על מהותה של הדרך העברית

קצת על מהותה של הדרך העברית אל הרוח (מתוך ההקדמה לספר "חגיגה" מאת אוהד אזרחי)

הדרך העברית קדמה מבחינה היסטורית להיווצרותה של היהדות. היהדות נוצרה בשלבים, לאורך מאות שנים, תוך מחיקת העבריות שקדמה לה ולא היתה דת אחת ברורה אלא מרחב תרבותי-רוחני רחב למדי. אפשר לראות את תחילת התהליך הזה בהפיכה הדתית הקיצונית שערך המלך יאשיהו, המלך האחרון של ממלכת יהודה החופשית. יאשיהו, אותו רואה היהדות כ"צדיק" הרס בכח החרב את הפלורליזם הרוחני העברי והשמאני שהיה קיים בישראל מאז ומעולם. יאשיהו חולל מהפכה מונותאיסטית צרת אופקים ועקובה מדם. מיד לאחר מהפכה זו נהרג יאשיהו בקרב פרוזאי מול פרעה במגידו, וממלכת יהודה אבדה את עצמאותה כאשר פרעה ממנה בה מלך מטעמו המועבד לו (אנא קראו את השתלשלות המאורעות בספר מלכים ב').

אבדן הדרך הקדומה ערער את עוצמתה הרוחנית של יהודה, והיא נפלה מיד אחר כך בידי הבבלים. חורבן הבית הראשון היה טראומה נפשית בקנה מידה עצום. טראומה שלהערכתי היהדות עדיין לא התאוששה ממנה. למעשה – היהדות יצרה את עצמה לאחר החורבן כתופעה תגובתית פוסט-טראומטית. מנהיגות יהודה בתקופת שיבת ציון החליטה ביודעין ליצור שינוי תרבותי עמוק כדי להציל את העם ואת המקדש מחורבן נוסף (ניסיון שכידוע לנו לא ממש הצליח, כי תופעות פוסט-טראומטיות משחזרות את עצמן).

העם העברי הקדום היה עם שדמויות המופת שלו היו לוחמים, משוררים ומאהבים דגולים. נביאים אחוזי רוח אלהים התהלכו בדרכים וניגנו מוזיקה מעוררת השראה. לעתים הם התגלגלו עירומים בחוצות, אחוזי טראנס אהבה אלהי (ראו ספר שמואל).

על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, בטבע הפראי והחקלאי של ארץ כנען, היו מקדשים קטנים, בהם נערכה עבודת הקודש בצורות שונות, תוך הכרה ברורה בחשיבותה של האלה – אשרה או עשתורת – כחלק ברור מהמציאות האלהית. דמויות ומצבים שכאלו לא ימצאו עוד את מקומם בעולם היהודי. מנהיגי היהדות השבה מגולת בבל יצרו במודע עולם תרבותי אחר, שונה מזה שקדם להם. הם יצרו אט אט אך בהתמדה ראויה לציון, עולם של מלומדים וחכמים, ולא עולם של נביאים, מאהבים ושמאנים. הם יצרו עולם בו הגברים עוסקים בפרשנות הטקסט הקדום, והנשים מנהלות משק בית. עוצמת הארוס העברי הקדום טושטשה, נוצרה ההלכה, התרבות היהודית הלכה והתרחקה מהיכולת להרגיש את רוח הקדושה שבטבע, והחלה לחפש את רוח הקודש בספרים. היכולת להיפתח בנבואה הפכה לבלתי רצויה בתרבות היהודית הרשמית.

