על שורשי האלימות והתמורה הפנימית לשלום

אוהד אזרחי (תשרי, תשס"ה)

כולנו רוצים שלום. כך נהוג לומר. כולנו רוצים רק שקט ושלום ושלווה, אבל החיים שלנו נראים לגמרי אחרת: אלימות, מתח, חרדה, טרור ומלחמה שולטים בחיינו בפועל. המציאות הפוליטית, המציאות הביטחונית, חיי העבודה, תכניות הטלויזיה ואפילו חיי המשפחה ומה שראוי היה להיות חיי האהבה – בכולם אנחנו חווים הרבה מאד מתח, תחרות, פחד ומלחמה, שלפעמים היא גלויה ולפעמים היא סמויה, אבל לא פחות כואבת. השלום נראה רחוק מאד מהמציאות האמיתית שלנו, למרות ש"כולם", כאמור, "רוצים שלום"…

הסיבה הפשוטה שמביאה לכך היא שכדי לחיות חיי שלום על האדם להסכים לעבור שינוי פנימי משמעותי עם עצמו, שינוי שיש לו השלכות יום יומיות ביחס לכל דפוסי ההתנהלות שלנו בעולם מבחינה רגשית, תודעתית וקיומית. וללא תמורה שכזו אין באמת משמעות לייחול העצמי לשלום ושלווה. דומה הדבר למי שנורא רוצה להיות בריא אבל דבק בהרגליו לשתות כל יום כוסית רעל (או להמשיך לעשן, למשל…). השאלה אם חיינו יונחו לקראת אלימות או לקראת שלום תלויה לא במה שאנחנו מאחלים לעצמנו ולחברינו אלא בנכונות שלנו לעבודה פנימית שמשנה את דפוסי התגובה שלנו כלפי הסיטואציות שהמציאות מזמנת לנו. מה שמפעיל אותנו באופן רגיל איננו תומך בחיי שלום, וכדי לכונן חברה אחרת, עלינו להתבונן פנימה ולהסכים לראות מה באמת מפעיל אותנו לתגובה ואילו מסרים אנחנו משחררים מתוך עצמנו אל העולם.

האמירה ש"השלום מתחיל בתוכי" כבר נאמרה רבות ואפילו הפכה לסלוגן בשלטי חוצות של "מהות החיים". אבל מה שצריך לדעת זה שגם האלימות מתחילה בתוכי.

האלימות מתחילה בתוכי

אלימות היא תמיד תגובה לתחושת איום. היא תמיד תגובה לפחד עמוק. אין ולא קיימת אלימות שאיננה תגובה לפחד ולאיום. האלימות, מכל סוג שהיא – פיזית או מילולית, כלכלית או רגשית – איננה פעילות ראשונה של הנפש. היא תמיד תגובה, וגם בציר התגובה היא איננה הצעד הראשון של הנפש, אלא בערך הצעד החמישי. כדי להסביר את דברי נתבונן קצת בטבעם של חתולים, למשל:

חתול שולף ציפורניים ועושה פרצוף עצבני במיוחד לא סתם כך להנאתו, אלא כתגובה לתחושה של איום הבאה מבחוץ. מה שהוא קולט מהחוץ זה איום על קיומו, וכתגובה, כדי להציל את קיומו, הוא מאיים בחזרה או אף מתקיף. לכן נוכל לדרג את הפעילות הנפשית שלו כך:

  1. קליטת מסר כלשהו דרך החושים
  2. פירוש של המסר כאיום על קיומו
  3. פחד מהאיום הזה
  4. אי הסכמה להיכנע לאיום או אי יכולת לברוח
  5. כתוצאה מכל זה = תגובה אלימה כלפי מקור האיום

חשוב לשים לב לכל אחד מהשלבים הללו. יכול להיות למשל שהפירוש המציאות של החתול  איננו נכון (טעות בשלב 2). יכול להיות למשל שאיזו נשמה טובה שרוצה להושיע חתולי רחוב מנסה לתפוס אותו כדי להציל את נפשו מהשמדה המונית ולקחת אותו הביתה, אבל הוא לא יודע לפרש כך את מה שהחושים שלו קולטים, ולכן הוא מפרש את ניסיון הצלה כאיום על קיומו ושולף ציפורניים אם אין לו לאן לברוח.

