שיעור על פרשת מקץ. אוהד אזרחי. 29.11.10

תמללה: מיכל גילה. (מתפרסם כאן ללא עריכה וללא הגהה)

זו תקופה עם הרבה צרות מסביב. יש הרבה קשיים להרבה אנשים בתקופה הזו. בדיוק אמרתי לגיוואן בדלת שבטח איזה שהוא כוכב ברטרו, לפחות אחד.

אלה  תמיד תקופות מעניינות להתבוננות ולעבודה פנימית.

רוצה להתחיל בשיר לכבוד זה, שכתב ידיד שלי שנפטר לפני מספר שנים, שמו רבי דוד זלר. חלקכם הכרתם  בטח דיסקים שלו. נפטר מסרטן לפני כמה שנים, ולפני מותו כתב את השיר "חי אני". מה שקורה לכולנו, ללמוד לחיות גם אחרי שלא חיים.

המלים מרבי נחום מצ'רנוביל, תלמידו של הבעל שם טוב. אני תרגמתי לאנגלית.

חי אני – אני חי – I am alive

לילללי ללי ללילי חי אני!

And who is the one who lives this life thru me?

it’s the one –  the holly blessed one

מיהו זה האחד שחי דרכי?

כשאנו חיים אנו תופסים זאת כמובן מאליו, אך בעצם כוח החיים חי דרכנו.

מיהו כוח החיים שחי דרכנו?

תופסים כמובן מאליו את הפלא הכי גדול שקיים: מהלכים פה ונושמים.

בקלות רבה שוקעים לבלגאנים. אך המסתורין הגדול שנקרא חיים – הוא מפכה כל הזמן, הוא גם נהנה מהבלגאן, זה חלק מהסיפור.

במקור העברי זה:  "מיהו זה החיות שלי – הלא זה הבורא יתברך". וזה נשמע נורא דתי.

הרבה ספרים צריך לתרגמם לאנגלית ואז חזרה לעברית, ואז זה נשמע יופי של דבר. בעצם לתרגם אותם לשפה עדכנית. כך קורה בתרגום ההפוך. לקחת מקורות יהודיים שחושבים שאנו מבינים אותם.

אחת הדרכים הנחמדות להתמודד עם קטע זה לתרגם אותו לאנגלית, לתת לו קרדיט. לתרגם אותו בשדרוג, איך שהייתי רוצה. אם יש לי אפשרות בחירה:  לקחת את האפשרות הגבוהה יותר, המעניינת יותר, ואחר כך לתרגם חזרה לעברית , ואז זה יופי של מקורות רוחניים, מעניינים.

פרשת מקץ – כל מיני דברים נגמרים.

קץ – מילה מאד מעניינת. "ויהי מקץ שנתיים ימים פרעה חולם חלום".

אחר כך נאמר "וייקץ פרעה".  להקיץ בעברית זה להתעורר.

הרבה פעמים כשמגיע סוף של משהו אנו פתאום מתעוררים. אלא שזה נמשך ונמשך

והכול בסדר, ולא בסדר, לא מתעוררים. לפעמים צריך איזה קץ כדי להקיץ.

קץ החלום. להקיץ בפשטות, זה קץ השינה, קץ החלום. במובן  רב אנו יודעים שאנו

מהלכים בעולם הזה כמי שמהלך בשנתו לרוב.  מהלכים בחלום, בתוך אשליות של מציאות, ולפעמים אפילו לא חולמים. גם בשינה יש מצבי חלום, ויש מצבי שינה עמוקה

ללא חלום.  אנו לפעמים גם ככה. לפעמים בתוך חלום ולפעמים סתם בתוך שינה, בתוך תרדמה. שום דבר לא נוגע. לא ממש חי בתוכנו. לפעמים אנו חיים ליד החיים. הרבה אנשים חיים כך. רק כשמגיע איזה קץ, פתאום מבין:  ששים השנים האחרונות חייתי ליד החיים, מתחיל לחיות עכשיו.

לעולם אין זה מאוחר מידי לשוב. לזה קוראים תשובה. תשובה זה לשוב לשורש החיים. הנשמה שבה אל שורשה.  כי במהלך החיים שלנו כאן, אנו לאט, לאט נסחפים הלאה ממקור היניקה של החיים שלנו, נדמה לנו שהכול בסדר, כי זה ממשיך להתגלגל. רק כשאנו מקיצים מאיזה חלום פתאום אומר : וואלה, בעצם לא הייתי כל כך מחובר למקור החיים שלי. לא שבתי.

חז"ל אמרו ש"טוב לו לאדם שיהיה כל ימיו בתשובה". כלומר, אדם שכול יום עושה את התהליך של לחזור לשורש, לנביעה, למקור היניקה. לא להינתק. זה בעצם לשוב כל הזמן. החיים מנתקים אותנו. שם המשחק בעצם קשור בלהינתק ממקור החיים ולשוב.

להיות כל ימיו בתשובה. ואף פעם לא מאוחר מידי בשביל לשוב לעצמך, לכוח החיים שבנו. חז"ל אמרו שאדם על ערש דווי ברגע אחרון יכול לעשות תשובה ולשנות את כל משמעות חייו רטרו אקטיבית. לא חייבים להגיע לרגע זה, אפשר לעשות זאת עכשיו.

לא יודעים כמה זמן נותר ממילא. לכן כל רגע, הרגע הזה הוא יקר ערך. בהיסטורית הקוסמוס אין עוד רגע כזה. כל רגע שחולף שאנו לא לגמרי מעורבים בדבר המופלא שנקרא חיים, אלא איך שהוא מנסים להימנע מלחוש , להימנע מלחיות, להימנע  מלקחת את האתגר הגדול שנקרא חיים- כי זה אתגר, כל רגע כזה, פשוט חבל.

הסיפור פה הוא אתגר די פשוט  להגדרה בעיני.  פשוט להגדיר אותו, לא פשוט לשאת אותו.

האני מאמין שלי, כך אני מבין את הדברים.

מה אנו עושים פה? לשם מה באנו למרחב הזה שנקרא חיים בעולם הזה?

יש שני דברים שהם בעצם אחד.  אנחנו ירדנו לפה מעולמות הרבה יותר אחדותיים.

נשמתנו ירדה לפה מעולמות הרוח, האלוהות. אבל ירדנו למקום שהוא מאד, מאד נפרד.

אנו גופים נפרדים, ברגשות נפרדים. המקום הזה הוא מקום של פירוד. כך הזוהר קורה לזה. "עלמא דפירודא". עולם הנפרדות זה פה.

אני חושב שהיה זה פרנץ רוזנצוויג, יסלח לי אם זה מישהו אחר שאמר שהדמעה מוכיחה את הבדידות המוחלטת של האינדיבידואל. אף אחד לא יכול להרגיש את הדמעה שלי. יכולים להשתתף בצערו של מישהו, אך אף אחד לא חווה את הדמעה הזו מבפנים.

צער של כל אדם, גם אם יש לנו צער מאד דומה, הצער שלנו מאד,  מאד פרטי.

במקום שכל כך רוצים אחווה והזדהות,  ויכולים לקבל המון אמפתיה ותמיכה מהמון אנשים, אם אנו ברי מזל, אז זוכים להרבה תמיכה, יש אנשים שגם בוכים לבד בחושך.  אך גם מי שמקבל המון תמיכה והמון אנשים שולחים לו חיזוקים ואהבה. בסופו של דבר את הכאב – הוא חש. המקום הזה הוא מקום של נפרדותוהאתגר הגדול- הוא ללמוד אהבה.

