שכינה ללא לבושים

אלהים איננו ישות. אלהים גם איננו פחות מישות, האלהות היא יותר מלהיות כל ישות נפרדת, אך לא פחות מכך, ולכן אין האלהות חסרה דבר מהאיכויות הנפלאות שיש לישויות, כמו הקשבה, אינטימיות, אהבה, רגש, תשוקה או כל אספקט אחר של התיחסות אל האחר. היקום הזה כולו שורה באלהות, ספוג אלהות, והוא כאן – מחכה לנשיקה.

אני יושב בבית קפה וכותב, והכל מלא, הכל פועם. אני רואה את העולם הנפרד מרצד לנגד עיני, מלצרית מנקה את הבר ליידו אני יושב, המקלדת הזו, המוזיקה הסתמית ברקע, כוס הקפה הריקה שלי – הכל חזות נפלאה, גלימה שלובשת הגבירה הגדולה של היקום, ורוקדת.

ולפעמים היא מתפשטת.

Photo: Ohad Ezrahi (c), Sinai 2012

Photo: Ohad Ezrahi (c), Sinai 2012

בפורים למשל, כשאחשורוש הזמין את ושתי לבוא עירומה בכתר מלכות בלבד (הוא המציא את "יו קן ליב יור האט און" ראשון), כי "המלך" הוא רק משל, לאלהות, וגם ושתי היא רק משל לאלהות, והבעל שם טוב ראה זאת כבר לפני 250 שנה. הבעל שם טוב אמר כי ושתי – היא השכינה – הוזמנה לבוא למשתה (העולם הזה כולו משתה אחד גדול הוא) עירומה, ולא באה. כי עדיין לא הגיע הזמן לכך.

שכינה עירומה, הסביר הרבי מאיז'ביץ בספרו "מי השילוח" משמעה נגישות אל האלהות ללא לבושי התורה והמצוות (מי השלוח, על מגילת אסתר). החסידים שאפו לזה. הם הבינו שיש כזה דבר, והרגישו שבזמנם לפחות עדיין לא הבשילה לכך השעה. אבל זהו "היחול והקיווי שלי", כך אמרו (מי השילוח, שם).

Photo: Ohad Ezrahi. Sinai 2012

Photo: Ohad Ezrahi. Sinai 2012

יש שיגידו שלעולם לא יגיע הזמן הזה, כי זהו עניין שחייב תמיד להשאר כיחול וקיווי וציפיה. כמו הציפיה למשיח. כמו שאמר לייבוביץ' (וד"ר מיכה אנקורי שב ומצטט אותו) ש"כל משיח שבא הוא בהכרח משיח שקר". אבל אני אינני סובר כך. אני כמעט סבור הפוך. אני כמעט יכול לומר שכל משיח שבא הוא ברובד מסוים של המציאות משיח אמת. ישוע, ואבולעפיה, שבתאי צבי, יעקב פראנק והרצל. כולם. אף אחד הוא לא "ה-משיח" בהא הידיעה, כי זה כל העניין של העניין המשיחי, שהוא בא לגלות שאין כזה דבר "ה-משיח". יש רק חשיפה עמוקה של האיכות הזו בכל אדם המוכן לכך. ישנה "נקודת משיח" בכל אדם, כבר לימדו בחסידות, וכשהיא נחשפת – היא נקודה גאולה וגואלת. זהו מה שבניו-אייג' קוראים "אדם מואר" (באמת שאני אוהב יותר את הסלנג החסידי-קבלי מאשר את הסלנג הניו-אייג'י, שיש בו בסתר משהו נוקשה ודוגמטי, אולי כי הניו-אייג' שאב כל כך הרבה מהנצרות, אבל לא כאן המקום להרחיב בכך).

אני מברך את כולנו שנזכה לרקוד בפורים עם "הגבירה הגדולה" של היקום במערומיה. שנראה אותה "ככה" – כמו שהיא ממש, ללא תיווך, וללא נקודת מבט מוגבלת, וניתן לה נשיקה.