ג'י פורס' לעומת המיתוס של המטריקס והארי פוטר בשאלת הפסיכולוגיה של הרוע

אשתי וג'וני דאפ

זוגתי שתחיה הרבנית שליט"א ואנוכי חפצנו ללכת לסרט. זה היה בניו יורק לפני שבועיים, אחרי שסיימנו להעביר סדנת סוף שבוע עמוקה ואינטנסיבית על יחסים בין המינים. בדרך כלל אחרי סדנא זה בערך מה שאנחנו עושים. ארוחה טובה. טיול לאור ירח אם אפשר, ולפעמים סרט חביב. משהו שלא דורש מאמץ מנטאלי מיוחד וגורם להנאה אסטטית.

אחרי מסעדה סינית לא יקרה אך בהחלט טובה הלכנו לחפש לנו סרט. חשבנו למצוא את הארי פוטר 6, אבל הוא לא הציג בדיוק באוצה שעה. נכנסנו למה שראינו שמציג – סרט עם ג'וני דאפ (הרבנית מתה עליו) שמגלם איזה אסיר נרדף.

היה קצת זמן לפני שמתחילים להקרין, ובזוית העין ראיתי אולם אחר עם דלת פתוחה לרווחה ומשהו חמוד מציג בו. הידד – סרט אנימציה לילדים בתלת ממד! ירדה הרבנית החסודה במדרגות הנעות ושבה בתנועות נאות עם שני זוגות משקי תלת ממד. חשבנו להנות מכמה דקות של סרט ילדים, לפני הסרט "שלנו".

 

תלת ממד

ג'י פורס G-Force)) הוא סרט של אולפני דיסני באנימציה תלת ממדית עם סיפור חביב: מדען אוהב חיות מציל כל מיני מכרסמים וג'וקים מהשמדה ומאמן אותם להיות מרגלים וכל קומנדו מיוחד. הוא ממציא מין תרגומון, שכשהחיות מדברות לתוכו אוזן אנושית יכולה להבין אותן באנגלית. הוא רוצה להוכיח לאף-בי-אי שהחיות יכולות להוות כח קומנדו מעולה שמסוגל לאסוף מידע ולבצע מטלות שסוכנים אנושיים לא מסוגלים לעשות.

הסרט מתוק – כמיטב מסורת דיסני, ואחרי שהצצנו יחד לרגע אל הסרט "שלנו", עם ג'וני דאפ האגדי,  שהיו בו יריות ודם ואנשים מתים, הבטנו זה אל זו במבטים מביני עניין ושבנו יחד לאולם בו הציג סרט האנימציה של דיסני.

והנה – לקראת הסוף פתאום קלטתי שזה לא סתם עוד סרט חביב. יש פה מהפכה! לא סתם! מהפכה תיאולוגית, פילוסופית וחינוכית מתרחשת לנגד עינינו המרותקות למסך התלת-ממד. האופן בו מוצגת שאלת הרוע בעולמי וההתמודדות איתו קבלה בסרט הזה תפנית דרמטית, וזה מה שגרם לי לכתוב על כך מאמר קטן. והנה אפרט את דברי:

 

מהו מקור הרוע?

מאחורי הקלעים של הרבה מאד סיפורים וסרטים קיימת שאלה פילוסופית שכולנו מתמודדים איתה כל הזמן בלא מודע: מה הוא הרוע ואיך להתמודד איתו בחיים? הדתות הגדולות ניסו לתת מענה לשאלה הזו, ונחלקו בדעתן למשל האם הרוע הוא ישות עצמאית בפני עצמה, הנלחמת עם הישות השניה שהיא הישות הטובה (כך גרסה למשל דת זרתוסתרא הפרסית, עליה אמרו חז"ל את המשפט "שתי רשויות הן"). או אולי אין בכלל רוע כמהות בפני עצמו, והרוע אינו אלא אשליה קיומית וכל כולו הוא "העדר הטוב" כשם שהחושך אינו דבר בפני עצמו אלא העדר אור (כך גרסת הרמב"ם), או אולי הרוע הוא אכן עוצמה ממשית, אך אין לה מקור קיומי עצמאי כי אם היא יונקת את חיותה ממקור הטוב, וכל כולה נשענת על משבר קוסמי שיצר אותה, כמו משפט חסר הגיון שנוצר כשהמילים מתערבבות (גרסת קבלת האר"י ומיתוס "שבירת הכלים").