ירדנו למקום הנפרד ביותר כדי ללמוד מתוכו איך להתחבר. האהבה היא כוח החיבור, הכוח המאחד של היקום, של המציאות כולה. בעולם הרגש חשים זאת כאהבה.

ההיפך מנפרדות,  כשאוהב אומר : אני חלק ממך ואתה חלק ממני. איפה היית?

לאו דווקא אהבה רומנטית. ההרגשה שאתה ואני מאוחדים. חשים אחדות, לא נפרדים . למרות הפראדוקס המופלא שאנו בגופים נפרדים, בחוויות נפרדות. ואף עסוקים מאד בלגונן על הנפרדות שלנו. מה שנקרא האגו שלנו, חווית האני הנפרד. חווית האני הנפרד חווה את המציאות כל הזמן כמאתגרת את  עצם קיומה.  חווית האני שלנו איננה חוויה פשוטה שנוח לנו איתה. באיזה שהוא רובד עמוק אנו יודעים שהנפרדות שלנו היא אשליה, וצריך לתחזק אותה כל הזמן. ואנו עסוקים בלתחזק אותה כל הזמן, וכל דבר  שמאיים על תחושת הנפרדות שלנו אנו יוצאים כנגדו בציפורניים שלופות, או במגננה. בונים חומות של מגננה , תוקפים ומתגוננים ומגוננים על הנפרדות שלנו. הלימוד הגדול הוא איך למרות הפחד מההיעלמות, אני יכול לאהוב.  איך אני מסיר את חומות המגננה האלה. איך אני יכול לאהוב מעבר לצורך שלי להוכיח לעצמי שאני קיים כאישיות נפרדת, כל הזמן-זה לימוד אחד. הלימוד לאהוב הוא לימוד אחד

הלימוד השני הוא כביכול הפוך ממנו, כביכול, זה ללמוד להיפרד. כי מה שקורה לנו שאנו אוהבים ונצמדים,תוקעים ציפורניים במה שאנו אוהבים אותו. אני אוהב את זה, זאת אומרת שזה חלק ממני, ואם ילך ממני -אני חווה מוות. זה מאיים על קיומי.

ברגע שהפכת לאבר מאברי, כשאתה הולך, זה כאילו כרתו לי יד. כל מה שמזהים כחלק ממני, חשים צורך לגונן על זה שמא ילך ממני. כך אנו הופכים מאד מעורבים בחיים שלנו וקשה לנו להיפרד, לא רק מאהובנו, להיפרד מהחיים. קשה לנו להיפרד מהחוויה של האובייקטים שדרכם אנו יודעים את עצמנו. האובייקטים האלה הרבה פעמים זה בני אדם. לא רק. כסף, רכוש, בית. כל דבר למען האמת.

חז"ל אמרו זאת מאד יפה, במשל: כשאדם נפטר, עוזב את העולם, יש שתי חוויות.

יש מי שהיציאה שלו מן העולם היא כמו שמוציאים קוץ משמיכת צמר. ויש מי שיציאתו מן העולם , הצדיק, ההיפרדות שלו מן העולם היא כמי שמוציא שערה מכוס חלב.  תחשבו על זה.  זה לא קורע את החלב לחתיכות. נושרת טיפה , וזהו. החלב נשאר אותו דבר. יש תנועה קלה. לא שלא קרה דבר, אבל לא כמו קוץ שצריך לחפור וקשה להוציא מהצמר. הצמר נקרע, דראמה גדולה. ביציאת הנשמה מהגוף , יש מי שנשמתם יוצאת בצער. "לא רוצה, לא רוצה", נאחזת קשה- זה כמו להוציא קוץ מצמר. ויש מי שכיוון שגם כאשר הנשמה בתוך הגוף, כשהוא בתוך העולם, הוא לא אחוז, כך גם בשעת יציאת הנשמה, הוא לא "בוכה על חלב שנשפך"….(הרשתי לעצמי להמשיך קו המחשבה ולסיימו במשפט…) השערה לא אחוזה בחלב, היא חווה את החלב. נרטבת, אך לא מסתבכת בחלב. הצדיק, אדם שעשה עבודה נכון, נרטב, לא שאין לו צער בכלל. יש טיפת חלב שמטפטפת , יש דמעת חלב…

ללמוד  להיפרד זה לימוד הפוך, אך משלים מלימוד האהבה.

אנשים שלא מבינים נכון את הדוגמא הזו, גם במסורות רוחניות שמדברות על

non attachment – אין הכוונה שלא תירטב, שלא תאהב. אדרבא, אהוב, אך

אהבה לא חייבת לבוא עם היצמדות, ואת זה צריך ללמוד. אני אוהב, אוהב, ובתוך כל זה מעיז לא לאחוז. לא להיות עם ידיים שאוחזות באובייקט האהבה שלי, "רק שלא ילך ממני".

פגשתי חבר טוב שלי בארה"ב, לא בארץ.  שהרבה מאד שנים הוא בעבודה רוחנית. אדם מרשים מאד, לא אכנס לפרטים, אך הוא לא אדם צעיר, והשקיע כל כספו , וכל הונו ברכישת מרכז רוחני וכלכלית הכול נפל.  הוא ואשתו לקחו לשם כך את ירושת הוריהם, והשקיעו לא לטובת עצמם, לטובת המרכז. והכול נפל.  עמדתי כמשתאה לראות שהאדם כמו "משך שערה מכוס חלב", לא הסתבך.  גם הוא וגם אשתו פשוט בפשטות משחררים. לוקחים את כל החובות על עצמם, הם יסתדרו. אין תחושת  אבל, אין שכול, אין כל התחושה הנוראית כאילו עולמי נחרב. זה הטוב ביותר שידענו באותו רגע.  קיימת ההבנה שאולי צריך ללמוד איזה שהוא לימוד מתוך זה. נתנו את כל מה שיכולנו, עשינו הטוב ביותר. עכשיו הטוב ביותר זה לעזוב. עשינו אז את הטוב ביותר, גם עכשיו רוצים לעשות הטוב ביותר.

בתורה , בהלכות כשרות (עוד נגיע לזה במהלך הפרשות) איזה עוף נחשב עוף כשר?

רובנו מכירים מה שקשור לבהמה. פרסה שסועה, מעלה גירה. מעט מכירים כללי כשרות ביחס לעוף. למה יונה כשרה ועורב לא?

הכלל הוא שכל עוף שמחזיק באוכל שלו ביד כדי לאוכלו – אינו עוף  כשר.

אינו כשר, כיוון שקיימת שם אנרגיה של חוסר ביטחון בהשם יתברך.

היונה – יש לה רגליים. יכולה לבוא רוח ולקחת לה את כל הזרעונים. יכולה לבוא  ציפור אחרת ולגנוב לה- וזה גם קורה. אבל היא לא חושבת על ז. סוגי הציפורים האלה מייצגות אנרגיה של אי אחיזה. זה סוג מסוים של ביטחון.

(דבר  נוסף : לא אוכלים את אלה שלא הייתה לנו מסורת לאכול אותם).

הכלל הוא שלא כל מי שיש בו הסימן הזה הוא כשר, אך כל מי שמחזיק הוא לא כשר.

עוד סימן מעניין. ברווז למשל, צריך להיות מסוגל לשחות נגד הזרם. מי שלא מסוגל לשחות נגד הזרם הוא לא כשר. ברווז שלא מסוגל לשחות נגד הזרם הוא ברווז שהולך למות, חיה שהולכת למות  אינה כשירה כי נחשבת טריפה.

