שבעה דברים בחכם

שבעה דברים בחכם

אוהד אזרחי (נובמבר 2012, קרקוב)

ברשותכם, אני רוצה להבהיר פסקה מסכת אבות, שנראית לי חשובה:

"שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם" (מסכת אבות פרק ה, משנה ז)

יה – שם ספירת החכמה. (צילום אוהד ארחי)

ה"גולם" שהמשנה מדברת עליו כהיפוכו של "החכם" איננו אדם טיפש, אלא אדם שדומה לחומר גלם בלתי מעובד. וכן "החכם" שהמשנה מדברת עליו איננו "האדם היודע", אלא זה שעשה עבודה עם עצמו, עד שזה ניכר בהתנהגותו, באורח דיבורו ובכללות הווייתו. הגולם עדיין לא עשה עבודה כזו, וגם עליו זה ניכר.

אז בואו נראה את שבעת הדברים המאפיינים את החכם:

  1. החכם הוא זה שמכיר את מקומו, ומתוך כך הוא מכבד הן את מי שגדול ממנו בחכמה (כי רק החכם מכיר בכך שיש מי שגדול ממנו בחכמה, בעוד הגולם לא שם לב לכך) והן את מי שגדול ממנו "במניין". מה זה גדול ממנו במניין? אולי במניין השנים? אולי במניין התלמידים? אולי במניין של משהו אחר? אינני יודע מה כוונת המשנה בזה.
  1. החכם אינו נכנס לתוך דברי חברו. לא רק לתוך דברי מי שגדול ממנו , אלא לתוך דברי הזולת, יהיה גדול או קטן או שווה לו בכל – בכל מקרה, החכם ממתין שהוא יסיים לדבר. לחכם יש אורך רוח ויש בו עדינות.
  1. החכם אינו "נבהל להשיב". איזה ביטוי יפה. הוא לא פועל מתוך פחד, ולא מתוך בהלה. יש מי שממהר מידי להשיב, לא רק על שאלות של אחרים, אלא גם על שאלות של עצמו, או שאלות של המציאות. המציאות מציבה בפניך חידות. האם תמהר להשיב או תיקח לך זמן לנוח במצב של אי-ידיעה? הגולם הבלתי מעובד נבהל להשיב. אי הידיעה מבהילה אותו. הוא חייב להראות שהוא יודע. שיש לו מה לומר. יש לו דעה על כל דבר והוא לא מניח למציאות לתפוס אותו לא מוכן. החכם מכיר במורכבותה של המציאות, ובכך שמי בכלל יודע משהו פה באמת? הכל מלא מסתורין ומה שאנחנו יודעים על המציאות הוא זעום מאד. לכם הוא לא נבהל להיות במצב בלתי יודע. הוא נח שם, ורק מתוך המנוחה הזו יש לו לפעמים גם מה לומר.
  1. החכם שואל כעניין. הו, כמה פעמים אנשים שואלים אותי שאלות שלא כעניין… משהו שאמרתי מזכיר להם משהו אחר בכלל, ומיד קופצת להם איזו שאלה או אמירה אסוציאטיבית. הם לא נותנים את דעתם לכך שכשהם שואלים שאלה לא לעניין הם מסיתים את תשומת הלב של החדר כוווווולו להיסח הדעת המפוזרת שלהם עצמם. החדר כולו הופך לבן ערובה, הנלכד ברגע זה אל תוך מערבולת המחשבות הלא ממוקדת שלהם. וחוצמזה – המורה עסוק בלהבהיר משהו. האם באמת השאלה הלא קשורה הזו חשובה יותר מאשר לאפשר למורה שלך להעמיק בנושא עצמו?
  1. החכם גם "משיב כהלכה". הוא משיב כראוי. אם שואלים אותו משהו הוא עונה על מה שהוא נשאל ולא על משהו אחר. זו הכוונה ב"משיב כהלכה". הוא לא מתחמק מהשאלה, וגם לא עונה על שאלה אחת בשאלה אחרת. הוא לא מצחקק ולא מתפתל בכיסא. הוא עונה כהלכה. פשוט.
  1. החכם אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. יש סדר במחשבתו והוא לא מציף אותך בפרטים מפוזרים ולא רלוונטיים. עולם המחשבה מובנה אצלו טוב מספיק כדי שיהיה מסוגל להבחין בין עיקר וטפל.
  1. לכן החכם גם אומר על מה שלא שמע "לא שמעתי" ואינו מנסה להעמיד פנים. הוא לא נבהל מהאפשרות לומר "אינני יודע" כי הוא גם "מודה על האמת". כי האמת פשוטה והחכם הוא אדם פשוט ולא מפותל. הוא לא מנסה לנצח, הוא לא בתחרות. עולם השיחה שלו בנוי על תקשורת של כבוד ונוכחות ולא על תקשורת של העמדת פנים, פיזור דעת תחרות והונאה.

כל הדברים הנמנים כתכונות השיח של "החכם" מצביעים על נוכחות של האדם בתוך עצמו ובתוך הדיבור שלו. הגולם הוא פשוט אדם חסר נוכחות.

אני אוהב שיש לי תלמידים חכמים. תלמיד-חכם הינו אדם חכם אפילו שהוא רק תלמיד, אולי אפילו תלמיד חדש שלא "יודע הרבה" אבל אם הוא תלמיד חכם אז הוא מתחיל כבר את לימודיו בחכמה כי יש בו כבוד בסיסי והוא מכיר את מקומו. הוא, או היא, אינם עסוקים בניואנסים העדינים של ההונאה המקובלת בחברה, כי הם יודעים להקשיב, לעצמם ולאחרים, ולהויה עצמה.