קללת עץ הדעת למערכת האקולוגית של כדור הארץ, ומה דרוש כדי להגיע לעץ החיים?

"כל היצורים חיים בהרמוניה מושלמת עם סביבתם, והם יכולים להתקיים יחד אתה לנצח. אבל אתם, בני האדם, מרגע שהגעתם לכאן התחלתם להתרבות ולהתרבות וליצור את הערים שלכם, עד שכל המערכת הטבעית קרסה בגללכם. יש רק אורגניזם אחד על הפלנטה הזו שדומה לכם, בני האדם. אתה יודע מהו? זהו הוירוס! הוא נכנס למערכת, מתרבה בה ומשמיד אותה מבפנים. אתם, בני האדם, אתם הוירוס של הפלנטה הזו!"

מתוך הסרט מטריקס.

עץ הדעת טוב?

אוהד אזרחי. 2003

האדם כיצור המודע לעצמו איננו יכול להשתלב באופן אמיתי ומלא בטבע. באופן מהותי – קיומו של האדם על האדמה גורם להרס של המערכת הטבעית. המחלוקת בין "שומרי הטבע" וחסידי התיעוש איננה אם באמת לשמור על הטבע או לא, אלא עד כמה מותר לנו להזיק למערכת הטבעית בה אנו חיים. האם להזיק מעט ולאט או הרבה ומהר – זו כל השאלה. עצוב לומר זאת, אך כך הדבר. ברגע שהאדם יוצר תרבות, פועל על פי צווי מוסר בסיסיים, מגן על עצמו ממחלות, עוטף את גופו מפני הצינה וגר בבית אותו הוא בונה – מיד הוא מנצל את חומרי הגלם של הטבע באופן לא טבעי, כלומר באופן מלאכותי, ומתחיל בתהליך איטי של הרס הסביבה. אמנם לכדור הארץ ולמערכת האקולוגית שלו יש יכולת התחדשות וריפוי, וכל עוד האדם איננו מתרבה באופן אינפלציוני יכולה תכונה זו של ריפוי עצמי להתגבר על נזקי האדם ולשקם את עצמה, ממש כמו גוף, שהמערכת החיסונית שלו בריאה ומתפקדת היטב, אשר יכול להשאר בריא וחזק למרות שבכל יום תוקפים אותו וירוסים, חידקים ובקטריות. כל עוד לא מתרבים אותם וירוסים מעבר למידת היכולת של המערכת החיסונית לטפל בהם, לא נשקפת לגוף בכללותו כל בעיה. כך גם האדם – כל עוד לא התרבה מעבר ליכולת של הפלנטה לשקם את עצמה מן הנזקים היום יומיים שהוא גורם לא היתה בכך כל בעיה.

ניתן לטעון כי הדבר נכון כלפי כל מיני החיות והצמחים ולא רק כלפי המין האנושי. שהרי אם אוכלוסייה של מין כלשהו תתרבה מעבר ליכולת הנשיאה של השטח בו היא חיה, היא תהווה מיד גורם מזיק ומעיק על הסביבה. טענה זו נכונה היא, אלא שאוכלוסיית הצבאים, לשם דוגמה, לא תוכל להתרבות מעבר למידה בה השטח יכול לספק לה מזון. הפרטים העודפים פשוט יגוועו ברעב ובמחלות. שום יצור בטבע לא יוכל להתרבות מעבר למידה ששטח הגידול שלו "מרשה", ואם קוראת חריגה שכזו באופן זמני כתוצאה מארוע חריג זה או אחר, הרי שהתנאים הקשים של הטבע יגרמו מיד לכך שרק הפרטים החזקים והבריאים ישרדו. האוכלוסייה העודפת תתדלדל על ידי מות הצעירים והחולים והחלשים עד להשבת האיזון האקולוגי על כנו.

רק האדם איננו מסכים לחיות על פי חוקיו החד משמעיים של הטבע. הוא מתעקש לחיות על פי אמות מידה של מוסר, הטוענות כי גם לחלש ולחולה יש זכות מלאה לחיים שוי ערך. הוא מנסה להתאים את הסביבה לצרכיו ההולכים וגדלים על ידי שינוע מים ממקום למקום, ביות חיות, גידול שדות, ייצור ביגוד, מזון ותרופות וכדומה.