ברווז שיכול לשחות נגד הזרם, לא תמיד חייב לשחות נגד הזרם.  אך האם אתה מסוגל לשחות נגד הזרם?  מסוגל לא להיות מהמיינסטרים? להיות עצמך, להיות בעל חשיבה עצמאית? אם כן, יש סיכוי שאתה ברווז כשר…( ואז יאכלו אותך…)

הלימוד של אי היצמדות, אינו ההיפך מאהבה, הוא הלימוד המשלים לאהבה. אהבה שלימה היא אהבה הקיימת ללא היצמדות. נשמע לנו כפראדוקס, כי אנו מאד מזהים אהבה עם היצמדות. "אני אוהב את זה-  כי זה שלי! לכן, לא אתן לזה ללכת".

אצל הערבים יש את המושג של צומוד לאדמה. זה היצמדות. תחושת השייכות לאדמה, היא זו הגורמת לכך שלא נוותר על פלסטין לעולם! כי יש צומוד! גם אם נגדל במחנה פליטים בסוף העולם, יש לנו צומוד. וזה נחשב כמעלה.

גם הרבה אנשים שחושבים שאם בן זוגם מקנא להם, סימן שהוא אוהב אותם. אם לא מקנא- סימן שמשהו לא בסדר.  אם אינך הופך אגריסיבי  כדי להחזיק אותי אצלך- סימן שזה לא חשוב לך. אנו  מזהים היצמדות עם אהבה.  וזה לא נכון. היצמדות היא פשוט להיות קוץ בצמר של העולם וזה מאד  מסובך ומעורב בדרמה של החיים. זה לא בהכרח כך.

הלימוד הזה בעיני הוא כל התורה כולה על רגל אחת.  זה מה שיש ללמוד פה בעולם.

איך להתגבר על הפחד לאהוב, ולשחרר.

הפחד הראשון – הוא ליצור אינטימיות. הרבה אנשים לא מסוגלים ליצור אינטימיות, מפחיד אותם, צריך לוותר על חומות של מגננה, כדי ליצור אינטימיות צריך לוותר על תחומי אגו מסוימים, על מגננות מסוימות, צריך לקחת סיכון גדול, אולי ממש אתאהב. לא רוצה להיות מעורב יותר מידי.

צריך להסכים להתאהב בעולם,  להתאהב בחיים, במציאות. להתגבר על הפחד הזה. להסכים לאהוב.

הפחד השני , אחרי שהסכמת לאהוב , – הוא להתגבר על הפחד, שמא זה ילך ממני.

זה  מה שנקרא להיכנס  לפרדס בשלום – ולצאת בשלום.

להיכנס לעולם, למערכות יחסים בשלום – ולצאת בשלום

להיכנס לרחם האשה בשלום – ולצאת בשלום.

זה תורת הסוד העברית על רגל אחת, לפי מיטב הכרתי, שמסוכמת במשפט הזה

ש"רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום". רוב האנשים מסתבכים.

"ארבעה נכנסו לפרדס"- סטטיסטיקה לא רעה , אפילו ט ובה. אחד לארבע מצליח, הלוואי…!

הקטע הוא שגם את אלוהים אנו הופכים לאובייקט במציאות, שיש עליו בעלות.

צריך לשרת אותי, והוא גם שלנו.  של העם שלנו. "אותנו בחרת מכול העמים". "כי כל אלוהי העמים אלילים, והם משתחווים להבל ולריק". אנחנו…

זה פלא גדול בעיני . ברוח האנושית. ברגע שגילינו משהו מופלא ואהוב ונחמד כל כך, כמו אלוהים למשל, אנו ישר עושים אותו  " שלנו". תגיד לי שאתה בוחר בי, שאני רק שלך ואתה רק שלי, אף אחד אחר לא. אתה לא אוהב אף עם אחר ,  אתה לא אוהב את הסינים והיפנים כמוני. ובטח אין לך כוכב לכת אחר  בכול הקוסמוס שאכפת לך מה קורה שם. אין לך קוסמוס אפילו .  אלה משאלות ילדות בסופו של דבר. הצרה הגדולה שאנו לא מתבגרים מהם. זה בסדר בתור ילד. ילד עסוק בלבנות את האגו שלו. תהליך ההתבגרות הוא תהליך בניית האגו, תהליך ההתבגרות הרוחנית הוא  תהליך המסת האגו.

זה ההבדל בין בריאות נפשית להתפתחות רוחנית. בריאות נפשית כרוכה בבניית האגו, התפתחות רוחנית כרוכה בהמסת האגו. צריך אגו בריא כדי להמיס אותו.

כל עוד אתה עסוק בהבניית האגו, זה מה  שילד שצריך לעשות. חשוב שילד ידע שהוא מיוחד ואין כמוה בעולם, ורוצה שכל העולם יהיה בשבילו, בפרט אמא ואבא. ילד חושב שכל העולם קיים  בשבילו. לאט, לאט נגמלים מהאשליה הזו, אולי… לא פשוט להיגמל מהאשליה שכול העולם קיים בשבילי.

אבא ואמא אובייקטים שצרכים לשרת אותי. הם וכול העולם כולו-  ולא יתכן שיש עוד מישהו, בעיקר כשנולד עוד ילד. איך יתכן שהם  שאמורים לאהוב רק אותי, אוהבים עוד מישהו? זה נורא. עם המשבר הזה אנו כאילו מתבגרים. רק כאילו. מתחת לפני השטח נשארת הבקשה הילדותית שהכול יהיה רק בשבילי. ברגע שאנו שמוצאים בני זוג אנו ישר שמים את זה עליהם. אמא ואבא לא אהבו רק אותי, אם אתה – אבוי לך אם לא.

גם כל העולם, וגם אלוהים. מגלים את אלוהים הנפלא  הזה ואז אומרים: "שלנו- אנו יודעים הכי טוב". זה במובן הלאומי. אך גם במובן האישי זה קורה, ועל כך אני רוצה להרחיב בעזרת מדרש מאד מעניין על הפסוק הראשון של הפרשה שלנו. "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור".

במדרש קוהלת רבא, נמצאת דרשה על הפסוק הזה. אומר: "רשעים מתקיימים על אלוהיהם, וצדיקים, אלוהיהם מתקיימים עליהם".

לנועם יש משהו דומה לזה באימייל ששולח כל פעם.פארפרזה על מדרש קוהלת רבא: "הנבלים חיים דרך אלוהיהם, והישרים אלוהיהם חי דרכם".

המדרש מנגיד את הפסוק. למה מלביש זאת על הפסוק הזה?

כי בעיניים החדות של חז"ל בהסתכלות על טקסטים, הם אומרים "פרעה חולם והנה עומד על היאור". כמה פרשות קודם היה חלום יעקוב "והיה חלום והנה ניצב ארצה. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, והנה השם ניצב עליו".

בחלום של פרעה, פרעה עומד על היאור. היאור, הנילוס הוא אלוהות של מצריים, נחשב ככוח אלוהי. כמו שנהר הגנגה נחשבת כוח אלוהי בהודו. הנהר הוא הכוח המקיים את מצריים בפשטות. אין מצריים בלי נילוס. מצרים קיימת כיוון שהנילוס משקה אותה.

המצרים יודעים זאת, לכן חיים בהכרת תודה גדולה וראית היאור ככוח אלוהי.

אך פרעה עומד על היאור.  לעומת זאת בחלום יעקב והנה השם ניצב עליו.

כשקוראים זאת בפשטות , השם ניצב על הסולם. אבל הקריאה של חז"ל – השם ניצב עליו- על יעקב. חז"ל אומרים שהאבות הם, הם המרכבה.

מרכבת יחזקאל זה אספקט מסוים של נשמות האבות.: אברהם יצחק יעקב דוד נחשבים ארבעת רגלי המרכבה. מה מיוחד במרכבה? אלוהים רוכב עליהם.

