריף, מביט היטב דרך הדמעות אל המקומות האפלים מהם היו נבטות אלי בחזרה לפני חמישים שנה עינים גדולות, פעורות, עייפות, ובמידה רבה הן עדין ממשיכות להביט. "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" שרתי להן אל תוך העבר "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", ותהיתי אם היו ששמעו את השירה הזו אז – "שקר החן והבל היופי, אשה יראת יהוה היא תתהלל". בכל ערב, כחזרנו לאכסניה, שכבתי בחדרי וקראתי ביומנה המופלא של אתי הילסום. אותו יומן שפורסם לאחרונה בתרגום חדש ומוצלח לעברית, ושבצדק רב הגדירו אדמיאל קוסמן כאחת מן היצירות התיאולוגיות המפוארות ביותר שנכתבו אי פעם. אתי הילסום כותבת מתוך השואה המתרחשת בעולם החיצוני שסביבה, מתוך המחנות, על חמלה ועל אהבת אלהים, ועל האהבה הבלתי מוגבלת לבני האדם באשר הם, ועל החירות שלא יכולה להלקח ממנה לעולם על ידי מאורעות חיצוניים. אם יש מורים רוחניים בעולם, אתי הילסום יכולה היתה להיות אחת מהם, ואולי היא אכן כזו. דרך דפי יומנה האינטימי נשבתי בקסמה ולמדתי לראות את אושויץ מעוד זוית בלתי מוכרת ומדהימה בעוצמתה הרוחנית. במיטה העליונה שמימיני שכב בחור פולני, בודהיסט, ובמיטות שמתחתינו גרו כומר פורטוריקני שמן וטוב לב ונזיר זן גרמני, גלוח ראש, המרכז בגרמניה את פעילות הקהילה הבין-לאומית שיזם ברני גלסמן – קהילת עושי-שלום, או "The Peacemakers Community”. אז מה קורה כשרב, כומר ונזיר זן נפגשים בחדר אחד באכסניה בפולין? (זה לא נשמע כמו בדיחה מוכרת?) – הם נהיים חברים. זו התשובה האמיתית.