למעשה כל דת ניסתה לענות על השאלות הללו.

האומנות והקולנוע מתמודדות עם שאלת הרוע בדרכים שונות, והשאלה הגדולה היא לא רק איך נוצר הרוע אלא גם איך מתמודדים איתו?

גרסת הקולנוע השטחי היא יש את החבר'ה הטובים ויש את החב'ה הרעים. הטובים טובים והרעים רעים. יש ביניהם מאבק, וכשהטובים מנצחים הרעים מתים ונעלמים מהזירה. הפי אנד. זו גם גרסת ג'ורג' בוש וביבי נתניהו לפוליטיקה העולמית ולשאלות המפתח של ההתמודדות עם הטרור. אנחנו הטובים, הם הרעים. צריך יותר חיילים וכח של הטובים כדי לנצח את הרעים שרוצים להשמיד את העולם. כשנשמיד את הרעים העולם יהיה טוב יותר. הרבה סרטי פעולה נעשו על המודל הזה. כל סרטי ג'ימס בונד, למשל.

 

מיטריקס, פוטר ופרודו בגינז

ואז באו הסרטים האחרונים שהפכו לסרטי פולחן והציעו גישה אחרת קצת לשאלות הללו. ואני מדבר בעיקר על שלוש הסדרות של המיטריקס, הארי פוטר, ושר הטבעות.

כולן מתעסקות עם שאלת הרוע, אבל בדרכים מקוריות: המיטריקס מראה לנו על הקשר בין המשיח והיכלות הטומאה( מה שבקבלה מסומל בעובדה שמשיח שווה בגימטריה נחש), ועל האפשרות ליצור סוג של הסכם חדש עם כוחות הרוע, על בסיס הקרבה של המשיח עצמו – שילוב של תפיסת הנצרות ביחס לישו כשא לעלה המכפר על החטאים ומציל את האנושות בדמו, עם תפיסת ספר הזוהר על הצורך והאפשרות לעשות מין עיסק עם השטן, לתת לו משהו כדי שישב בשקט ולא יפריע (סוד "מים אחרונים" בקבלה).

כך גם בהארי פוטר מתגלה הקשר העמוק וההכרחי בין הטוב ביותר, האיר פוטר, הנבחר, האחד, ובין הרע ביותר – לורד וולדרמורט הרשע. תיקון הרע יכול להתרחש רק באמצעות יצירת קשר עמוק ומסוכן בין הנבחר ובין מקור הרוע, לא על ידי הכחשתו של הרע, אלא על ידי יצירת קשר עמוק ואמיץ עם הצל. אך עדיין – קיימת שם הגישה של השמדת הרע ופתרון הבעיות בדרך זו.

שר הטבעות מלמד אותנו את הכלל הקבלי של "אין הדינים נמתקים אלא בשורשם". את הטבעת לא ניתן להשמיד בכל צורה אחרת אלא על ידי הבאתה לכור ההיתוך בו היא נוצרה, והמסע לשם ארוך ומלא סכנות – כולל הסכנה המוחשית של ההתמכרות לכח המפתה של הרוע עצמו.

אך עדיין – גם שם הרוע צריך להיות מושמד, והאינטרס של הרע להיות רע, בשלושת הסרטים הללו גם היחד, הוא ההתמכרות שלו לכח ולרצון בשלטון. כך שר האופל, כך לורד וולדרמורט וכך גם סמית' – הסוכן של המכונות במיטריקס.