יכול להיות גם מצב שבו הוא לא יפחד מהאיום (שלב 3), כי זה לא נראה לו איום רציני, ואז כמובן הוא לא יטרח לעשות את כל הדרמה של הציפורניים וכל זה.

יכול להיות גם שהוא יחליט שיש איום וזה מפחיד אותו אבל עדיף פשוט לברוח (שלב 4).. גם זו תגובה אפשרית. או במצב של אפיסת כוחות – הוא פשוט יכנע ולא ילחם עוד על חייו.

כשהחתול שלנו מחליט לשלוף ציפורניים זה בגלל שהוא ענה על מין שאלון נפשי בלתי מודע ומהיר מאד שעבד כך:

  1. האם קורה שם משהו בחוץ?           כן.
  2. האם המשהו הזה הוא איום כלפי קיומי?     כן.
  3. האם האיום מסוכן?           כן.
  4. האם יש פתרון אחר (בריחה או כניעה למשל)?        לא.
  5. אם כך – יללא למלחמה!

זוהי הפסיכולוגיה הפשוטה של החתול, אבל גם של בני אדם ודולפינים וציפורים ופוליטיקאים וגנרלים ומדינות וחברות כלכליות ושלי ושלך ושל וכל מה שמתרחש תחת השמש, וככה נולדות מלחמות.

יש כמובן גם מצבים שבהם החתול שלנו נהיה אגרסיבי כלפי עכברים או ציפורים, פשוט כי הוא רעב! הם לא מאיימים עליו אמנם באופן ישיר, אבל הרעב הוא זה שמאיים עליו.

ובעצם גם אז אותו מנגנון עובד בתוכו – קיומו החופשי של העכבר נתפס מיד בעיני החתול כסתירה לחייו שלו. אם העכבר יחיה ויתרוצץ חופשי זה אומר שהוא עצמו, החתול, ימות כנראה ברעב, ומכאן ממשיכה השרשרת הרגילה של איום ותגובה אלימה. קיומו של העכבר מתפרש כאיום על קיומו של החתול וכל השאר כבר ידוע.

כך עובדות גם חברות כלכליות גדולות כלפי העכברים הכלכליים בתחום שלהן, וכך עובדות מדינות חתוליות כלפי מדינות עכבריות וכך עובדים גם אני ואתה ואַת כלפי העכברים הקיומיים שלנו. כל אחד והעכבר שלו. אמור לי מי העכבר שלך ואומר לך מי אתה…

העיקר לשרוד

בני אדם הם יצורים מורכבים, והצורך שלנו לשרוד איננו מסתכם רק בצורך לקיום חיי הגוף. יש לנו צורך לשרוד מבחינה חברתית, למשל. אינני רוצה להידחות על ידי החברה שבה אני חי. אני רוצה להיות אהוב ומקובל ורצוי. ולכן יהיו דברים בעולמי שיאיימו על הקיום החברתי שלי.

יש לנו צורך לשרוד גם מבחינה רגשית. אני רוצה להיות שפוי, לא להיות מוצף רגשית באופן שלא יאפשר לי לתפקד. יש לי גם צורך לשרוד מבחינת הדימוי העצמי שלי, מבחינת הערך העצמי שלי, וכשמישהו פוגע לי בתחושת ערך העצמי או הכבוד העצמי שלי אני מרגיש כאילו חץ מורעל פגע בלבי, וזו תחושה של מוות. לכן חז"ל אמרו שמי שמלבין את פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא דף נחב). הפסד ממון נחשב גם הוא כסוג של מוות, ולכן אמרו חז"ל ש"העני חשוב כמת"[1]. כדי למנוע את תחושת המוות שבהפסד הממון אני מפתח צורך לשרוד מבחינה כלכלית.

