מדוע מופיע שמו של מ. גפני על גבי הספר "מי מפחד מלילית?"

מאת אוהד אזרחי – מחבר הספר "מי מפחד מלילית". מאי 2007

את רובו ככולו של הספר "מי מפחד מלילית" כתבתי אני – אוהד אזרחי. מפני מה אם כך מופיע שמו של מ. גפני על כריכת הספר כמחבר שני? זו שאלה טובה, ועכשיו, אחרי שנחשפו לציבור דברים נוראיים ואיומים על דמותו ופעילותו של גפני – הגיע הזמן לנקות את "לילית" משמו שדבק בה ללא צורך.

השתלשלות הדברים כך היתה: אני עסקתי בקבלה מזה שנים. במהלך לימודי נתקלתי בגישה מרתקת ומפתיעה של האר"י ביחס לדמותה של לילית. לילית, שבדרך כלל נחשבה רק כקליפה רעה ונוראה הפכה בכתבי האר"י לדמות בעלת איכות רוחנית גבוהה, הקשורה ללאה אמנו ולעוד דמויות מפתח במקרא. מרגע שגיליתי זאת, ניסיתי להבין זאת. ערכתי מחקר טקסטואלי נרחב, והתחלתי לכתוב חיבור על לילית בקבלת האר"י. כששוחחתי על כך לתומי עם מרדכי גפני, שניהל באותם ימים את מכון מיל"ה בו עבדתי, הוא הציע לי דרך מפתיעה לקריאה בלתי שגרתית בסיפור המקראי של יעקב רחל ולאה – דרך ששפכה אור על הדברים. כשסיפרתי לגפני על כך שאני כותב חיבור תורני על הנושא ואולי אף אפרסם אותו כספר קטן, הוא הציע מייד לשלב בחיבור את הרעיון הגדול שלו על לאה ורחל, ולהוציא את הספר הזה בהוצאה מכובדת תחת השם של שנינו. ההסכם המוצע היה כזה: אני אכתוב את הספר, הוא יעבור עליו, יעיר הערות, אני אשלב את הערותיו בטקסט והוא ידאג לתקציב לצורך הכתיבה וכן לכך שהספר יצא לאור בהוצאה גדולה.

ובאמת כך היה. כשהנוסח הסופי היה מוכן, כתבתי לתומי בהקדמה את העובדה שאני הוא זה שכתבתי את הספר, ושתרומתו של גפני לספר היתה תרומה חשובה של מספר רעיונות מפתח. אבל גפני לא קיבל זאת. הוא לחץ עלי שוב ושוב שאשנה את הדברים. בהתחלה נאבקתי על האמת, ואחר כך נכנעתי והשמטתי את המילים הללו מנוסח ההקדמה. הוא היה חבר שלי ולא רציתי להרוס חברות בגלל פרנציפים של כבוד עצמי . גפני היה מבסוט. הוא הגיש את הספר להוצאת מודן ודאג לפרסומו.

עלי לקחת אחריות בנקודה זו על כך שלא ידעתי באותה נקודה לעמוד על האמת. למרות שהרחתי ריח מסריח בחרתי להתעלם, ועל כך אני משלם כיום.

אבל חברותנו התערערה די בסמוך לכך. משהו באנרגיה של גפני הרגיש לי לא טוב. חשתי בדברים שלא יכולתי להניח עליהם את האצבע. כל כמה שניסיתי להיות חיובי ולא ביקורתי – כי לא היה לי מידע שלילי עליו, רק תחושת בטן של קבס – זה לא הצליח לי. ניסיתי להתחמק ממנו, עד שלבסוף ביקשתי ממנו לנתק את קשרי שיתוף הפעולה בינינו, וכך הלכתי ופתחתי את "קהילת המקום" במצוקי דרגות כ"ישיבאשראם", ללא שיתופו בעניין – דבר שעלה לי בעשרות שיחות שידול מצידו, אך הפעם הייתי נחוש בדעתי לא לתת לו לנגוס בכל מה שאני עושה. היה לי ברור ששותפות איתו תוביל לבליעה תחת שמו המפורסם (באותם ימים עדיין לטובה), ולא רציתי זאת עוד.

כשגפני ראה שאני נחוש בדעתי להקים קהילה יהודית רוחנית אלטרנטיבית בלעדיו, הוא לא המתין הרבה והחליט לעשות בדיוק את אותו הדבר, אבל יותר בגדול. הוא גייס כספים רבים, קנה כישרונות אמיתיים, ואסף קהילה בתל אביב. כך קמה "בית חדש" – קהילה של אנשים נפלאים בהנהגת רב חולה.