המרכבה אינה העניין,  היא נותנת לרוכב לרכב עליה. הצדיקים אלוהיהם חי דרכם. כמו בשיר- מיהו החיות שלי? מי האחד שחי דרכי?

צדיקים נותנים לאלוהיהם לחיות דרכם. במובן עמוק יותר גם הסולם – זה יעקב עצמו. השם ניצב על הסולם. יעקב הוא הסולם. הסולם הפנימי שלו, הקו האמצעי.

יש בו דרגות התפתחות שונות. מלאכים זה אנרגיות עם כנפיים. אחר כך למדתי שלמלאכים אין כנפיים (הרצאה של פרופסור זקוביץ. הוציא עכשיו ספר טוב על מלאכים). בכול התנ"ך  כולו-  למלאכים אין כנפיים.  לא שמתי לב לזה עד שלא שמעתי  את כבודו אומר זאת הרצאה  שלו. המלצתי הרבה פעמים לקרוא דברים שלו.

מלאכים נראים כבני אדם. לכן באים מלאכים לאברהם , אברהם לא חושב שהם מלאכים , חושב שהם אנשים. הם באים ללוט בסדום נראים כאנשיםמלאכים שעולים בסולם, אם היה להם כנפיים למה מטפסים בסולם? היו יכולים לעוף. אין כנפיים למלאכים!

לשרפים יש כנפיים. בספר ישעיהו: " שרפים עומדים ממעל לו. שש כנפיים לאחד, בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגלו, ובשתיים יעופף". שרפים אינם  מלאכים אלא נחשים.

,נחש עם כנפיים נקרא שרפים.  זה בעצם דרקון. הדרקון העבריזו אנרגיה, חיות קודש מסוג אחר. לכרובים גם יש כנפיים, הם אינם מלאכים, הם יצורי שמיים.  הכרובים מסוככים בכנפיהם על הכפורת.

למלאכים אין כנפיים. מסתובב בנאדם והוא בעצם מלאך. המלאך שנראה לאמא של שמשון. רואה מלאך שמבשר לה שתלד. חושבת שהוא בנאדם. "איש האלוהים נראה עלי" גם המלאך שנאבק עם יעקב כתוב "ויאבק איש עמו". תמיד נראים כאנשים.

כבר כתב זאת הרמב"ם בפרוש הקבלי שלו לתורה, "המלאכים הם האלים של העולם הקדמון". של האולימפוס למשל. התורה לא ראתה את אלי האולימפוס כ"לא קיימים",  רק אמרה שהם כוחות רוחניים, הם בני האלוהים (ראה פרשת בראשית. "בני האלוהים באו לבנות האדם וילדו את הנפילים אז בארץ"). המלאכים, וגם אלי האולימפוס, נראים כבני אדם. שהם בעלי כוחות על, אבל חסרי כנפיים.

כלומר, יכול להיות שיושבים כאן מלאכים בחדר. ואולי ברחוב יש מלאכים ואנו חושבים שזה בני אדם. בדרך כלל הם משתדלים לעשות זאת כשלא רואים. איננו יודעים עם מי התחתנו…

יש בדיחה שאשה אומרת: בעלי ממש מלאך, והשנייה עונה לה כן, גם שלי ממש לא בנאדם…

מלאכים בסולם יעקב, מייצגים אנרגיות. גם  באולימפוס:  אפרודיטי אלת אהבה, אתנה אלת החוכמה. הם קשורים לספירות.

הספירות הם הכוחות האלוהיים שעומדים מאחורי. ספירה היא הכוח האלוהי שממנה נוצרות ישויות אור שעובדות בשליחותה . בתפיסה הקבלית יש ספירה ,ולכול ספירה נמשכים מלאכים.. בשליחות ספירת החסד, שהיא כוח אלוהי, יש כוחות אלוהיים שעובדים בשליחותה, כמו למשל מיכאל. ועוד הרבה, וכו'. לכן, כשאנו אומרים מלאכים, אלה גם כוחות הנפש הפנימיים שלנו.

אלה הכוחות שעולים ויורדים בתוך יעקב. יעקב עשה טנטרה.

מה עושים בעבודה טנטרית?

מזרימים אנרגיה בגוף . מעלים אנרגיה  דרך עמוד השדרה ומורידים אותה בקדמת הגוף –  זה מלאכים עולים ויורדים בו, ביעקב, שהוא הסולם.

העמוד הטנטרי -הוא בדיוק לבצע את סולם יעקב ולהיות סולם ניצב ארצה שראשו מגיע לשמיים. להיות אדם עם שתי רגליים באדמה ועם תודעה אלוהית. "והנה השם ניצב עליו"  =  "צדיקים אלוהיהם חי דרכם"

מה זה אומר?

"פרעה עומד על היאור". כשהוא עומד על היאור. הוא כאילו למעלה מאלוהיו .

המדרש הזה אומר שפרעה התחבט בשאלה מי מתקיים על מי? אני על אלוהי או אלוהי עלי?

ואז הראו לו בחלום – עומד על היאור.

ישעיהו ליבוביץ שהרבה דברים שאמר אינני  תמיד מסכים, אך לפעמים כן. רואה את ההבדל  הזה כ "עבודה לשמה" ו"שלא לשמה". עבודת אלוהים לשם שמיים, לשמה היא מצב שבו השם ניצב עליו, אלוהיך מעליך. חי דרכך. מתקיים עליך, בלשון המדרש. אתה מקיים את אלוהיך.  עבודה שלא לשם שמים, זה והנה עומד על היאור.  אלוהיך מקיים אותך. אצלך בפסיכולוגיה הפנימית. לשם מה יש אלוהים? האם אלוהים נמצא כאן כפונקציונר לספק את צרכי? בשבילי! אצל רבים מאיתנו, הרבה פעמים אנו אוספים את האמונה הדתית שלנו בתור עוד מישהו שצריך לעבוד בשבילי, וכמה נחמד הוא גם בורא עולם, כוח על. נחמד מאד. וכשהוא לא עושה מה שאני מצפה ממנו – אז מי צריך אותו? איפה היה אלוהים באושויץ? הוא חייב לעשות את  מה שאני רוצה. שאני אתפרנס, ואהיה בריא, וילדי יהיו בריאים, ולא תקרה לי תאונות דרכים. ולא יהרגו אותי. העולם צריך לשרת אותי. אלוהים הוא המנהיג של העולם, והוא צריך לעבוד בשרות שלי, ואם לא-  מי צריך אותו בכלל?   בטח לא קיים. זו פסיכולוגיה אנושית. כולם מכירים זאת.

כל פעם שקורה אסון : :איפה אלוהים? איך יכול להיות?" הציפייה שלנו שאלוהים יעשה מה שצריך לעשות ואם אלוהים לא עושה מה שצריך לעשות,  קודם כל  נשפט כלא עושה עבודתו, ושנית   בכלל אולי אינו קיים כלל.

אין כוונתי ללעוג חלילה לאף אחד שנמצא בצער או אסונות , צרות,  ובמקומות שהלב זועק "איפה אלוהים".. רק רוצה לשים על זה כוכבית ולהסתכל רגע על המקום הזה. למה אנו חושבים שאלוהים צריך להיות שם. אלוהם נמצא כשמישהו נולד, ולא נמצא כשמישהו מת. כשמשהו טוב קורה, זוכים בפיס "יש אלוהים" וכשהבורסה מתמוטטת "איפה אלוהים"?