אבל הנה בא הסרט החמוד של ג'י פורס, ומגלה לנו עולם חדש ואפשרויות חדשות – ממש כמו בעת "גילוי" נקודת ה ג'י ספוט בנרתיק האישה. תמיד היא היתה שם, אבל משום מה לקח הרבה מאד זמן עד שמישהו קלט שהיא שם… (ראו על כך כאן (.

 

הפסיכולוגיה ל הרע

בג'י-פורס יש מישהו רע. ממש רע. רוב הסרט לא יודעים מי הוא, וחושבים שהוא איזה טיפוס שרוצה להשתלט על העולם כמו האנשים הרעים של ג'מס בונד. אבל לקראת סוף הסרט (וסליחה שאני הורס לכם את המתח בסרט לטובת ההסבר הפסיכו-תיאולוגי שלי) מסתבר שזה לא בדיוק ככה. מסתבר שהרע הוא בעצם אחד מאלו שחשבנו שהם טובים. מסתבר שאחד המכרסמים שעבדו בקומנדו של הטובים – החפרפרת  – היה באמת חפרפרת תרתי משמע והוא הוא "האיש הרע".

 

אבל לא זה החידוש. החידוש הוא בנאום שנותן החפרפרת שכאחד החברים שלו, אותו מנסה החפרפרת להרוג, שואל אותו למה לכל הרוחות הוא עושה את כל המעשים הרעים הללו.

החפרפרת נכנס למין טריפ אל תוך זכרונות הילדות שלו. אנחנו רואים אותי – ילד חפרפרי קטן – עם משפחתו ברגעיה האחרונים. אנשים באו והרעילו בגז את משפחתו, ואבא שלו משביע אותו שאם הוא יצליח להנצל מהתופת – עליו לנקום בבני האדם על ההשמדה שהשמידו את בני מינו.

הנה לנו תובנה פסיכולוגית מספר אחת: הפוגע הינו בעצם אדם פגוע.

אם תפשפש עמוק מספיק בנפש האדם האלים תגלה שמאחורי האלימות מסתתר ילד פגוע וכועס. מי שהיה קרבן – הופך עם הזמן למקרבן. אלימות היא תופעה  פוסט-טראומטית. והאלים הפוסט-טראומטי מצדיק את מעשיו על רקע הטראומה אותה חווה שעבר, אם כנקמה ואם כהתגוננות ממה שעוד עלול לשוב ולהופיע.

התבוננות קצרה אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני יגלה עד כמה הוא קשור קשר עמוק לטראומה שלנו היהודים מהשואה ושאר הפוגרומים. איך מהר מאד הפכנו מקרבנות למקרבנים, ולרוב – מבלי לתת על כך את הדעת כלל. כדי שלא ישמידו אותנו "כל הרעים האלו" שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו – עלינו להתגונן ולהגן על עצמנו בכח רב, ואף לעשות מעשים נוראיים, שאיננו מודעים להם כלל (כחברה) כי אנחנו פוסט טראומטיים. וכמובן – זה ממשיך הלאה. מה יעשה ילד פלסטיני שראה את ביתו נהרס בדחפורים ישראלים של חיילים עם מדים וקסדה ללא פנים והבעה? מה יעשה ילד שראה את דודו או אחיו נורים למוות ברחוב כשזרקו אבן על נגמ"ש ישראלי? הוא ירצה לעשות מה שהחפרפרת רצה לעשות – ללכת ולהשמיד את כל האנשים שככה עשו למשפחה שלו!

אז הנה מסר מספר אחת : הרעים אינם באמת באמת רעים – אלא אנשים שנפגעו בעבר, והכאב שלהם מעוור את עיניהם ודוחף אותם לנהוג באופן מזוויע.

"אז איך נדע שכשנבוא נמצא תשובה?"