גם פגיעה בחירותו המינית של האדם נחשבת בתורה כסוג של רצח, ובספר דברים (כב כו) נאמר ביחס לאונס של נערה "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶה".

האיום על האגו

אנו יצורים מורכבים, ואת הצורך להתקיים איננו מפרשים רק ברובד הפיזי, אלא בעיקר כצורך פנימי להתקיים כישות עצמאית, בעלת חופש בחירה וכבוד, העומדת ביחסים נכונים עם סביבתה. מכיוון שכך העולם עלול גם לאיים עלינו בכל הרבדים הללו – האני שלנו עלול להיות מאוים בכל רגע מבחינת תחושת הכבוד העצמי שלו או מבחינת ההשתייכות החברתית, מבחינת מידת החופש שלו לקבוע את גורלו, או מבחינת שיווי המשקל הרגשי שלו עם עצמו, וכולי.

למעשה מרבית האיומים שנתקל בהם האדם במהלך חיי היום יום אינם איומים פיזיים אלא איומים על קיומו של האני, קיומו של האגו.

לכן גם רוב המלחמות שאנחנו מנהלים לא נולדות מהצורך להגן הגנה פיזית על עצמנו אלא מהצורך להגן על כבודנו, על ערכינו העצמי, על הזהות שלנו וכדומה. למעשה – אנשים רבים מכניסים את עצמם למצבים מסוכנים מבחינה פיזית ואף משלמים בחייהם מכיוון שהאגו שלהם מרגיש מאוים, ויוצא להגנת עצמו, אפילו במחיר חיי הגוף. מרבית המאבקים האלימים נערכים כהגנה על כבוד הלאום, או כבודו הפגוע של המנהיג, כהגנה על דימוי מיני פגוע או כמאבק להגדרה עצמית ולזהות לאומית.

תחושת האיום המולידה תגובה אלימה אצל בני אדם היא בדרך כלל תחושה של איום על האגו, איום על האני הנפרד. והשאלה הגדולה היא כיצד ואם בכלל ניתן לעשות שינוי?

נקודות השינוי האפשרי

במצבי לחץ נדמה לנו שפעולה הגנתית אלימה (באלימות פיזית או מנטאלית) היא כורח המציאות. נראה לנו שאם לא נגיב עכשיו באופן אלים – אנו עלולים להיפגע. אך האמת היא שפעמים רבות זו איננה אלא אילוזיה.

הבעיה היא שבמרבית הפעמים אנחנו נדחפים לענות בחופזה ובאופן אוטומטי על השאלון שהצגתי קודם לכן (שנקרא לו מכאן ואילך "שאלון החתול"), ובהרבה מאד מהמקרים בתשובות שאנחנו נותנים לעצמנו הן שגויות, ולכן אנחנו יוצאים למלחמות מיותרות.

למשל, יכול להיות שפירשתי משהו כאיום בעוד אליבא דאמת אין בו כל איום כלל ועיקר (טעות בשלב 2).

או יכול להיות שפירשתי איום כלשהו כמסוכן בעוד שבאמת ביחס לכח העמידה האמיתי שלי האיום הזה הוא ממש מגוחך (טעות בשלב 3).

או אולי יש כאן איום והאיום הזה אכן מסוכן, אך למרות זאת אולי ניתן למצוא פתרון אחר למצב? (שלב 4) פתרון שלא מחייב עימות אלים?

כל אחד מהשלבים הללו הוא פתח אפשרי לתיקון המצב, אם לא עונים באופן אוטומטי על שאלון החתול. אלא שכדי לעשות זאת דרוש אומץ לב (כי הפחדנות דוחפת אותנו לפינה ומאיצה בנו לתת תשובות אוטומטיות לשאלון החתול), ודרושה החלטה פנימית בעלת מחויבות אמיתית לתיקון, שינוי והתמרה. כשאלו לא קיימים – אין סיכוי שמישהו יפעל שלא על פי ברירת המחדל האלימה. דרושה החלטה פנימית אמיצה כדי לעשות שינוי, וטוב אם היא יכולה להיות מגובה גם בתמיכה חברתית.

