מכתב של יהוא אזרחי (בן 15) למערכת החינוך ועליה

שלום

בזמן האחרון יש נושא שמאוד מטריד אותי, חשבתי עליו הרבה וכתבתי עליו מכתב. אני שולח את המכתב בשביל לשתף ובגלל שאני מקווה לשנות ולהשפיע.

מה שמטריד אותי זה איך שמערכת החינוך עובדת ופועלת בעולם בכלל אבל ספציפית בארץ ודברים שחסרים בה. אפילו בבית הספר שלנו [התיכון לאמנויות], שהוא יותר פתוח ומיוחד ויש לו דגשים שונים.

אני אתחיל עם זה שכתלמיד יש לי הרגשה שמעדיפים שמה שיצא ממני בסופו של דבר זה מדען, פרופסור, עורך דין או משהו "חשוב" אחר. אומנם בית הספר שלנו נותן דגש שונה, דגש על אומנות ועל הרצון של הילד ולא לגרום להרגשה כזאת, אבל עדיין הוא נותן.

ההרגשה קיימת מכמה סיבות עיקריות:

מקצועות לימוד מסוימים בבית הספר הם חובה לתעודת הבגרות, למרות שאינם חשובים לאחר קבלת תעודת הבגרות אלא למי שהולך במסלול חיים מסוים. מסלול זה הוא מסלול של אותם מקצועות מאוד "חשובים".

יש שטיפת מוח בבתי הספר שאם אין לך תעודת בגרות אז החיים שלך יהיו בזבל. שאם לא יהיה לך תעודת בגרות אז העבודה הכי טובה שתמצא זה מלצר.

אני יכול להעיד שכשיוצא לי לדבר עם נערים בגילי, על נושא הבגרויות ולמה הם רוצים לעשות בגרויות. הם אומרים שאם הם לא יעשו בגרות הם יהיו עניים והחיים שלהם יהיו בזבל ולא תהיה להם הצלחה. כמובן שחלק רוצים ללכת בדרך מסוימת שבשבילה הם באמת חייבים לעשות בגרות וחייבים לעשות את אותם מקצועות מסויימים. אבל חלקם יעשו בגרות ויסתדרו מצויין ולא יאלצו לשלוף את תעודת הבגרות שלהם מהארון בחיים.

שמים דגש כמעט מלא על מקצועות הלימוד לבגרות אבל לא על מקצועות אחרים שיותר חשובים לנו כבני אדם, וגם מצפים מאיתנו לשים את אותם מקצועות איפשהו בראש סדר העדיפויות שלנו [הרבה פעמים בגלל שבהם עושים בגרות בסוף ובדברים האחרים לא].

כמובן שיש גם הרבה סיבות למה כן צריך ללמוד והסיבה החשובה ביותר בעיני מבניהן היא הסקרנות הטבעית שיש לכל אחד ואחד. אבל בתי הספר הרבה פעמים [לא תמיד] מדכאים את הסקרנות של הילדים [הרבה פעמים כבר מההתחלה בבתי הספר היסודיים]. ילדים לומדים הרב פעמים בשביל הבגרות בשביל הציונים לא בשביל הסקרנות עצמה.

מפריע לי הנושאים ששמים עליהם דגש. מלמדים אותנו את המקצועות העיוניים ואומרים שהם נורא חשובים. אבל לא מלמדים על נושאים שלפי דעתי הרבה יותר חשובים וכשכן באים ללמד אותם אז זה עם חוסר אמון כ"כ חזק של המורים עצמם שזה יעבוד שזה לא עובד.

איפה הלמידה על הטבע, מהטבע ועלינו כחלק מהטבע?

זה דבר שלדעתי יש לו חשיבות עצומה עלינו כבני אדם, וגם זה דבר שכשבאים ללמד עליו ואותו בבית ספר באים עם הרגשה שזה לא יעבוד וזה גורם לזה לא לעבוד, גורם לזה שהתלמידים לא יתייחסו לזה ברצינות.