הנבואה לא נסתתמה לה סתם כך. הנבואה הפכה להיות בלתי רצויה בתרבות היהודית החדשה. מחוקקי ההלכה אינם מעונינים בנביאים "משוגעים" חובבי מוזיקה וטראנס אלוהי שיבואו ויגידו דברים חדשים שלא כתובים בספרים הישנים. ביודעין סתמה היהדות את רוח הקודש, והתאבלה על אובדנה. השינוי התרבותי העמוק שנוצר בתחילת יסוד תרבות הבית השני הלך והעצים עם התעצמות מעמד החכמים בימי בית שני ובעיקר לאחר החורבן הנוסף. נקודות משמעותיות בתהליך זה היו למשל רצח שמונים הנשים הרוחניקיות מ"פרדס-חנה" של אז (אשקלון) בידי ראש הסנהדרין שמעון בן שטח, שהוציאן להורג, על פי המתועד במשנה ובתלמוד, באשמת כישוף[1]… (חשבתם שרק האינקוויזיציה הנוצרית טפלה כך בנשים שהיו קשורות לנשיותן ולפולחן האלה? טעיתם. היהודים עשו זאת תחילה). או למשל המעשה ב"תנורו של עכנאי" בו נסתם הגולל על התרבות העתיקה הקשובה לרוח הקודש, כאשר קם רבי יהושוע על רגליו ואמר "לא בשמים היא"[2].

אולם הדרך העברית אל הרוח לא נעלמה, כי דרכים רוחניות לא נעלמות, הן רק מסתתרות. הדרך העברית הסתתרה מאות בשנים תחת מעטה היהדות, והמשיכה להאיר דרכה, ואף להתפתח (כי זאת יש לדעת: הדרך העברית איננה דוגמטית, היא משתנה ומתפתחת והיא תמיד רלוונטית). בספרות הסוד של חז"ל, בספרות הקבלה ובספרות החסידית ניתן למצוא את הרוח הזו כשהיא מתבטאת דרך דברי חכמי ישראל אם רק מנקים מהם את שלושת המחלות הממאירות שדבקו ביהדות: את מחלת הניתוק מהטבע, את מחלת הפחד מהנשיות, ואת מחלת ההתנשאות על הגויים (שגם היא כמובן תוצאה של פיצוי על פחד עמוק).

במהלך השנים בהם נכתבו המאמרים הללו הלכה והתבהרה בקרבי הדרך העברית, כדרך שאיננה זהה ליהדות, גם אם היא מדברת לעתים מגרונם של רבני היהדות וחכמיה. קוראים חדי-עין יוכלו להבחין בכך שבמאמרים הישנים יותר אני עדיין מדבר מתוך היהדות, כאילו היא מחזיקה את האמת עמוק בקרבה, ואני מנסה להגן עליה ולהסביר שאילו רק היינו מבינים אותה נכון … אך ככל שעובר הזמן אני מפסיק לנסות ולהציג במאמרַי סוג של "יהדות אלטרנטיבית" ומתחיל להציג יותר ויותר סוג של אלטרנטיבה ליהדות.

האלטרנטיבה הזו היא הדרך הרוחנית שאני קורא לה "הדרך העברית אל הרוח האוניברסלית".

הרוח היא אוניברסלית, ואין היא "שייכת" לאף אחד. לא לאינדיאנים ולא ליהודים. אלהים איננו יהודי, או נוצרי, או בודהיסט. האלהות נוכחת כתחושת קדושה שנפש האדם רגישה אליה בכל מקום על פני כדור הארץ, והדתות השונות כולן אינן אלא ניסיונות אנושיים עד מאד להגיב תגובה ראויה לתחושת הפליאה ויראת הכבוד שמשרה הנוכחות האלהית על לב האדם.

השבטים העבריים הצביעו על דרך מסוימת של התיחסות אל האלהי, כשם שהשבטים האינדיאנים הצביעו בדרכם שלהם על "הדרך האדומה" והשבטים של המזרח הרחוק הצביעו על האמת האוניברסלית בדרכם שלהם. לכל דרך יש יחוד משלה, ויש לה גוון ותחושה משלה, ויש לה ארומה מיוחדת. דומה כי אלהים איננה אוהבת אחידות. היא מעדיפה גיוון. יכול להבין זאת מיד כל מי שיתבונן בטבע: הטבע הוא קודם כל מגוון עד מאד, יש בו מיליוני יצורים עצים וחזזיות, בקטריות ופילים, יש בו יצורים זעירים כמו וירוסים וענקים כחולים כמו הלויתנים. יש בטבע יצורים מוזרים וצבעים עזים, ויש בו מיליוני סביבות ותת-אזורים שלכל אחד מהם פלא משלו ויחוד משלו. "הטבע" בגימטריה שווה "אלהים" (86) כפי שאמרו המקובלים מזה מאות בשנים, ושלפו בכך תובנה עברית אורגינאלית מהמגירה.