א. בדיקת מציאות

רק אז ניתן לבדוק למשל אם במה שהחבר שלי אומר לי יש באמת פגיעה בי ואיום על האני שלי, או שלא פירשתי נכון את המציאות. כשנדמה לי שקרה משהו ואין לי יכולת לבדוק אם באמת זה קרה או לא, אם באמת נאמר מה שנדמה לי שנאמר, שנלקח מה שנדמה לי שנלקח וכדומה, אני אגיב לפי ברירת המחדל. לכן חשוב מאד לפתח כלים אישיים וכלים חברתיים שיאפשרו בדיקה ראשונית בסביבה בטוחה, בה אוכל לבדוק אם מה שנדמה לי הוא נכון או לא. אי הבנות הן בסיס לצער רב, אך כאינדיבידואל לא תמיד יש לי יכולת ליצור שיחה בלתי מתגוננת עם מי שנדמה לי שמאיים עלי, כי בדרך כלל השיחה הזו תהיה לכודה כבר בתוך התגובתיות שלי לאיום המדומה והתגובה שלו לתגובה שלי וחוזר חלילה. לכן חשובה מאד האפשרות של פניה לאדם שלישי, או למעגל קהילתי תומך, שיכול להכיל את המצב בשלמותו ולעזור בבירור המציאות מהדמיון.

אחד הדברים הכי חשובים בבדיקת המציאות זה לספר לצד השני שנפגעתי. במילוי האוטומטי של טופס שאלון החתול אני בעצמי לא שם לב לכך פעמים רבות. אני רק מודע לכך שאני מה זה מעוצבן וכועס…! קשה לי בעצמי לשים לב לעובדה שמשהו פגע בי קודם לכן, שכאב לי לשמוע או לראות משהו, ושבעקבות הפגיעה הזו מתעורר בי פחד. פעמים רבות אם אני רק מדווח, ללא התקפה וללא איום בקולי, על הצער שנגרם לי, מבלי להאשים, הצד השני יפתח לראות שהוא פוגע ולא יכנס למערכת מגננה נגדית ("- אתה מאשים אותי שאני פוגע, וזה מאיים על הדימוי העצמי שלי, כי אני רוצה להיות צודק ובסדר, ולכן כדי לא להודות באשמה אני אתקיף אותך חזרה ואומר לך למשל שאתה בעצמך פוגע וכדומה…").

לחשוף את הכאב שלי ללא האשמה זהו תהליך שדורש אימון ונכונות רבה למציאת תיקון. פעמים רבות ניסים קורים ממש כשאני מסכים לראות את הכאב שנגרם לי ואת הפחד שלי, ולחשוף אותם בפני מי שנדמה לי שהוא אויב שלי. פעמים רבות פתיחת הלב הזו מגלה שהאויב איננו אויב. אבל כדי לעשות זאת דרושה נכונות עצומה לכנות פנימית וכוונה אמיתית לשלום. כדי ללכת בדרך הזו דרוש שהאדם לא יסכים לתת לפחד להנחות את חייו, ושיבחר, בחירה מודעת בעבודת האהבה. עבודת האהבה, או בלשון ספר הזוהר "פולחנא דרחימותא", היא דרך חיים שלא נותנת לפחדים לשלוט על עולמנו הפנימי ועל הדרך בה אנו מתייחסים לבני אדם אחרים, לסביבה ולאלהים.

ב. העצמת כח העמידה

נקודת יציאה נוספת ממעגל האלימות של שאלון החתול נמצאת ביכולת שלי להעריך עד כמה כח יש בי לעמוד מול כח שמתנגד לי. ככל שהערך העצמי שלי ירוד יותר כך אראה כל התנגדות קטנה כאיום קיומי, אך ככל שיהיה לי כח עמידה איתן, וגם אדע זאת היטב, אוכל שלא להתייחס לכח המתנגד לי כאיום, אלא אפילו כשעשוע, שאפשר להפיק ממנו הנאה. ההבדל בין ספורט מהנה ובין מלחמת הישרדות נעוץ בשאלה זו בדיוק.