מסר מס' שתיים מופיע בהמשך: לאחר שהחפרפרת מסביר לנו למה הוא רוצה להרוג את כולם, הוא ממשיך לבצע את זממו ולמנסה לרצוח את החבר שלו. ואנחנו סוברים לתומנו שאין ברירה – החבר האמיץ לאלץ בצער רב לחסל את החפרפרת, כמו שסימבה נאלץ לחסל את סקאר במלך האריות. אין מה לעשות- חייבים ללכלך את הידיים ולנקות את העולם מהרעים (דרך אגב – השם סקאר שמשמעותו צלקת, כבר רומז לפרדיגמה החדשה, האומרת שהרוע אינו אלא תולדה של צלקת הבאה מפצע כואב בעבר, אבל במלך האריות זה לא מתפתח לכיוון הפסיכולוגי הזה).

אבל כאן מפתיע אותנו ג'י פורס ומציע לנו אורגזמה עמוקה יותר וסוף אחר מהמקובל: לא הורגים את החפרפרת, אלא מדברים אל ליבו. הגיבור שלנו לא יוצא למשימה לחסל את החפרפרת אלא פשוט לא נכנע לנסיונות השכנוע (העצמי) של החפרפרת. הוא אומר לחפרפרת שזה לא נכון! שהוא לא חייב לנהוג בצורה שכזו. שיש לו גם דרכי פעולה אחרות ושהוא יכול להשתנות!

ובאורח פלא – השכנוע עובד. ברגע מסוים החפרפרת תופס את עצמו כלא מאמין ואומר לעצמו "אוי ואוי! מה עוללתי? אני חייב לפרק את מכונת המוות שאותה יצרתי" והוא משמיד במו ידיו את המכונות המשוכללות שהוא בנה כדי להשמיד את המין האנושי.

החפרפרת חוזר בתשובה במובן העמוק של המילה – הוא חוזר אל עצמו האמיתי, מעבר לאופי השרוט והחבול והפצוע שלו.

הבודהיזם של המערב

ג'י פורס מציע לנו כיוון חדש ואחר לפתרון בעיית הרוע העולמי. ברק אובמה בשלטון ולא ג'ורג' בוש, ואני לא יודע מה השפיע על מה, אבל דיסני מוציאים פתאום מסרים חדשים לדור הצעיר סביב העולם: צריך לדבר על הרעים, לא להשמיד אותם. הם יכולים להשתנות – אם נבין אותם, ואם נאהב אותם ואם ניתן להם צ'אנס לעשות תשובה.

החפרפרת מבצע עבודות שירות לטובת הקהילה  בסוף הסרט – כדי לכפר על פשעיו. הוא לא יושב בכלא, אלא רותם את כשרונותיו למען הקהילה.

ג'י פורס הוא סרט שמצביע על פרדיגמה פסיכולוגית יותר ומלאת חמלה יותר כלפי שאלת הרוע.   ניתן למצוא בה עקבות של כניסת הבודהיזם ותורת החמלה אל המערב, והאופן בו מחליפה התיאולוגיה הבודהיסטית, הרואה את הרוע כתוצאה של בורות הראויה לחמלה, אעת התפיסה הנוצרית קלוויניסטית ששלטה בארה"ב המיסיונרית, לפיה הרעים הם המקוללים על ידי האל, הארורים, שסופם צליה מתמשכת בברבקיו של השטן בגיהנם.

ג'י פורס למען שלום עולמי

אם ילדים פלסטינים יצפו בזה, למשל, הם אולי יחשבו לצריך לדבר עם הישראלים ולא בהכרח להשמיד אותם. אם ילדים ישראלים יצפו בזה הם אולי יהרהרו באופן לא-מודע, שגם הפלסטינים לא באמת רוצים רק להרוג אותנו סתם, אלא בגלל שכואב להם הם רוצים להכאיב, ואולי אפשר לצאת מהמצב באופן אחר, בלי להשמיד אף אחד מהצדדים.

בקיצור – בעיני ג'י פורס הוא תופעה מענינית, המוסווית תחת מעטה של עוד סרט אנימציה חביב לכל המשפחה. לכו לראות אותו, קחו את הילדים, ובלי להגיד להם כלום נתתם להם שיעור גדול בחמלה ובעשיית שלום עולמי.

אמן

אוהד אזרחי. אלול תשס"ט. אוגוסט 2009