בני האדם הם חלק מהטבע! אומנם התרחקנו ממנו מאוד ועברנו להתמקד במלחמות, בתעשיה בפיתוח מחקר ומדע ושאר "המצאותינו המדהימות". לדעתי אנחנו צריכים ללמוד על הטבע, אנחנו באנו מהטבע, אנחנו חלק מהטבע ובלי טבע אנחנו לא יכולים לחיות, לדעתי יש לנו הרבה מה ללמוד מהטבע על איך לחיות כמו שצריך. יש בעולם בני האדם מן התנשאות כזאת מעל הטבע ומעל החיות, אנחנו מעליהם. אבל בלי הטבע אנחנו לא קיימים. היום אנחנו חוזים חלק מאסונות הטבע עם מכונות, לעומת זאת לפני המון המון שנים בני אדם היו קשובים מאוד לטבע וידעו מראש מתי ואיפה יהיו אסונות הטבע. בגלל חוסר ההקשבה והחיבור לטבע בני האדם עושים דברים לטובתם ובדרך זו פוגעים בדרכי הטבע וכך יוצרים שרשרת פגיעות אשר מגיע בסוף בחזרה אליהם ופוגעת בהם. אם היה יותר קשב וכבוד אל הטבע דברים כאלו היו קורים פחות. לאדם יש גם געגועים עמוקים לחוויה של להיות חלק מהטבע ללא התנשאות, הרבה מהחולי של האדם המודרני קשור למרחק שלו מהטבע.

לדעתי אפשר לשפר את הנושא בכך שחוץ מטיולים שנתיים יהיו עוד סיורים מדי פעם של יום אחד אפילו בסופי שבוע, הסיורים לא צריכים להיות יקרים פשוט סיורים של טיול או לאו דווקא טיול אלה שהייה בטבע וקצת למידה. דבר נוסף זה שבטיולים השנתיים יהיה יותר דברים שקשורים לעצמאיות בשטח [לישון בחניוני לילה ולא במקומות מאוד מאורגנים, בישול עצמאי לפחות בחלק מהלילות] ודאגה לסביבה ולטבע [חילוק התלמידים לקבוצות שלכל אחת תהיה תפקיד כמו ניקוי המחנה, נקיון תוך כדי הטיול, בישול ועוד…] . עוד דבר לפעולה בנושא הוא פעולות אקולוגיות בסביבת בית הספר [מיחזור, להעלות את המודעות, להפוך את סביבת בית הספר ליותר ירוקה מצמחיה].

הקירוב לטבע הוא נושא חשוב בשביל לשמור על הסביבה שלנו ועלינו.

איפה החינוך לאהבה?

אהבה, ומין הם דברים שבקושי מדברים עליהם בבית הספר, ועם מדברים עליהם זה מלא בכ"כ הרבה בושה מצד המורה וגורם ככה לעוד יותר בושה ואפילו זלזול מצד התלמידים. בגלל החוסר בדיבור על אהבה בבית הספר, בחוסר החינוך לאהבה ולחינוך הפוך הרבה פעמים, חינוך לריחוק מאהבה ובושה באהבה-נוצרים דורות של אנשים עם מערכות יחסים פגומות, של אנשים שלא יודעים להתמודד כמו שצריך בעולם האהבה. המורים המעטים שבאים לדבר על הנושאים האלו באים לזה עם בושה וזה בעיקר בגלל שגם הם הרבה פעמים פגומים במובן מסויים, גדול או קטן, בעולם האהבה שלהם.

היום בבתי הספר מחנכים בלי לשים לב אפילו לריחוק מעולם האהבה ולבושה בעולם האהבה, ובושה ופחד ממין. נוצרת אצל אנשים מן הרגשה כזאת שאהבה ומין זה דבר רע. לדעתי אלו דברים שאסור להרגיש אשמים בהם, ואסור להתבייש בהם כמו שמתביישים היום.