במקום הזה עולה שאלת ההערכה העצמית והכח הפנימי. מספרים על פילון קטן שהיה קשור ליתד. הוא ניסה להשתחרר מהקשירה הזו אך גילה שאין לו סיכוי. היתד תקוע חזק באדמה. עם הזמן הוא הפסיק בכלל לנסות להשתחרר. הפיל גדל וגדל והפך לפיל גדול ובריון, אבל מעולם לא ניסה יותר להשתחרר מהיתד הקטנה שכובלת אותו למקום אחד, כי בזיכרונו הוא ידע שעל היתד הזו אין לו סיכוי.

כולנו פילים קטנים כאלו, וישנם הרבה מאד איומים בחיינו שפעם, כשהיינו קטנים, היו מאד משמעותיים. אנחנו למדנו ליחס לאירועים מסוימים בחיי הרגש ערך של סכנה גדולה שצריך להתגייס ולהתגונן בפניה, ולא שמנו לב שבינתיים גדלנו, ומה שפעם היה מסוכן היום כבר אין בו באמת כל סכנה. למשל הרבה מהפחד הגדול שלנו מפני נטישה בנוי על החרדה הגדולה של התינוק חסר הישע מנטישתו על ידי הוריו. לתינוק זו באמת סכנה גדולה, אבל האדם המבוגר ממשיך להתייחס לכל מה שמנפנף מולו בבד האדום של הנטישה כאילו אותה סכנה איומה חבויה שם, והוא מגייס את כל כולו להלחם באותה סכנה ולא לתת לה לקרות, בעוד שבאמת השד כבר לא נורא כל כך. באמת יש כבר לאדם הבוגר כוחות להתגבר ולהעצים את החיות שלו ואין לו צורך לשלוף ציפורניים. למעשה – אם נדע כיצד להעצים את עצמנו ואת זולתנו במקומות הללו נוכל להפיק הרבה הנאה ממצבים שקודם לכן הפחידו אותנו נורא.

ידידי דויד דידה, המורה הגדול ליחסים, מדבר הרבה על הפחד הקיומי שיש לגבר מליפול במלכודת ולאבד את חירותו. הפחד הזה מתבטא בפחד שיש לו מפני האישה, מפני הנשיות, מפני הסערות הרגשיות שלה וכל מה שכרוך בזה, כפי שנאמר "אדון חרדון פחד מאד מגברת חרדונה". אבל ככל שהחרדון שלנו ילמד למצוא עוגן אמיתי בחירות פנימית עמוקה, ככל שהוא ידע את המקום בתוכו שאיננו מושפע מחיים ומוות, את המקום שאין בו שיעבוד, ולעולם לא יכול ליפול בשום מלכודת כך הוא לא יפחד ולא יחרד, הוא לא ירגיש עוד צורך לברוח מגברת חרדונה וממצבי הרוח שלה, ויוכל אפילו ליהנות מהמצב, כשם שספן אומן נהנה לנווט את ספינתו בים סוער. מה שעלול היה להסתיים כפירוד וצער ומריבה גדולה יכול עכשיו להפוך למשחק מקדים של יחסי אהבה…

ג. רמזור או מחלף?

גם במקומות שבאמת באמת יש מצב של או-או. כשמתברר שאכן אם אתה תעשה את מה שאתה רוצה לעשות זה יפגע בי קשות, ולהיפך אם אני אעשה את מה שברצוני לעשות זה יפגע בך קשות, וכאילו אין מוצא אלא להלחם ולראות מי יצליח לשרוד ולהתקיים אחרי העימות – גם במצבים שכאלו יש עדין פתרון, אלא שכאן נדרש פתרון יצירתי.