מריאןwithMarian and alina

מריאן הוא אמן פולני שהתנגד לכיבוש הנאצי ונשלח למחנה העבודה של אושביץ במשלוח הראשון, ב-1940. כשרון הציור שלו הציל אותו ממוות בתחילה, כשנקרא לצייר את דיוקניהם של הקאפואים וקציני המחנה. עבור הציור הוא זכה בקערת מרק נוספת, אבל עיניים רעבות שפגשו בו בדרך קראו לו לחלוק את הקערה עם בעל העיניים הרעבות. האיש הרעב הודה למריאן, וכשמאוחר יותר מונה לפקיד האחראי על הניירת במחנה לא שכח אותו והעביר את ניירותיו לתחתית הערימה. מריאן, שגזר דין מוות ריחף מעל ראשו, נשלח במשך חמש שנים (!) ממחנה למחנה, עד ששוחרר ב1945 על ידי פלוגה של חיילים אמריקאים. את מריאן פגשנו בתערוכה שלו, המוצגת במרתף של המנזר הפרנציסקני בעיר. את עצמת הציורים קשה בכלל לתאר. מריאן לא צייר את המראות החיצוניים של המחנות, אלא את מראות הנפש. את כל חויית השואה הוא הצליח להדחיק במשך לא מעט שנים כשחזר לעבוד כאמן ידוע בפולין, עד שיום אחד נתקף בשבץ-מוחי. ואז צפו כל המראות. הוא לקח נייר ופחם והחל לצייר. במשך שבעה שבועות הוא צייר באופן כפייתי ללא הפסקה, יום ולילה, מתוך ערות ומתוך חלום, את מראות הנפש שקפצו אליו מתהומות הנשיה. הציור שלו משוחח עם האמנים הקלסיים של ימי הביניים, שתארו בצבעים חיים את מראות הגיהנום. מריאן היה שם, בגיהנום, וזה הרבה יותר נורא מכל מה שהם יכלו לתאר, הוא מספר. הציורים ענקיים ומלאים פרטי פרטים, הרבה ראשים גלוחים, הרבה עיניים גדולות ניבטות אליך מן הקירות. איש אחד בציורים מזוהה במספר קבוע החרוט על מצחו – הכומר הפרנציסקני. "הוא עבד אתנו. פעם הקצין כעס והחליט להוציא להורג שבעה מאתנו במסדר. הוא הצביע על שבעה אנשים באופן אקראי. הכומר צעד מרצונו קדימה וביקש מן הקצין לקחת אותו במקום אחד מן הנידונים למוות 'לו יש אישה וילדים, לי אין, הוא אמר'. הקצין שתק לרגע, ואז הסכים. הכומר נשלח למות ברעב במרתף, והאיש ניצל. הכומר הזה הזכיר לנו באותו רגע שיש כזה דבר 'אנושיות', ושינה באחת את כל האפשרות שלנו להסתכל על מי ומה אנחנו". מריאן לא שכח את הכומר, ולזכרו ניצבת התערוכה כיום במנזר הפרנציסקני. מריאן הוא איש מדהים. זקן עם עיניים עמוקות שראו הרבה וחזרו לתומתן. הערב אתו, שהוא חלק קבוע מן הריטריט באושוויץ, היה מפגש בלתי נשכח ובלתי ניתן לתאור. במגדל ה-SS באחד הימים עזבתי את הקבוצה ועליתי לבדי למגדל הפיקוח הראשי של חיילי ה-SS. מגדל מוקף חלונות שמהם נשקף המחנה מצד אחד והרחוב שבחוץ מן הצד השני. רכבות המוות נכנסו למחנה דרך השער הפעור בבנין האבן שמתחת למגדל. אחרי שקיללתי קללה נמרצת את הבני זונות שישבו שם ופקחו על מעשה ההשמדה, יכולתי לשבת למדיטציה, שם, במקום בו עמדו אנשים וייצרו מוות המוני. חשוב היה לי לחוש גם אותם. מי הם היו? כיצד היו מסוגלים? קבוצה של נוער פולני טיפסה במדרגות. נער אחד רץ והגיע ראשון, נעמד אל מול החלון הצופה אל המחנה, הניף את ידיו כאילו הוא אוחז במקלע ו"ריסס" את כל המחנה שמתחתיו. כמו במשחק מחשב הוא חיסל באחת את כל היצורים הדימיוניים ששרצו למטה. הבטתי בו היטב אחר כך. ילד בן שש עשרה, חצ'קונים על כל הפנים. קשה לו להתרכז בדברי המדריכה שהסבירה בפולנית על כל מה שקרה שם לפני שישים שנה. במקום זאת הוא מציק בינתיים לבנות, מנסה נואשות למשוך תשומת לב. ב 1940 היו מאתרים אותו מייד ומגייסים אותו לשורות ה-SS. הנער הזה, שספג אולי השפלה בילדותו ואיננו מסוגל בשל כך לחוש בכאבם של אחרים, איננו שונה בעקרון מנערים רבים שכמותו בבתי הספר בישראל או בכל מקום אחר בעולם. פעם הוא היה מגוייס לשורות הגסטפו. היום, אולי, הוא יכול לזכות לטיפול נפשי? ישבתי במשרדיהם של הנערים הפצועים, השרוטים מנטלית ורגשית, שהפכו ליצרני מוות סדרתי, והבנתי יותר ויותר כיצד הכאב של האחד איננו מאפשר לו לראות את כאבו של האחר, וכיצד מערכת תעמולה ההופכת את "האחר" ליצור בלתי-אנושי, האחראי נוסף לכל, לכל הסבל והצרות של החברה, יכולה לאפשר בקלות לילדים פגועים להפוך עד מהרה לחיילים נאמנים במסדר המוות. האם אני חף מכל זה? האם התרבות בה אני חי מסוגלת לראות את אנושיותם של ה"אחרים", או את כאבם? כשגיליתי את הנאצי הקטן שבתוכי, ירדתי מן המגדל והצטרפתי שוב למעגל המדיטציה, הקורא את שמות הקרבנות שנספו בגופם. אבל אז ידעתי כיצד מעגל הסבל והקורבניות איננו מוגבל באמת לאותם מקומות שבהם אנחנו רגילים לזהות אותו. הרוצח והנרצח, שניהם אומללים, שניהם קרבנות העיוות של חומות הניכור הניצבות בין אדם לאדם, ושניהם נוכחים בתוכי. האם אדע למצוא מקום להכיל את כאבו של האחר כיום? האם אוכל להפוך את הסובל האנונימי, שכאבו חסר השם איננו מטריד את מנוחתי, לאדם? באושוויץ החלטתי ללמוד ערבית.

המאמר, מאת אוהד אזרחי, התפרסם במגזין חיים אחרים. בשנת 2003.

בריטריט בשנת 2012 השתתפה זואי אלירז, שכתבה את החוויות שלה מהריטריט כאן. מאד מומלץ!