אנו לוקחים את האמונה והופכים אותה לכלי שרת לאגו שלנו, ואחר כך חושבים שאנו נורא דתיים וצדיקים. פשוט  מוזמנים להסתכל על זה ולהיות מודעים לצחוקים בעניין הזה.

כששואלים איפה היה אלוהים באושויץ? –  אני זוכר שהוא היה בלב של אתי הילסום.

אחד הספרים הכי מומלצים בעולם זה הספר שכתבה "השמיים שבתוכי" בהוצאת כתר. רבים מכירים אותה. הייתה אישה צעירה בגילאי העשרים מהולנד, שעברה תהליכים פנימיים תוך כדי שהשואה הולכת ומתגברת, הגזירות הולכות ומתגברות. והיא ,תוך התגברות הנאצים בהולנד, מגלה את אלוהים יותר ויותר. לא מאבדת אותו, מגלה. גדלה כצעירה אתיאיסטית. מגלה לא את אלוהים הדתי, מגלה את עולם הרוח. אחד הדברים שאומרת, תוך כדי שנשללת חרות מאנשים, תוך כדי  שנשלחים למוות, שעוברים זוועה, היא מלווה זאת מאד פקוחת עיניים . אומרת: כבר מתי אלף מיתות, עם כל האנשים. לא משלה עצמה. אומרת :  אלוהים לא חייב לי כלום. אני חייבת לך. אתה לא חייב לשמור עלי.

אינני מצפה שתשמור עלי. רק מתפללת שאני אשמור עליך בתוכי. שלא אאבד אותך,  גם ברגעים קשים. ויש לה רגעים קשים.

האמונה הטהורה היא ההכרה בקיומו של המסתורין, שאפשר לקרוא לו אלוהים לצורך העניין, ההוויה , הרוח הגדולה, השם יתברך, ריבונו של עולם, אהיה אשר אהיה.

אבל, אהיה אשר אהיה לא תמיד צריך לעבוד בשרותנו. זה נחמד אם כן, ואני מאד בעד. אך לא תמיד צריך לעבוד בשרותנו. והאמונה מיטהרת, מזדככת, כאשר אנו מכירים בכך שעם כל הסימפטיה שיש לנו לאגו שלנו, ואין סיבה שלא יהיה, אדם לא צריך לשנוא עצמו, וזה בסדר גמור ליהנות, וליהנות מליהנות, לא  להלקות עצמי על כך שאני נהנתן. ברוך השם יש ברכות הניהנים. חז"ל תקנו ברכות נהנים. כשאתה אוכל, ושותה.  כשנהנה מן העולם- תברך, לא יודע למה לא תקנו ברכה על מקלחת …

רבי זלמן שכטר אמר  שכאשר הכשיר בנים לבר מצווה, היה תופס איתם שיחה. אמר : אתה מאונן? נהנה? – תברך!  אל תחיה באשמה ופחד. תודה לאלוהים על העונג.

זה טוב ליהנות מהחיים. נחמד כשהחיים מחייכים אלינו.

הרבי מלובביץ היה קורא לזה "טוב הנראה והנגלה" היה מבחין בין הטוב האבסולוטי, שאינו בהכרח נראה ונגלה לנו כטוב . קורים דברים שהם טוב אבסולוטי, גם אם מפרספקטיבה שלי אני חווה אותם כזוועה.

לכן, היה מברך אנשים:  שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה. לעומת הטוב שהוא בלתי נראה ובלתי נגלה. אותה סיטואציה לאדם אחד נראה כטוב נגלה ולשני להיפך.

כשמשנים פרספקטיבה לא צריך לשנות העולם. הכול טוב. הכול בסדר.

זה גם בסדר שרוצים לשנות את העולם, להיות אקטיביסטים.

חז"ל מספרים על רבי עקיבא ותלמידיו שלאחר החורבן הלכו בחוצות ירושלים וראו את חורבן הבית והם קראו קריאות אבלות ורבי עקיבא היה מצחק. שאלו למה צוחק? אמר להם שהכול בסדר. הוא ראה שהכול בסדר, יש תוכנית אלוהית. צריך להחריב הבית הזה, יש שדרוג. יש מקדש ברמה אחרת. הורסים ישן, בונים חדש אלפיים שנה אחר כך. הכול קורה בסדר. רבי עקיבא ראה אותה מציאות במצב שאפשר לנפש שלו לצחוק ולהגיד הכול בסדר. אחרים בפרספקטיבה שלהם לא ראו זאת.

עד כמה אני מעורב ביצירת המציאות ?

וודאי שמעורב ביצירת המציאות הנפשית שלי –  על כך אין עוררין. הסיטואציה בעצם תמיד נטראלית. ואנו נותנים לה פרשנות.

אלא מה? שאנו מאד אחוזים בפרשנות שלנו.

יש סיפור מופלא בעיני. על הזקן שהיה לו בן אחד וסוס אחד. בקצרה. יום אחד הסוס ברח , נעלם הסוס ובאו השכנים ואמרו לזקן, מה יהיה? מסכן הסוס עמו חרשת השדה ברח, איך תסתדר, כמה נורא. ואמר הזקן – אם זה טוב או רע- מי יודע? אחרי כמה ימים חזר הסוס עם סוסה. באו השכנים ואמרו איזה בר מזל אתה, רכושך הוכפל ביום. אמר הזקן, מי יודע? אחרי כמה ימים הסוסה בעטה בבנו ושברה רגלו. באו השכנים ואמרו מי יעזור לך עכשיו בשדה, כמה נורא? אמר: מי יודע .? אחרי כמה ימים באו שליחים לגייס אנשים לצבא המלך, ראו את בנו שוכב עם רגל שבורה. לא גייסו אותו. באו השכנים ואמרו: איזה מזל…. בקיצור הכול תלוי בפרספקטיבה שלך. אם צרת אופקים חושב נורא ואיום. אך ברגע שהסוס נעלם הוא כבר עסוק בלהביא לך את הסוסה. אך זה יופיע בעוד כמה ימים.. המאורעות הם ניטרלים. זה קורה. זה פשוט קורה.

חלק מהבחירות שלנו זה איך לפרש את המציאות שלנו. האם אנו מפרשים פרשנות קורבנית , או פרשנות שלוקחת אחריות? לא רק כמו הזקן בסיפור. אך בקלות אנו נוטים לפרש את המציאות כקורבן שלה. מה יכולתי לעשות? הסוס ברח. קרה לי. אכלו לי. כשאנו מתקרבנים, וזה קרה לנו, נכנסים לעמדה של פרשנות מסוימת כלפי המציאות.

כשאני לוקח עמדה שלוקחת אחריות על המציאות, המציאות נראית אחרת. וזה ממש בפרשה הבאה. אך אגיד זאת עכשיו.  בפרשה שלנו, מה שקורה זה שיוסף מתחיל לעשות מניפולציות לאחים שלו, שיורדים מצרימה ופוגשים אותו, והוא מתנכר אליהם. נראה להם כנוכרי. והוא מחביא את הגביע באמתחת בנימין, וגורם לצרה צרורה.

ממש כמו כל עורך של סדרת אופרת סבון בטלויזיה, הפרשה שלנו, פרשת מקץ נגמרת בשיא המתח.  נגמרת בכך שאוי ואבוי מצאו את הגביע באמתחת בנימין, שהיה הילד היקר של יעקב, שרק גם הוא לא יילקח . הגרוע מכול, הזוועה הכי גדולה מתרחשת עליהם ולא יודעים למה, איך קורה להם כל הסיפור הזה, למה דווקא להם? ניסו להיות בסדר. באו למצרים לקנות אוכל. רצו ללכת, פתאום חושדים בהם, עושים להם בדיקות ביטחוניות, לא נותנים להם לצאת. למה זה קורה לנו? ובנימין נלקח- ושם נסגרת הפרשה. מה שמבטיח שבשבוע הבא תבוא לבית כנסת לשמוע את המשך הסיפור.