הדוגמה הטובה ביותר לזה הוא צומת דרכים צרה: בצומת הזו או שאני נוסע או שאתה. אם ניסע שנינו יחד תהיה התנגשות, ולפחות אחד מאתנו יפגע. דרך אחת לפתרון הבעיה היא לשים רמזור. והרמזור אומר פעם אתה ופעם אתה. הרמזור הוא גורס מרסן. הוא מונע ממני לנסוע גם אם אני ממהר כדי לא לפגוע בשלומך ולאפשר לך לנסוע, ואלר כך הוא יעשה לך אותו דבר, הוא ירסן אותך ויעצור את כח ההתפרצות של החיות שלך שרוצה לזרום קדימה, כדי לאפשר לי לנסוע בשלום. זה נחמד, אבל זה לא זה. הרבה מחוזי השלום הנהוגים בעולם הם חוזי רמזור. הן מבוססים על ההנחה שאי אפשר ששנינו נעשה ממש את מה שאנחנו רוצים בלי שנפגע אחד בשני, ולכן אין ברירה אלא שאני אהיה פחות אני ואתה תהיה פחות אתה, שנצמצם את החיות שלנו, שנרסן את עצמנו, וכך יבוא שלום. כל חוזי הפשרה מבוססים על ההנחה הזו – אתה לא תגשים את החלום שלך ואני לא אגשים את החלום שלי – אבל איך שהוא נלמד להסתדר ולהתחשב אחד בשני. להרבה זוגות נשואים יש הסכמי רמזור באורח החיים שלהם, קצת הוא נהנה וקצת היא, ובאמת – שניהם חסומים ועצורים  – אבל נדמה להם שאין ברירה אחרת. או רמזור או כסאח. מעדיפים רמזור.

אבל באמת הרי קיים פתרון אחר, בתחום התחבורה קוראים לו "מחלף", או גשר, או מנהרה. מה הוא עושה? הוא מאפשר לי ולך לזרום, הוא מאפשר לאנרגיה לזרום ללא מעצורים, ללא פקקים, על ידי שהוא מוסיף ממד לתמונה. צומת מרומזרת קיימת בדו-ממד. אבל כשמוסיפים גשר או מנהרה מעלים את הפתרון לממד השלישי, ואז מתגלה שיש פתרון יצירתי נוסף לבעיה.

העיקרון במצבים שכאלו הוא הוספת ממד. הרחבת גבולות המחשבה והתפיסה שלנו. כשתמונת המציאות שלנו צרה אנחנו רואים שההתנגשות בין הדברים היא הכרחית, וכל מה שניתן לעשות זה או להלחם או לעשות פשרות ובכך לא לאפשר לכל צד להיות במלאות את מה שהוא.

תמונת העולם הזו נקראת בקבלה "מוחין דקטנות". לעומתה קיים מצב אחר והוא מצב של "מוחין דגדלות". מה שמאפשר לי המצב של המוחין דגדלות זה כמו שאומרים באנגלית "לחשוב מחוץ לקופסא" To think out of the box, ולמצוא פתרון שלא היה עולה על הדעת במוחין דקטנות, כי בקטנות המוחין שלי המחשבה ששנינו ניסע ולא נעצור ובכל זאת גם לא נתנגש נראית כרעיון אבסורדי ומטומטם…

פעמים רבות מסגרות החשיבה שלנו מגבילות את היכולת שלנו למצוא פתרון טוב לבעיה. אנחנו משתעבדים לדפוסים, לקונספציות, ובשל מוגבלותן של אותן קונספציות אנחנו לא מסוגלים למצוא פתרון שאיננו בנוי על מריבה. אבל לעתים צריך לפזר לגמרי את מסגרת החשיבה, להינתק מהמוסכמות וממושגים מגבילים ולנסות לראות מחדש את כל מה שיש באמת, ללא כותרות וללא מסגרות.

כך לדוגמה הקונבנציה של מערכות יחסים זוגיות היא מאד צרה בדרך כלל. הורגלנו, יותר מזה – הותננו, על ידי מוסכמות החברה לחשוב ש"אם אנחנו ביחד אז זה אומר, למשל, שאת לא מתקרבת מינית לאף גבר אחר, ואם את עם מישהו אחר זה אומר ששברת את המערכת הזוגית שלנו". כל כך הרבה סבל נגרם ליחידים ולזוגות בגלל הקופסא הצרה הזו. כל כך הרבה גברים ונשים מצאו את עצמם מתחבטים בשאלה של "למה אי אפשר גם זה וגם זה?" ובסופו של דבר ניהלו רומנים סודיים כי מסגרת הזוגיות שלהם היתה במוחין דקטנות. כל כך הרבה דמעות ודם מיותר נשפכו בשל כך.