מהו אותו מרכיב הטבוע עמוק כל כך בנפש האנושית שהופך את האדם ליצור חריג במערכת הטבעית? מהו הדבר שגרם למין האנושי להתחיל את התהליך ההתפתחותי הארוך, שהחל ביצירת כלי אבן פשוטים והתעצם עד למהפכת התיעוש והמיחשוב? מה גרם לאדם להפוך לגורם שנבדל מדרך החיים החיתית ומתפתח בדרכים הכרוכות בהרס המערכות האקולוגיות של כדור הארץ? האם המודרנה והתרבות המערבית הן ה"אשמות" העיקריות בנזקים האקולוגיים אותם מסב האדם לפלנטה, או שמא תכונה עמוקה יותר, הטבועה באשיות הפסיכולוגיה האנושית היא האשמה האמיתית?

היות והמחלוקת בין שומרי איכות הסביבה ובין חסידי התיעוש המואץ איננה אלא מחלוקת סביב השאלה עד כמה מותר לאדם להזיק לסביבה הטבעית של כדור הארץ, ולא מחלוקת אם להזיק או לא להזיק כלל, כפי שכבר נטען לעיל, מסתבר שהתכונה הגורמת לאדם להיות יצור חריג במערכת האקולוגית היא תכונה עמוקה ואינהרנטית בפסיכולוגיה האנושית. תשוקתנו לחיות חיים המוכרים לנו כחיי אנוש –  ללבוש בגדים, לחסות תחת קורת גג בנויה, לייצר מזון ובעיקר – לרפא מחלות ולהאריך ימים – היא שעומדת בבסיס אי ההתאמה שבין האדם והסביבה.

והנה את כל מאפייני התשוקה האנושית הזו, העומדת עמוק בבסיס החריגה של האדם מן הטבע, ניתן למצוא בתאור הבריאה השני של ספר בראשית, כחלק מתכונותיו של פרי עץ הדעת!

MNהאכילה מפרי עץ הדעת העניקה לאנושות כמובן את ה"דעת" – את המודעות הרפלקסיבית, על ברכתה וקללתה. "עץ הדעת טוב ורע" גרם לבני מין האנושי להיות רגישים יותר לציר הזה של "טוב ורע", לציר של העונג והסבל, ציר שבעלי החיים האחרים אינם כה רגישים לו משום שרמת המודעות העצמית שלהם פחותה. בעלי החיים יכולים כמובן להרגיש עונג, אך חייהם אינם מונעים על ידי התשוקה להשיגו בכל מחיר. העונג הזה נמצא הרחק מהשג ידם[1]. בעלי החיים מתקיימים ברמה של דאגה השרדותית, ופחות ברמה של רדיפת תענוגות. הם עסוקים בהשגת מזון, בשמירה על טריטוריה ובזהירות מתמדת מליפול טרף לשיניהם של טורפים. גם למשחק, כמו משחקם של גורי אריות למשל, יש חשיבות אבולוציונית ברמה ההשרדותית, שהרי דרכו מכשירים הגורים את עצמם לתפקידים האמיתיים עמם יאלצו להתמודד מרגע שיגיעו לבגרות.

בעלי החיים מנסים להנצל ממות ככל שניתן, אך לא ניתנה בהם "הדעת" המאפשרת רק למין האנושי לחמם את עצמו בשמיכות בלילה קר, להדליק מדורה ולקחת אנטיביוטיקה או אכינציאה כשמערכת החיסון כושלת. המודעות למוות והתגובה הרגשית כלפיו גדולה לאין ערוך בקרב בני האדם וגורמת להם לנסות ולהלחם בו על ידי אמצעים שונים להארכת תוחלת החיים, החל מיצירת דתות ואמונות של שכר ועונש וכלה בהקמת בתי חרושת וקונצרנים ענקיים ליצור תרופות וכימיקלים.

הדעת היא שהביאה את האדם לייצר מכשירים ולהפסיק לחיות כחיית השדה, תחת ענפי האילנות, בעירום וללא שליטה בכוחה של האש, שניתן לאדם גם הוא, על פי המסורת המדרשית רק במוצאי שבת – מחוץ לגן העדן.

 המודעות למותו של האינדיבידואל

דומני כי העיון הקצר הזה שופך אור מעט אחר על כמה מן הפסוקים הקשורים בעץ הדעת. כמו למשל קללת המוות הכרוכה באכילה זו: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז). הבנה פשטנית סוברת שלפני האכילה מעץ הדעת היה האדם חי לעולם כאורגניזם, אולם ברצוני להציע דרך אחרת לראות זאת: הקללה איננה מתבטאת במות האורגניזם. הקללה מתבטאת במודעות האנושית למוות. גם החיות מתות, אולם במובן מסוים הן חיות לעולם. אין הן חיות לעולם בגוף אחד, כאורגניזם אחד שלא חוזר לעפרו, אבל הן חיות דרך הקולקטיב שממשיך את המעגל הגדול של לידה ומוות. האב והאם ממשיכים לחיות דרך הגנום הממשיך להתקיים בצאצאיהם. הדעת היא שחידדה באדם את הרפלקסיה ואת תפיסתו את עצמו כאינדיבידואל, שאין לו תחליף אמיתי או המשך ממשי, גם לא בחיי צאצאיו. קללת המוות היא קללת מודעותו של האדם אל המוות, מודעות שדוחפת אותו להכרת עצמו כאינדבידואל, כבן תמותה.