הפרשה הבאה, שיוסף מתגלה כאחינו. השליט האכזר , הבלתי צפוי, הבלתי מובן, זה שגורם לנו לכול הצרות, מקור הצרות שלנו, מתגלה שהוא  אח שלנו. כל הזמן הוא היה אח שלנו. כל הזמן הוא עסק בלא לעשות לנו צרות, אך באיזה שהוא תיקון, באיזה שהוא שיעור איך להביא את אבא. הוא כל הזמן היה אח שלנו, אנו פרשנו זאת שיש פה שליט לא מובן בלתי רציונאלי , והכול קורה לנו.  עד שהם לקחו אחריות ואמרו: "אבל אשמים אנו".

הבינו כל זה קורה לנו כי מכרנו את אח שלנו. שמענו את אחינו בוכה מן הבור, "אל תמכרו אותי, זוכרים שאני אח שלכם"? סגרנו את הלב לא הקשבנו לו, לכן כל זה בא עלינו. משלקחו אחריות – אז יוסף מתגלה עליהם . אמר אני יוסף אחיכם. המהפך הגדול.

זה שעושה לנו כל הצרות הוא אח שלנו. בכלל לא היו צרות. הכול היה בדמיון. הפרשנות שלנו היא היתה הצרות. ואז יוסף מדגים להם. מיד הם מפחדים ממנו. מכרנו אותך – ועכשיו תתנקם בנו. עכשיו אתה בעל הכוח. פחדו מנקם. ואז אומר להם יוסף:  אל תפחדו, "כי למחייה שלחני אלוהים לפניכם". אתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה.

יוסף נותן פרשנות למציאות. הוא לא עיוור. אמר הייתה תוכנית אלוהית ששלחה אותי לפניכם שאסדר כאן את השפע, שאתם תבואו ולא תמותו ברעב.

סיפור של עשרות שנות סבל שווה אולי בשביל זה. יוסף ממש עושה את השיעור הזה על עצמו. לא רק עושה להם את השיעור.  גם אני עברתי צרות גדולות, אך מבין שהכול בסדר, אין בעיה. אני בוחר לתת פרשנות אחרת למציאות-  וזו נקודה של בחירה.

הפרשנות על העבר, היא חלק מן העתיד. העבר הוא עבר. הוא היה. אבל, איך אני מפרש את העבר, קשור ל-כיצד אני בונה את העתיד שלי. איך אני מפרש את החוויות שהיו לי משליך על איך בוחר עכשיו. האם אתם אויבים שלי ואנקום בכם? או שמפרש שאתם כלל לא אויבים שלי. אני בוחר לתת פרשנות חיובית למציאות: "כי למחיה שלחני… אל תיראו"

זו אופציה של בחירה שתמיד מצויה בידנו בכול סיטואציה נפשית.

במאורעות הכי קטנים שקורים בבית בזוגיות, עם ילדים, בעבודה. כל כך בקלות אנו מפרשים פרשנות קורבנית. אני בסדר, הם דפקו אותי, כמה אני מסכן, ומה אני יכול לעשות. זו נטיה כל כך פשוטה של האגו שלנו.  זה כל כך מובנה באגו עד שזה לפעמים נהיה מצחיק, מגוחך לראות.  אנו מומחים בלהיות קרבן ההיסטוריה. הבעיה הפלסטינים עכשיו מתחרים אך אנו לא בקלות נשחרר את תפקיד הקורבן. נעשה תחרות מי באמת הקרבן כאן. אנו היהודים קורבנים החל מגלות בבל. בעצם לא שיקמנו עוד את הטראומה הגדולה ראשונה. לא עשינו תיקון לזה. נכנסנו למחשבות של פחד מגויים, שנאת גויים, איבה. ניסו להרוג אותנו , לא הצליחו, בואו נאכל.

לעומתנו, אחד השיעורים הגדולים בחיי קיבלתי מנזירה צעירה, לא יודע איך קוראים לה, ישבתי בדראם סאללה. הגיעה נזירה טיבטית שבדיוק  עברה את הגבול מטיבט להודו. דברה רק טיבטית . היו צרכים לתרגם אותה.  נתנה ערב לקהילה. לפני כן הייתה בכלא הסיני.

עינו אותם פיזית ונפשית , עינוי סיני.  לא הייתה בה טינה ולא כעס כלפי הסינים . הייתה בה חמלה כלפיהם. אמרה: את האומללות שלהם שמו עלינו.  אך זו האומללות שלהם. וגם כעס לא יעזור, לא ירפא את המצב. זה לא שהיא כל כך מוארת בהכרח. התרבות שהיא באה ממנה היא תרבות מוארת. תרבות שפיתחה עצמה להיות לא קורבנית– וזה דבר שראוי שנשם לב אליו.

התרבות היהודית נהנתה להיות קורבנית.  כמו כל פולני מצוי. לא הצלחנו באופן לאומי ללמוד את השיעור הזה. ואולי הגיע הזמן לשינוי עמוק בתודעה היהודית. להיות מסוגלים להסתכל על פרעה ועל כל הפרעונים שעמדו לנו לאורך ההיסטוריה, ולא להתעסק בלשנוא אותם, אלא לקחת אחריות. ללמוד וללמד את ילדינו ואת עצמנו חמלה.

איך להתנהל בעולם הזה בלי להרוס עצמנו פעמיים. כי השנאה הורסת אותי.  שנאה הורסת  את מי ששונא הרבה יותר מאשר את זה ששונאים אותו. אם אני מגדל את הילדים שלי לשנוא את כל הפראים, אני הורס את נפשם של ילדי, כי אני מלמד אותם שנאה.

יוסף שישב בבור, בכלא, עשה עבודה רוחנית עם עצמווכשאחיו מגיעים כבר יכול לתת פרשנות לא קרבנית לאירועים שקרו לו-  ממקום זה יכולים ללמוד. זה לא שאין לנו מקורות לא קורבניים בתרבות שלנו. הנה, זו פרשה שלנו. רק צריך למצוא מקומות אלה ולהרחיב אותם, להפוך אותם לדוגמא חינוכית ששואבים ממנה השראה איך להתמודד עם מצבים קשים. יוסף התמודד עם קושי גדול.

איזו פרשנות אנו נותנים למציאות?

דבר גדול לזכור בשעת מעשה, שהמציאות היא נטרלית. בעיני זה אחד הלימודים הגדולים. כי תמיד אני מיד מצמיד שם תואר למציאות. "איזה מצב דפוק".

כל מציאות היא ניטראלית.  לפעמים , מאד קשה לתת פרשנות אחרת. אף פעם לא קל.

חז"ל אמרו "ייסורים" זה גם כשמכניס יד לכיס ורוצה להוציא שקל ויצא חצי שקל.

כל פעם שמציאות לא עונה לציפייות שלי זה נקרא ייסורים.

איך מתמודד עם ייסורים?

ייסורים קטנים אפשר להתמודד. ייסורים מאד גדולים יש לי כבר הצדקה להיות מסכן. תמיד זה קשור ב – איך מפרש את הפער בין הציפיות שלי לבין מה שקורה?

קיים סבל קיומי מעצם הציפייה לזה שדברים יענו.

הבעיה שאנו חושבים שהאושר שלנו תלוי בסיפוק הצרכים.