המוחין דקטנות אומרים שהמצב הוא או-או. או זוגיות או לא. אבל במוחין דגדלות ניתן להוסיף ממד אחר למערכת הזוגית, ממד רוחני שפותח את המצב ומאפשר למלאות להתקיים מבלי לחתוך אף אחד ומבלי לדרוך על אף אחד.

נתתי את הזוגיות לדוגמא, כי לדעתי עבודת השלום מתחילה שם. הרבה מאד מן התגובות האלימות שלנו מתחילות באלימות כלפי עצמנו במקומות הנסתרים, בחיי האהבה והמיניות שלנו.

אבל יכולתי להביא גם מסגרות אחרות – את מסגרת המדינה, למשל. האם איננו לכודים בחשיבה דו-ממדית המניחה מראש כאקסיומה את חשיבות קיומה של המדינה כמדינת לאום, כפי שהיא כיום? האם לא ניתן יהיה למצוא פתרונות יצירתיים למצב במזרח התיכון כולו אילו נעיז להסתכל על מה שבאמת קיים בו, ולא על מסגרות מושגיות, שכולאות את החשיבה שלנו בצמתים מסוכנים?

התפתחות רוחנית

שינוי נקודת המבט הוא אחד האופנים החשובים שניתן בו "להוסיף ממד" לסוגיה סיכסוכית. בעיקרו של דבר סכסוך נגרם תמיד בין זרים, בין ישויות נפרדות. תמיד יש מישהו נגד מישהו אחר. גם כשאני מסוכסך עם עצמי קודם לכך מצב של ניכור שלי לעצמי. נערה אנורקטית שמרעיבה את עצמה למוות מסוכסכת עם הגוף שלה ועם צרכיו שאינם עונים לציפיותיה. היא והגוף שלה אינם אחד, הם הופכים זרים ומנוכרים זה לזה, וגרוע מכך – היא והגוף שלה הם כמו שני זרים שנאלצים לגור בעל-כורחם בכפיפה אחת. גבר בעל שאיפות "רוחניות" גבוהות שמוטרד מהתשוקות המיניות שלו, לשם דוגמה אחרת, ומשום כך נכנס לסכסוך פנימי עם עצמו, מפריד בין מי שהוא מזהה כהוא למה שנראה לו זר ומנוכר בתוכו.

תחילת כל סכסוך היא ביצירת הפרדה. במקום שישנה אחדות אין סכסוך. יש שוני, אבל השוני והגיוון יוצרים הרמוניה, לא מאבק.

משמעותה האחת והיחידה כמעט של ההתפתחות הרוחנית כרוכה בשינוי נקודת המבט של האני ביחס לעולם ושל האני ביחס לאחר. ככל שחלה יותר התפתחות רוחנית אצל הפרט הוא חדל לתפוס עצמו כנבדל ומופרד מן הכוליות של המציאות. לכן, בקהילתנו – קהילת המקום – אנחנו נוהגים לומר שאין כזה דבר "הארה פרטית"… כשמתרחשת הארה, אתה אינך הווה יותר כהוויה פרטית. כל כאבו וכל שמחתו של העולם אתה הם. נשימת המציאות נושמת יחד אתך. "אני הצפרדע, ואני גם הנחש הטורף את הצפרדע" כתב טיך נהט-האן בשירו "שמותי האמיתיים". אני הרוצח ואני הנרצח, אני הנאנסת ואני גם האנס, אני האדמה הפוריה ואני גם יצרן הכימיקלים המרעיל את האדמה ללא הפוגה. הרחבת התודעה המתרחשת בכל עליה של מעלה בדרך ההתפתחות הרוחנית מרחיבה את מעגל הזהות שלי, וממילא מה שנתפס קודם לכן הבעיה של האחר הופך להיות יותר ויותר פשוט גם הבעיה שלי. במצב שכזה אינני מעוניין יותר להיות צד אחד בסכסוך, כשם שהיד איננה תופסת את הרגל כישות בעלת אינטרס אחר משלה, כך גם האני המתעורר בתהליך הרוחני איננו יכול יותר לתפוס את מי שמתנגד ונלחם בו כמישהו באמת אחר. מה שמנחה אותו איננו טובתו שלו עצמו אלא טובת המציאות כל כל פרטיה, וליבו לא ינוח כל עוד לא הושג פתרון אמיתי של win-win.