מאמרי החגים האסופים בספר הזה מצביעים על אפשרויות מסוימות הקיימות בדרך העברית לחגוג את החגים, כך שיהיו קשורים מחדש למקור ממנו צמחו. יחד עם הקשר אל המקור קדום עלינו להיות גם קשובים לזמן הזה בו אנחנו חיים – כי גם הזמן ותהפוכותיו הם חלק מן ההתגלות האלהית.

העבודה אותה אני עושה עם הטקסטים היהודיים היא בבחינת עבודה של "בירור ניצוצות קדושים", העלאתם והשבתם למקורם. ממש כפי שנתפסה עבודת הקודש בקבלה ובחסידות. אני מברר את אותם בחינות שאיתן ניתן לעשות  ח ג י ג ה  גדולה. חגיגה שלא באה להדגיש את הפירוד בין ישראל לעמים או את הנתק מהטבע או את הבוז לגוף או את הזלזול בנשיות או את ההיסטריה בה לקו חלק מאתנו כלפי המיניות. להיפך – אני מברר את אותם ניצוצות דרכם ניתן לחדש חגיגה גדולה, שיודעת לברך על אחדות הקיום דרך כל המגוון המתגלה בעולם ודרך יופיים של החיים עצמם, בגוף, בטבע, בקהילה, באהבה.

לגלות את האחדות העמוקה המופיעה מבעד למגוון הצבעים של הקיום זו בעיני משמעותה של האמונה באחדות האלהית הגדולה. אין זו אמונה באל-אחד השולל את האחר, אלא באחדות הגדולה של אלהים המכילה בתוכה הכל, עד שאין אחר. זו הפיכת המילה 'אחר'  למילה 'אחד', על ידי הוספת הצ'ופצ'יק הקטן והמשמעותי, שהופך את האות ריש להיות דלת. הצ'ופצ'יק הזה הוא האות יוד, על פי הקבלה, והוא מסמל את ההשראה העליונה של האין סוף המופיע דרך ספירת החכמה. כשהשראה זו מופיעה – אין עוד "אחר" כלל, כי הכל מאיר באור האחד הגדול.

אוהד אזרחי
חודש אלול תשע"ב, אוגוסט 2012.


[1] "שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן. אָמְרוּ לוֹ, שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה…" (משנה, סנהדרין פרק ו, ד'). ומבאר הרב משה מקוצי (צרפת, המאה הי"ג) כי שמעון בן שטח עשה זאת מתוך תחושתו האישית שכך ראוי לעשות כדי לגדור גדר. שמעון בן שטח פעל מתוך "הוראת שעה" ולא על פי דיני התורה הרגילים. לכן לא זכו אותן נשים אומללות במשפט צדק: " אף על פי שאמרה תורה 'לא תטה משפט' הרשות ביד בית דין לגדור פרץ להוראת שעה כפי הצורך…ומעשה היה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים באשקלון ביום אחד ולא היה שם כל דרכי הדרישה והחקירה וההתראה ולא עדות ברורה אלא הוראת שעה היתה כפי מה שראה…" (סמ"ג, חלק מצות לא תעש, מצוה ר"ח)

[2] עלי להעיר כי אני מעדיף את דרכו של רבי יהושוע על דרכו של רבי אליעזר. רבי אליעזר שידע לחולל ניסים ניסה לקבע הלכה על פי הניסים הללו, ולא זו התרבות העתיקה. אם כבר רוצים לקבוע הלכה עדיף לאין ערוך ללכת לשיטתו של רבי יהושוע ולקבוע על פי הדיון והשכל האנושי, ניתן לויכוח והנמקה, מאשר לקבוע הלכה על פי ניסים שמחולל חכם אחד או על פי חולמי חלום וחוזי חזיונות. הנקודה היא שבדרך העברית אין הלכה! זו דרך שבטית הקשובה לאדמה ולרוח, ויש בה מקום להשראה, אך לא להלכה. להיפך, על הדרך העתיקה הזו נאמר "יש הישר בעיניו יעשה" – ולחיוב נאמר הדבר, עד שבאה היהדות וראתה בכך איום על הממסד ההלכתי שהלך ונוצר בה.