ומכאן גם מובנת הקללה שנתקללה האדמה יחד עם האדם. הדעת שנתנה באדם גרמה אכן לתחילתו של תהליך אשר הורס את האדמה – את הסביבה טבעית, את כוחה של האדמה – את גאיה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יז-יח). התהליך התרבותי כולו הכרוך ביצירת חקלאות ובהתכסות בלבוש הוא פרי הטעימה מעץ הדעת: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

עץ החיים, אם כן, איננו מסמל את חיי הנצח של האדם כאינדיבידואל, כפי שטעינו לחשוב. עץ החיים מסמל את החיים הכלליים, כפי שהמוות בו מדובר בסיפור הבריאה הוא מותה של הפלנטה, מותה ההדרגתי של המערכת האקולוגית התומכת ביכולתו של האדם לחיות בתוכה. ארורה האדמה – האדמה – ארץ – גם היא הפכה חולה עם פלישתו של רעלן הדעת אל האדם, ממש כפי שאורגניזם הופך לחולה ברגע שנכנס בו נגיף ורק מתחיל להתרבות בתוכו ולשגשג, גם אם בינתיים הכל נראה כשורה.

ההכרח להרחיק את פרי עץ החיים מהשג ידו של האדם הנגוע באשלייתו של עץ הדעת מובן עתה: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". מן הפרספקטיבה של עץ הדעת נראה כי עץ החיים מטרתו לעזור לאינדיבידואל המודע לעצמו להמשיך ולחיות חיי נצח ככזה. אילו היה כך הדבר הרי שממדי האסון היו גדולים אף יותר, שכן אז היה האדם מנצל גם את כוחו של עץ החיים לפי הבנתו, ורותם גם אותו לצרכים האנוכיים, שעתה יש לו את הדעת כיצד להגשימם.

הכרובים השומרים על הדרך

אך כוחו האמיתי של עץ החיים הוא הכח לדעת "לעשות חיים" במובן האמיתי והעמוק של המילה. לעשות חיים –  שלא ייצרו מוות, חיים שבהם האדם לא יתפקד על פני הפלנטה הזו כוירוס, שככל שיתרבה כך יתקרב היום בו ימות האורגניזם שבתוכו הוא חי.

*

ולמרות כל זאת, מסורת הסוד בישראל גורסת לרוב כי הטעימה מעץ הדעת לא היתה טעות. היה זה חטא רק למראית העין, אך באמת באמת הכל היה מתוכנן מתחילה, והנחש המפתה איננו אלא נשמתו הקדושה של המשיח (נחש ומשיח שוים בגימטריה, כידוע), הדוחף את המין האנושי להתפתחות ולצמיחה שהוא ראוי לה. על פי הפשט עץ הדעת היה רעל פסיכולוגי, שהרס לנו את החיים הטובים בגן עדן. אך על פי הסוד היה איזשהו הכרח עמוק דווקא באכילה מעץ הדעת, והיא זו שבסופו של התהליך תאפשר למין האנושי להבין באמת את עומקה של הברכה הטמונה בעץ החיים.

הרבי מאיז'ביץ לימד כי לעתיד לבוא יקרֵא הפסוק בפיסוק שונה: "וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב". סוף פסוק. "וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". לעתיד לבוא יתברר כיצד בסופו של חשבון ספגנו אל תוכנו רק את הצד החיובי של פרי "עץ הדעת טוב", ואילו מן הצד השלילי לא אכלנו באמת, היה זה רק למראית עין של מי שנמצא בתוך ההיסטוריה, אך במבט על, המתנשא מעבר לעידן ועידנים מתגלה האמת הגדולה.

אולם בינתיים אנו נמצאים בתוך תוכה של ההיסטוריה, ומתחילים לחוש היטב כיצד האורגניזם הגדול שבתוכו אנחנו מתרבים הולך וגוסס ומאיים בכך גם על חיינו שלנו. כיצד נמצא את הדרך אל עץ החיים של כללות המערכת האקולוגית לאחר שכבר אכלנו מפריו של עץ הדעת?