ההבדל בין אושר לתענוג הוא גדול. כמו ההבדל בין כאב לסבל. אנו מודעים לזה שתענוג וכאב הם דברים שקורים . העולם הזה. טבעו הוא כך.

פרעה שעמד על היאור–  נתן פרשנות למציאת , שהמציאות צריכה לשרת אותו, כולל אלוהים. כשאלוהים צריך לשרת אותי, כשיש פרות שמנות-  זה נחמד. אבל, כשיש פרות רזות אז אלוהים "לא לעניין" ואנו כבר ב"כסאח".

ההתעוררות של פרעה מן החלום – זה הקץ.  מעצם הבקשה לפרשנות אחרת. נפתח גם לפרשנות של יוסף. לא מסוגל לפרש בעצמו. הרבה פעמים איננו יכולים לפרש לא רק את החלום שלנו, גם את חלום המציאות קשה לנו לפרש. טוב שיש חברים שיכולים לעזור לך לפרש את המציאות שלך, את החלום בצורות שונות ולראות אם יש פרספקטיבה אחרת לראות מה שקורה פה. החוכמה להגיע לפרספקטיבה שנכנסת ללב. כי החרטומים גם נתנו פרספקטיבה. (שבע בנות אתה מוליד ושבע קובר). אך פרעה חש ש"זה לא זה".

מגיע יוסף, ופותר, מלשון תופר. האדמור הזקן, שניאור זלמן מלאדי, כותב על פותר החלומות שהוא תופר את המציאת מחדש. צריך לתפור את פיתרון החלום . איך תופר מחדש את הפיסות . בחלום יש פיסות מידע שאינן קוהרנטיות אז לא עושה שכל. כשתופר אתה מפענח. איזה ציור? איך מחבר את הנקודות ואיזה פרשנות אתה נותן? על הדף יש נקודות, במציאות יש נקודות. צייר לי כבשה. איך אתה מצליח בזה?

יש עבודה תמה, לעומת עבודה זרה. עבודה תמה זה לאפשר לאלוהים לחיות דרכי. להגיד אני מוכן להיות המרכבה שלך, חייה דרכי.

עבודה בדבקות היא מה שנקרא בעולם היוגה באקטי. ההתמסרות. הדבקות, האהבה. דבר שקיים בחסידות, ביהדות, בסופיזם, קיים בעולם ההינדי, אך לא קיים בבודהיזם. הבודהיזם איבד את הבאקטי. הרבה בודהיסטים נאמנים מתגעגעים לדבקות.

ההשתוקקות, הגעגוע, הוא פיתוח של עולם רגשי  של אהבה, של דבקות והשתוקקות לאלוהים, לשכינה. להוויה המקודשת. פיתוח של עולם רגשי עד כדי אקסטאזה..

עבודה בדבקות האי בעצם עבודה באקסטאזה "בכול נפשך, בכול לבבך ובכול מאודך". זה מכתב אהבה מלא תשוקה. תאהב, תאהב. בכול כולך. בתשוקה. לך מלא תשוקה חיים. הוויה אחד. יש מכתב של השפת אמת  לאדמור מגור, שכותב דברים שנראים מובנים מאליהם. שהפרשנות האמיתית על "שמע ישראל הוויה אלוהינו הוויה אחד"

אינה שיש רק אל אחד ואין הרבה אלים, אלא שאין שום דבר במציאות זולת האחד. אין עוד. לכן, כל מה שקיים זה אלוהים.  אין זולתו, "אין אתר פנוי ממנו"– בלשון הזוהר.

אז באה השאלה של מותר, אסור. אך קודם כל – כל המציאות מקודשת, כל המציאות היא אלוהות. אין מציאות זולת האלוהות.  מציאות = אלוהות. כל מה שקורה "זה – זה". "זה – אלוהים". הפסוק הבא: "ואהבת בכול לבבך , בכל נפשך, בכל מאודך ,את הוויה אלוהיך" – שהוא המציאות כולה. בעצם אהוב את המציאות כולה , לגמרי ,לכול אורכה ורוחבה.

Reality is my lover – byron katy

הפרשנות שהיא בוחרת לתת לאירועים היא כזו.  היא מלמדת אנשים איך לבחור לפרש את המציאות כך. 

המציאות ניתנת לפירוש בדרכים שונות. את יכולה לבחור לתת פרשנות של מסכנות.

גם אנו נפרש זאת כך.

הדבקות היא לפתח עולם רגשי כלפי זה. לפתח אהבה, דבקות, געגועים, התמסרות ליופי, לאחדות, למסתורין שבמציאות.

איך מפתחים זאת?

שירה מקודשת. משקה, (אלכוהול) בשמים, אחוות חברים, התוועדותדברים שפותחים את עולם הרגש. שעוזרים לנו לצאת מהמסכנות הכבדה שלנו ומאפשרים לנו להתאהב מחדש במה שיש. בחיים. ברגע הזה שקורה עכשיו, שתופסים אותו יותר מידי כמובן מאליו. (או קי, ומה הלאה..) מצפים שהחיים יספקו לי את הציפיות שלי. חלק יספקו- וחלק לא. ומה שתקבל יעלם. תמצא את אהבת חייך – והיא תעלם. אחד ימות. שום דבר לא נשאר לנצח. העולם מספק צרכים-  ואחר כך נעלם. תהינה מזה! זה- זה!  השתתף במשחק. אך אל תתמכר למשחק.

ללמוד  להתאהב בהוויה זה להתאהב לא במשחק, אלא בנותן המשחק. במה שמעבר לזה. פה, לא במקום אחר.  כשאני מודע לזה שהמשחק הוא משחק.  גם אם אני מפסיד במשחק אני עדיין נהנה. אני רציני במשחק, אך אני נהנה. גם אם אני מפסיד.

פיתוח של דבקות צריך להשתמש בכלים רגשיים שמאפשרים לנפש לחרוג מעבר לגבולות האגו, שנוטה לפרש דברים באופן מסכן.

אגו נוטה לפרש הצלחות כ"יש"! וכישלונות כ"אמ.."!

עבודת הדבקות היא להתאהב במשהו שמעבר לזה.

בהודו יש  שירה מקודשת,שירת באקטי. שם מקדישים לזה,  לא שעה שירה. זה פסטיבלים שלשה ימים שירה מקודשת ללא הפסקה – זה דבקות. עם אותו משפט. "כל הכבוד לאלוהים".

אלכוהול- אם יודעים לשתות. כשלא יודעים לוקחים זאת למקומות של מסכנות שלנו ומתגלגלים בפחי אשפה. בחב"ד אומרים "שידע ליקח משקה" – אחד משלוש התנאים ההכרחיים כדי להיות חסיד. (שלושת התנאים :  1. שיהיה עז פנים. "שלא דופק חשבון".     2.שידע ליקח משקה" 3. שידע חסידות. צריך ידע,  צריך חוצפה – במובן הטוב של המילה. אחד שלוקח סיכונים. להיות טיפוס ש"לא דופק חשבון" "מוכן ללכת על זה".  ההיפך מהקורבן.   שתדע להשתמש בסמים בצורה שמגדילה את התודעה שלך, ולא הופכת אותך לסמרטוט.  זה נקרא "שידע ליקח משקה". וכל זה לא מספיק, אם לא מצרף לזה ידע תיאורטי של חסידות-  זה הכלל השלישי. צריך ללמוד. צריך ללמוד כדי להסביר לעצמנו את המציאות. כי כשלא לומדים המוח שלנו טוחן ידע קודם,  את מה שהגננת לימדה אותנו, מה שהמורים הקודמים  שלנו למדו אותנו.  אנו כל הזמן לומדים. אין דבר כזה "לא לומדים".

