לחלום חזון גדול (תגובה למהפכות בעולם הערבי)

העולם הערבי עובר תהפוכות גדולות עכשיו. פתאום, כמו משום מקום, בוקעת זעקת ההמונים שרוצים לחיות אחרת. הרשתות החברתיות של האינטרנט מהוות חלק חשוב במהפכה הזו, ואנחנו עוד רחוקים לדעתי מלראות את סיומה. כמובן – קיימת הסכנה שההפיכה תיפול לידי הכוחניות האיסלמית הקיצונית, זה ברור וידוע, אבל כבר כתב לנו חבר פעיל שלום מקהיר "יותר גרוע ממובראך כבר לא יכול להיות, ואנחנו לא ניתן לאחים המוסלמים לתפוס את השלטון".

לפני כמה שנים כתבתי שהבעיה של המזרח התיכון היא שאין לנו חזון. זו גם הבעיה של ישראל – נגמר החזון. הקמנו מדינה – ואז מה? לאן הולכים הלאה? גדולתו של הרצל היתה בכך שהוא העיז להציב חזון שבימיו נראה היה כבלתי אפשרי והזוי לחלוטין – שהעם היהודי "המפוזר והמפורד בין העמים" (כדברי המן במגילת אסתר…) יתאחד ויקים לעצמו מדינת לאום? זה היה נראה בימיו של הרצל כמו אגדה, כמו חלום באספמיה, אבל האיש עם הזקן מהמרפסת בבאזל לא פחד לחלום.

כיום אנחנו צריכים לחלום שוב. וכך כתבתי לפני כמה שנים טובות שאם אני חולם על עתיד אחר אני לא חולם אותו רק לישראל – אלא לאזור כולו. למען האמת – החלום הישן של מדינת לאום גמר את תפקידו בעיני. כרגע הוא נמצא בתהליכי גסיסה, ולעתים גם מראה סימני ניוון מבישים למדי. החזון החדש הוא חזון גדול לכל תושבי המזרח התיכון. העבריים והערביים גם יחד – לכל "בני אברהם".

הארץ ש"הובטחה" לאברהם ולצאצאיו (שאם נתעלם מהפרשנות היהודית, המצמצמת את העניין רק לעם היהודי, כחלק מהפוביה הכללית של היהדות כלפי האומות), הארץ הזו משתרעת מעירק ועד לבנון ועד ישראל של היום. אולי אפילו מצריים נכללת במפה הגדולה הזו – אם משמעות "נחל מצריים" שנאמר במקרא היא הנילוס. בכל האזור הזה גרים באמת העמים הרואים עצמם כצאצאי אברהם, אבל הם חיים בשנאה, בחוסר אמון, ובעיקר בפחד זה מפני זה.

אם נצייר חזון חדש למזרח התיכון הוא יכלול את היכולת של קבוצות אתניות שונות לחיות בשלום תחת אותה מסגרת מדינית כוללת, אבל מה שהוא לא יכלול זה את מדינות הלאום. מדינות הלאום בנויות על הפרדה מלאכותית של המרחב הגיאו-אקולוגי, ויוצרות אינטרסים מנוגדים של קבוצות אתניות החמושות בצבא מאורגן זו כנגד זו. אני מעיז לומר כי לעניות דעתי ישראל כמדינת לאום צריכה לחדול בשלב מסוים מלהתקיים. אולי לא היום או מחר, אבל יתכן גם שזה יקרה מצד תהפוכות ההיסטוריה והטבע כה מהר, שאנחנו לא מדיימנים זאת כלל.
במקביל, כך כתבתי באותם מאמרים לפני שנים אחדות, צריכות החברות הערביות במרחב הזה לעבור כמה שינויים תרבותיים גדולים, שיאפשרו לקבוצות מיעוט לחיות בתוכן כשוות זכויות וחובות, וכחברות חופשיות. רק תהפוכות שכאלו יכולות לאפשר גם לעם בישראל (שכעקרון הוא עם בעל תגובות פוסט-טראומטיות קולקטיביות, שעדיין לא זכה לטיפול פסיכולוגי הולם) לראות עצמו כחלק מהמרחב הגיאופוליטי הכללי.
הערבים צריכים לעבור מהפכה תרבותית, שכוללת בעיקר את המודעות לזכויות הפרט בתוך החברה, לזכויות המיעוטים (כדי שהיהודים ירגישו בטוח להיות מיעוט בתוך מזרח תיכון ערבי) ולזכויות הנשים ולזכויות ההומוסקסואלים. זו מהפכה תודעתית בעיקרה, שהמערב עבר במשך מאות שנים. מהפכה מתפיסה לאומית קולקטיבית להכרה עמוקה במקומו של האינדיבידואל, ובזכותו לבחור את גורלו ואת אמונתו ואת סגנון חייו. חייב להיות מיתון עמוק, אם לא היפוך גמור, של התבנית הפטריארכאלית המצ'ואיסטית השלטת כיום בעולם הערבי, ואיננה מטיבה עם אף אחד שם, חוץ מעם האיליטה המושחתת העומדת בראש מדינות ערב.

ברור הדבר שמהפכה שכזו תעבור גם עלינו, בארץ, אם כי באופן אחר. אט אט נבנית כאן התמרמרות מוצדקת של הציבור כלפי אוחזי זרוע השלטון והכסף ואוצרות הלאום. פרות הבשן לא ימשיכו להנהיג אותנו לעד. הריקבון כבר אוחז במערכת, והוא יבקע בקרוב כמוגלה המתנקה מן הגוף – אם הגוף מבקש להמשיך ולשרוד.

לפני זמן לא רב המחשבה שמשהו כזה יכול בכלל להתרחש במזרח התיכון ובמדינות הערביות נראתה כחלום רחוק, אבל היום, עם המהפכות במצרים והתחלת התסיסה בסוריה – יש מצב שתהליכים יתרחשו בעולם הערבי מהר יותר ממה שאנחנו חושבים.

עלינו להיות הרצלים חדשים, ולהעז לחלום, ובגדול, ולהתחיל לנוע בכיוון החלום. כי אם נרצה ונפעל בכיוון – גם אגדות יהפכו למציאות ריאלית.

————–

אוהד אזרחי. בית אורן. אדר א' תשע"א, 2011