5 תגובות
  1. זוהר קציר
    זוהר קציר says:

    שלום אוהד,
    אני אחרי סיום קריאת ספרו של און זית ומאד מזדהה! מדוע אתה מדבר על עבריות ולא על ישראליות? לפי און זית "העברים היו עבדים במצרים… ולצאת ממנה לא יצאו". והיה צורך ב"גורם חדש" שאיפשר לישראלים לפרוץ לארץ כנען.
    אגב, מפני שהתהלכתי בשש השנים האחרונות עם מיסטיקנית ידועה, קל לי לזהות את הגורם הזה ב"הויה" = ההנחיה הפנימית = intu-ition או בכינוי של המיסטיקנית: "נישמתושקה".
    האם אתם עורכים בפסטיבל בראש השנה מסעות פנימה כדוגמת המסע של שאול "הגבעתה" שם הוא פוגש ב"חבל נביאים"… "ויתנבא בתוכם"… מה המסר העיקרי של "הדרך העברית" ?
    שלך באהבה,
    זוהר
    חוות האיסיים

    • אזרחי אוהד
      אזרחי אוהד says:

      אהלן יצחק
      אינני משתמש ב"ישראליות" כי זה תפוס פוליטית על ידי מדינת ישראל ועל ידי התרבות הישראלית שאין אני רוצה לבלבל בינה לבין מה שאנו מדברים בו. אןכ העבריים היו עבדים במצרים אך יצאו משם – ועברו מהפכה עם קבלת בשורת החירות העמוקה של משה. זהו עיקר המסר העברי, ומי שזוכה לו – זכה.. (וזה לא פשוט).
      כן, יש מסעות פנימיים בפסטיבל. גם כסדנאות מובנות וגם (ואולי הכי חשוב) כדברים שמתרחשים פתאום לאנשים שנסחפים פנימה – "הביתה" – באמת.

  2. יוסף
    יוסף says:

    הסתייגות : אם מסתכלים מהי תרומתו המשמעותית ביותר של העם היהודי עברי ישראלי לעולם , אין ספק כי זה דווקא המונותאיזם.
    נכון כי ברוב תקפת בית ראשון המונותאיזם היה נחלת המיעוט מהעם (כמאמר הנביא :
    "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל-הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל-הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ")
    אך כאשר מסתכלים על השרשרת ממנה צמח עם ישראל , ועל ה"גנטיקה" התרבותית רוחנית שלו , ברור כי מונותאיזם הוא הדרך העברית – יהודית – ישראלית !
    רוב ההיסטוריה היהודית אנחנו מונותאיסטים , וזה מה שהנחלנו לעולם. בתורה כטקסט מכונן ו"גנטי" של העם היהודי – עברי – ישראלי , מופיע איסור עבודה זרה כ50 פעם. זה עד כדי האמירה החזל"ית כי בעצם רק את איסור עבודה זרה שמענו מפי האל עצמו.
    כל נביאי ישראל , מהראשונים ועד האחרונים דיברו נגד עבודה זרה. כך שגם בתקופות של נבואה וחיבור ישיר לאלהים , מונותאיזם היה העיקר של מה שנקרא הרוחניות היהודית עברית.
    אני מסכים איתך לחלוטין כי הגלות יצרה כמה מחלות כגון הניתוק מהטבע , ניתוק מהאישה , ושאר מה שציינת. אך מונותאיזם איננו עומד בסתירה עם הטבע , או בסתירה עם כבוד נשים.
    לדעתי אם אתה מנסה ליצור "עבריות" ללא מונותאיזם , אתה לא יוצר "עבריות" !
    אתה בסך הכל משחזר את בעל זבוב , המולך , ושאר אלילי כנען.

  3. דודי
    דודי says:

    מה שאתה כותב פה הוא מעניין מאוד, ועושה חשק לחשיבה מחודשת. באמת.

    רק לפני כן, אשמח אם תזכיר פה לפחות ספר/מאמר אחד או שניים, שמהווים תשתית היסטורית לרעיונות שהועלו בפוסט הזה.

    תודה

התגובות סגורות.