צריך ללמד עצמנו מחדש,  ידע חדש, תודעה אחרת, צריך לאפשר לחלק החושב שלנו גם כן את התענוג של להבין את העולם גדול יותר. – זה נקרא לדעת חסידות.לא להזניח את החלק הזה שבנו.

זה  נמצא בקובץ של חב"ד  שנכתב בתקופת הרבי החמישי, הרש"ב. הקובץ נקרא:

רמ"ח אותיות.  אולי לאחרונה הוציאו לאור. היה קובץ פנימי במכונת כתיבה.  סוג הדברים שנחשפתי להם כשהייתי בפנים. יש שם כל מיני דברים שהם חושבים שהם קיצוניים.

לא נראה  לי קיצוני . זה מובן מאליו.

כשאנו מבינים שאלוהים הוא המציאות. הוא לא אובייקט במציאות. אם חושבים שאלוהים הוא אובייקט במציאות( "יש אלוהים"!- איש גדול עם זקן לבן, או שליט גדול, אז מכבד אותך) זה נקרא אגו גדול. אני אגו קטן- ואתה אגו גדול ,אז אני אתחנף אליך- ותעשה לי גשם,  תסדר שבן זוגי יהיה נחמד.  –  זה לא זה.

התודעה של שמע ישראל הוויה אלוהינו הוויה אחד שכרוכה ביקיצה מהחלום, היא ההבנה שהמציאות היא אלוהים. אלוהים הוא לא אובייקט במציאות. זה לא שיש עולם – ויש אלוהים ,  העולם הוא אלוהים. ואלוהים הוא גם עוד מה מחוץ לעולם, מעבר למה שקיים. מישהו אמר לי פעם "אלוהים זה כל מה שיש וכל מה שאין". אמירה מאד חכמה.

כל מה שיש: כל הכוכבים, הפלנטות, הג'וקים, והשונאים שלי. וגם כל מה שאין. גם מעבר לקיום.  שפינוזה אמר: אלוהים זה המציאות, זה העולם. אך מה שהיה חסר לו שאלוהים זה גם מעבר לעולם, מעבר לקיום. אלוהים זה מכלול כל הכוחות כולם.

החנופה כלפי האגו הגדול, הוא רק כשאני חושב שאלוהים הוא אובייקט תפיסה שלי. זו מהפיכה עצומה. זו גמילה מהצורך בהורה שידאג לי. כי האמת שאלוהים זה כל מה שיש, כולל היטלר, אחמגיניג'אד, כל הדברים שמפחידים אותי זה גם אלוהים. כל מה שיש, וגם כל מה שאין. אז אני ניגמל מאשליה גדולה, ומעבודת אלילים. ואז אני יכול לפתח התאהבות במציאות הזאת כפי שהיא. אפילו מוכן להיות מוקסם ממנה. כי המציאות הזו מליאת פלא. אם  משתחררים שנייה מהרצון שלנו לקבל מהמציאות כל הזמן, מתחילים לראות אותה. להפסיק להתעסק רגע מה אני מקבל מזה. האם הצרכים שלי נענים או לא נענים.  הצרכים שלי יום אחד יענו ויום אחד לא יענו.  די כבר, מספיק להתעסק עם זה. פעם אוהבים אותי פעם לא, פעם רעב פעם שבע. פעם בריא ופעם  חולה, ובסוף מת. די, כמה אפשר להתעסק עם זה? אבל, מכלול המציאות זה מסתורין גדול, והמסתורין הזה הוא מופלא, ואל המופלא הזה אני יכול להתייחס באהבה , אני יכול לרקוד איתו ולשמוח איתו ולהיות מאהב שלו. צריך ללמוד את זה. חלק מהלימוד זה לימודי דבקות , לימודי אקסטאזה. צריך ליקח משקה ולצאת במחול, לשמוח, לשיר, לקחת היוואסקה, לצאת לטבע. לעשות אהבה.

כל מיני דברים שהם דרכים לאקסטאזה. המובן של אקס –טאזה. זה עמידה מחוץ.

כשאני מעמיד עצמי מחוץ לקופסא, כי אנו כל הזמן בתוך הקופסא, ברגעי אקסטאזה יוצא מחוץ למציאות ופתאום הכול נראה אחרת.

חז"ל מפרשים "ויוצא אותו החוצה"- מחללו של עולם. עשה לו אקסטזה.

חסידים אמרו שהעולם הוא כמו ציור. עומד ליד הציור נראה בלגאן של צבעים. ממרחק מסוים רואה תמונה. כשמעורב במציאות רק רואה פיקסלים, שום דבר לא עושה היגיון. חייב להיות באקסטזה כדי לקבל פרספקטיבה לראות איזו תמונה יפה המציאות הזאת.

על משה נאמר "ותמונת הוויה יביט". בפרשנות פשוטה "ראה את אלוהים" אך רבי אייזיק מהומל בפרשנות חסידית אומר שהתמונה שמשה רואה זה מה שאלוהים רואה.

תמונה במובן של פרספקטיבה. משה רואה את המציאות מהפרספקטיבה האלוהית.

מנקודת מבט  זו על העולם  אומרים זו יצירת אומנות, ואז אין ברירה , אלא להתאהב בה.  אהבה זה לא  כאילו שואלים: למה לאהוב? אין כאן שאלה. כששואלים : למה לאהוב? –  לא ראיתי את התמונה. אהבה היא דבר הנובע באופן ספונטאני כשאני רק רואה את… נוף מקסים, אהוב(ה)מקסים0ה), שומע מוסיקה, הלב נפתח מיד באופן ספונטני.

צריך להיגמל מהמונעים לאהבה –  והאהבה מופיעה. האהבה היא המצב הטבעי שלנו. אנו משקיעים הרבה עבודה בלחסום אותה, למנוע אותה, לפחד ממנה. כשקצת מקלפים, האהבה מיד מופיעה.

סיפור: באה אשה פעם לחוזה מלובלין, ביקשה שיתפלל על בנה החולה האנוש שיהיה בריא.

אמר לה: בסדר, יעלה לך מאה רובל. אמרה: איך?  אני בקושי חייה, שני רובל. אמר אם לא מאה רובל לא אתפלל. שאלה איך יכול? אכזרי, רודף בצע. אמר רק מאה רובל. ענתה. בשביל מאה רובל לא צריכה שתתפלל עליו, אני אתפלל! אמר לה – זה מה שרציתי לשמוע…

כשנקיץ מהחלום נלמד לפרש את המציאות פרשנות אמיתית. שנראה את התמונה, את הפרספקטיבה. נבחר לראות את התמונה באופן אחר, שמאפשר לנו להיפתח באהבה.

2 תגובות
  1. יאיר כהן
    יאיר כהן says:

    שלום,
    מספרת זוגתי שבאחת הקבוצות שלה, סיפרה אשה 'קשישה' כי החליטה להפסיק להשתמש במילה ביי ולעבור לשלום, להתראות….. יש לנו בשפתינו, אומרת אישה יפה זו, מילים עם עומק ואיכות ואין אנו צריכים לבטלם מפני תרבויות אחרות.
    ואכן תודה לך אהד על חידודי הקצוות. לשים קץ לדברים המבטלים אותנו מהוויית השמחה ומחברים אותנו לשפעת הבריאה.
    נקיץ מהצורך להיות משהו אחר…. כמו…. להיות בסדר בעיני….. ונעבור להיות בסדר בעיני השקט, השלווה, השמחה, היופי ושאר מטעמים מבריאים חיים.
    תודה ובבנייה מחודשת של חיים אצלכם ואצלנו. אנו כאן לסיוע.

התגובות סגורות.