לדעתי צריך לעשות שעות מסוימות עם אנשים מחוץ לבית הספר שזה יותר חלק מהחיים שלהם. הייתי רוצה שאותם מנחים יהיו כאלו שעברו הכשרה מיוחדת ולא זאת של משרד החינוך שעושה צינזורה בגלל פחד. השעות האלו יהיו שעות שיחה בהן האיש [המנחה] ישמש כמי שמביא את הנושא, כמישהו בעל ידע וניסיון וכמי ששומר על הסדר. בשעות האלו לא יהיה מורה שילמד מה זה אהבה או מה זה מין, בשעות האלו תתאפשר שיחה בין התלמידים על נושאים שונים באהבה [מערכות יחסים שונות גם הלא רגילות, אהבה בין מינים זהים, בשביל מה מערכות יחסים ועוד…] ושיחה על נושאים שונים בעולם המין [מהן הסיבות לקיום יחסי מין, מה זה אומר להיות מוכנים ליחסי מין, מתי זה מקובל על שני הצדדים, ועוד…] המטרה בשיחות על דברים האלו הוא לפתוח זוויות ראיה של התלמידים במקום לנסות לסגור אותם בבועה ולתת להם ללמוד מהאינטרנט מה זה אהבה ומה זה מין. גיל ההתבגרות הוא גיל עם הרבה התעסקות מחשבות ובילבולים בנושאים האלו וצריך מקום לדבר על הנושאים האלו בפתיחות ולא בסגירות.

בעולם שלנו לומדים כל הזמן על מלחמות, אבל איפה נלמד על שלום?

כל הזמן אנחנו מוקפים במלחמות, אנחנו לומדים עליהן בבית הספר אנחנו שומעים עליהן ברדיו, אנחנו צופים בהן בטלוויזיה, ואנחנו רואים אותן בעיניים. כל הזמן מלמדים אותנו על מלחמות. אבל איפה מלמדים אותנו על שלום? איפה מדברים איתנו על שלום? מדי פעם משחילים איזה דיון אבל זה לא עוזר. אפשר לשבת ולדבר על כמה עצוב שיש בעולם מלחמות וכמה באסה שהמדינות לא עושות הרבה בקשר לזה ואפשר לקום ולהבין שהמדינות לא עושות הרבה בקשר לזה ושאנחנו אלו שצריכים לעשות משהו.

לדעתי צריך לעשות פרויקטים בבתי הספר שיקדמו שיח בין בני נוער יהודים וערבים, חילוניים ודתיים ועוד… אני חושב שבבית הספר שלנו במיוחד אפשר לעשות פרויקטים שיהיו קשורים גם למגמות, יצירת אמנות עם בני נוער מקטבים שונים.

קצת השקפה לסדר קידום הדברים:

לדעתי כל הנושאים חשובים מאוד, אבל בגדול עדיף לפעול ולקדם אותם בסדר מסוים להתחיל מהדברים היותר מקובלים ולאט לאט להתקדם לעבר הדברים הפחות רגילים. להתחיל עם נושא הטבע והאקולוגיה, משם לעבור לשיחות על אהבה ומשם לשיחות על מין. לדעתי את הפרויקטים לשלום אפשר לקדם תוך כדי.

יש עוד הרבה מאוד נושאים אבל זה דברים שלפי דעתי עיקריים. דבר נוסף אחרון הוא שבכל מסגרות הלימודים מלמדים כ"כ ברצינות ששוכחים שזה לא טוב ולא בריא להיות כ"כ רציניים, צחוק טוב לבריאות וקלילות נותנת רוח של חיים לעולם הלימודים.

אני אשמח לשמוע תגובות.
תודה רבה על הזמן שהקדשתם לקריאת המכתב.

יהוא אזרחי