סוגיות של קנאה, שיוצרות כל כך הרבה מן האלימות בעולמנו, הופכות לפחות פוטנטיות. הקנאה יש לה מקום כאשר ישנו אני וישנו האחר ויש לו משהו שאין לי, או אני מרגיש מאויים שהוא רוצה לקחת לי את מה שיש לי, אדמה למשל, או בןבת זוג. אבל כשממד האחדות הגדולה נוסף לתמונת העולם שלי (ובאופן אוטנטי ולא פלצני), מי שהיה עד כה 'אחר' הופך להיות חלק מתפיסת האני המורחב שלי, ואינני תופס אותו עוד כמי שהאינטרס שלו מנוגד לשלי ושטובתו סותרת את שלי. דברים שכאלו מתרחשים כל הזמן בכל מקום שקיימת הזדהות של שותפות כלכלית, או שבטית או אפילו בין אוהדי אותה קבוצת כדורגל, ברמה זו או אחרת. מי ששיך לקולקטיב שלי, שייך לאני המורחב שלי, ובאופן מסוים טובתו שלו היא גם טובתי, והקנאה שלי בו פחותה מהקנאה כלפי מי שנתפס כ'אחר'.

כשאדם עוסק בהתפתחות רוחנית הוא מבקש לראות את האחדות הגדולה של כל העולם כולו, ולהוסיף את נקודת המבט הזו דווקא כאשר מתעורר קונפליקט. לפעמים, כאשר משתנית תמונת האינטרסים הצרים ומתחלפת ב"מוחין דגדלות" פתרון שלא עלה על דעתנו קודם לכן יכול פתאום להפציע.

לסיכום:

הנקודות בהן נגעתי במאמר זה הן:

תגובה אלימה היא תמיד תולדת תחושת איום, ונשלטת על ידי פחד. כשקיימת נכונות לעבודה מאהבה ניתן לפרק את האוטומט של הפחד, ולגלות כיצד מתורגם גירוי כלשהו לאיום, וכיצד כל זה מוביל לתגובה אלימה.

ראינו שניתן לשנות את זרימת האנרגיה במספר נקודות יציאה: בנקודת בדיקת המציאות, בנקודת הערכת הסכנה, ובנקודת הפתרון החלופי. עוד ראינו שפתרונות חילופיים יצירתיים יכולים לצוץ כשמוסיפים ממד נוסף לתמונה, וכי בעיקר זה קורה ברמה האנושית של הדבר כאשר נוסף הממד הרוחני לתמונה, הממד שבו מורגשת האחדות הגדולה והאורגנית של המציאות כולה, הכוללת אותי ואת ה'אחר' בתוכה.

מה שנותר עוד לדבר עליו ולא נגעתי בו כאן זה האופן שבו אנרגיה אגרסיבית יכולה להפוך לאנרגיה בונה. כלומר התמרת האנרגיה, או שחרורה כאנרגיית חיים. בבחינת "וככתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות".

וכן חשוב להוסיף את דקות ההבחנה בכל מה שקשור לתפיסת האחדות שאיננה מוחקת את האינדיבידואל, אלא מכלילה אותו בתוכה, על כל יחודיותו. ואני מקווה לעסוק בכך ברשימות אחרות.


[1] ילקוט שמעוני, תהלים, תתלא. ובהקשר זה נאמר גם "כל הגונב הרי זה שופך דמים" (מסכת אבל רבתי פרק שני).