על הדרך אל עץ החיים, מספר המקרא, שומרים שני הכרובים כשבידיהם להט החרב המתהפכת: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (שם, ג, כד). כדי להגיע אל עץ החיים יש לעבור את להט החרב המתהפכת של הכרובים. אך כיצד ניתן לחצות את מחסום הכרובים ומהו המפתח להחלצות מאימתה של להט החרב המתהפכת?

לשאלה זו הקדשתי דיון ארוך במאמרי "שניים כרובים"[2] בו בחנתי את משמעותם של הכרובים לאור הספרות המיסטית של היהדות מימי חז"ל ועד הקבלה והחסידות, ואת משמעותה של הסימבוליקה של להט החרב המתהפכת. לא אחזור על הדברים שנאמרו שם. קיצורו של הענין מכל מקום, כרוך ביכולת האישית של כל פרט ושל החברה כולה להגיע לאיזון דינמי בין היסודות הזכריים והנקביים בתודעתם. יש הכרח להעלאת הממד הנשי של ההויה, הקשור גם ב"סוד העיגולים" בקבלה, בתוך כל פרט ובתוך החברה כולה, כך שניתן יהיה לכל אחד לחיות ברצוא-ושוב מהירים בין האיכותיות הנשיות, המעגליות, ובין האיכויות הזכריות קוויות.


[1]  אולם כאשר מקרבים באופן מלאכותי את היכולת לקבלת סיפוק ועונג מעבר לצרכי ההשרדות להשג ידם של בעלי החיים הם מגלים כי גם הם מוכנים להרוס את חייהם על מנת לחיות בעונג… כידוע – עכברי מעבדה שחוברה אלקטרודה אל מרכז הגירוי של תחושת העונג המיני במוחם כך שבכל פעם שילחצו על דוושה כלשהי יזכו לגירוי שכזה, לחצו על הדוושה ללא הרף עד שגוועו ברעב… חסרון ה"דעת" הוא שאיננו מאפשר לעכברים וליתר חברי עולם החי ליצור עולם מלאכותי בו יהיה הכל נוח, זמין ומענג, גם במחיר הרס המערכת הכללית. רק האדם "זכה" לדעת הזו.

[2]  התפרסם בתוך אזרחי וחיותמן "הישן יתחדש והחדש יתקדש", האקדמיה לירושלים, 97.

2 תגובות
  1. Noe Schneider
    Noe Schneider says:

    ואכל וחי לעולם – יש להעיר למה לא חש לצוות להאדם על עץ החיים לבל יקדים ויקח ממנו וחי לעולם קודם שאכל מעץ הדעת. ועוד. אכן להיות שקדם לצוות על עץ הדעת לא חש ה' שהאדם יאכל מעץ החים, בין מצדו בין מצד המסית, כי הוא מושלל מההכרה והידיעה לחפש תחבולות לעלות במרומי הצלחות הגופיות, בין לצד המסית, כי המסית מטבע שלא יסית להאדם על הדבר שיש לו בו הנאה וזכות, ופשיטא שלא יסיתהו לאכול מעץ החיים, ואם היה ה' מצוהו על עץ החיים עם עץ הדעת היה המסית מתגרה בו לאכול מעץ החיים לצד ביטול המצוה… וכאשר אכל מעץ הדעת וישנו בהכרה דבר שיאות לו, נכנס בגדר ספק שמא ישלח ידו לאכול לחיות לעולם, ולחששא זו דבר ה' "הן האדם היה כאחד", פירוש שה' בראו כאחדות א' המוכרח בעולם, שהוא אחדותו ית', והשליטו בתחתונים כאמרו "וירדו" וגו', ויצתה פעולה זו מהאדם לדעת טוב ורע, כי אני ציויתיו לבל יאכל מעץ הדעת, אלא שחטא והשיג הידיעה, ויש לחוש שבאמצעות הידיעה יבחר לאכול מעץ החיים וחי לעולם.

  2. אנדרסון
    אנדרסון says:

    תודה על המאמר.
    אני רק הערה קטנה… המאמר נגוע בדעת, כנראה מחינוך לקוי של המחבר – שמחלות מקורן בחיידקים ווירוסים. אלו מצויים בכל מקום, ולא רק ש"אינם מזיקים בכמויות קטנות" אלא מגלים ככל שחוקרים את הנושא לעומק שיש להם תפקיד חיוני. הדעת גורמת לנו למיין דברים באופן שטחי לטוב ורע – והדוגמאות שהמחבר מביא עדיין נגועות בזה. מחלות נגרמות על ידי אורח חיים שאינו מאוזן ואינו טבעי.
    כל טוב

התגובות סגורות.