יש הרבה דברים שניתן לספר על הדינמיקה הלא בריאה שבה התנהלו הדברים, אך אין לי עניין בכך. מה שחשוב הוא שלמרות שחשתי שמשהו פה מסריח, לא יכולתי להוכיח כלום נגדו, ולכן בסופו של דבר פשוט ניסיתי ככל יכולתי לנתק כל קשר איתו. הדבר עלה לי בבריאות. הוא ניסה לגרור אותי שוב ושוב לחברות, ובעיקר לכך שאכתוב עוד ספרים איתו "ביחד". יש לי תכתובת מיילים ארוכה של ניסיונות נואשים להסביר לו שאני לא מעוניין, בהם הוא מאשים אותי בקנאה, תחרות, וצרות עין, והאמת, היות ולא היו לי ראיות חותכות נגדו – גם אני התחלתי לחשוד בעצמי שמשהו לא בסדר איתי…. כי מה יש לי נגדו?

באפריל 2006 נחשפה דמותו האמיתית של מרדכי גפני. נשים בקהילת בית חדש שנוצלו על ידיו בחשאי ובהשבעות של סודיות, גילו זו את סיפורה של זו, והתלוננו על כך לאנשי עמותת בית חדש ואף למשטרה. העדויות היו מצמררות: ניצול מיני, אינוס, שקרים, סחיטה רגשית, והפחדות היו מנת חלקן של מספר רב של נשים בקהילה. אשתו לשעבר, שנפרדה ממנו כמה חודשים קודם לכן, אך שוכנעה על ידיו לא לספר על גירושיהם (!) כדי לא להזיק לתדמית שלו, כתבה גם היא מכתב המגולל את שקריו, את האלימות שלו כלפיה ואת הבגידות האין סופיות שלו בה. גפני חזר ארצה מנסיעתו לחו"ל, גילה כי הוגשו נגדו תביעות על מעשיו, נפגש עם ערך הדין של העמותה, הודה על מעשיו, טען שהוא חולה ועלה מייד על מטוס חזרה לארה"ב. אילו נשאר פה עוד קצת סביר להניח שהוא היה כיום בכלא.

תואר הרב שלו נשלל ממנו על ידי מורנו הרב רבי זלמן שחטר-שלומי. הוא פוטר מכל מוסדות ההוראה בהם היה לו חלק בארץ ובעולם, ולטענתו הוא הלך לבקש מזור לנפשו בטיפול פסיכולוגי הדוק בארה"ב.

מאנשים העומדים איתו במגע כיום נודע לי לאחרונה, לצערי הרב, כי ככל הנראה אין הוא "מחלים" כלל ועיקר… גפני של שנת 2007 טוען (שוב, כמו תקליט שבור) כי ערכו נגדו קנוניה ושהוא הוא הקרבן האמיתי של רדיפות מצד אנשים המקנאים בו. זה ציער אותי מאד. ציער אותי גם לדעת ששוב יש אנשים טובים שנופלים לרשת המרמה שהוא טווה באומנות. רק אנשים טובים נופלים ברשת זו – בגלל שהם "טובים" כל כך ולא רוצים להאמין ל"לשון הרע" כביכול.

אבל אם נשוב לעניני לילית: כאמור, כתיבת הספר כולו נעשתה על ידי. ראוי היה שאכתוב את שמי כמחבר, ושאודה לגפני על תרומתו הגדולה לספר, אך כאמור נכנעתי ללחציו. לימים נודע לי כי גם הרעיון הגדול ביותר שלו בספר הזה – הבנת היחסים בין לאה רחל ויעקב – איננו רעיון שלו כלל! גם אותו הוא שמע ככל הנראה ממלומד אמריקאי, העוסק בביבליודרמה, וכדרכו של גפני – קלט מהר את הרעיון, חפן אותו, והפך אותו ל"שלו". כך מכר לי גפני רעיון של מישהו אחר כאילו זו תובנה עמוקה שלו, אותה גילה דרך מחקריו במקרא, וכתוצאה מכך זכה להיות מוזכר כמחבר הספר הזה, יחד איתי. טעות מרה שלי – אבל מטעויות לומדים.

מה שחשוב הוא שהספר הוא ספר טוב. יש בו תובנות עמוקות ורציניות שיכולות לשנות לטובה כמה תפיסות המושרשות עמוק בציבור על מהותה של האישה ועל מיניותה, כמו גם על תפיסת הקבלה את סודות המין והאהבה.

כמה חבל לי שגפני לא יישם את מה שעליו דיברנו בספר. לא רק שהוא לא יישם זאת – הוא פעל הפוך לחלוטין לכך. במקום לכבד את מיניותה של האישה ולהוקיר אותה כמדרגה רוחנית גבוהה ומקודשת הוא ניצל ורמס אותה בכוח סמכותו וגרם לנזק נפשי אדיר למספר נשים שבטחו בו.

אני מאחל לו רפואה שלימה. מאחל לעולם הרוחני שלא יפול שוב פעם בפח של "מורים" בעלי כריזמה שאין לה כיסוי. מאחל ליהדות ריפוי בכל התחום של האהבה הזקוק לכל כך הרבה תיקון וחמלה, ומאחל ללילית ששמה לא יוכתם (שוב…) בכתמי הבורות של גבר שלא ידע כיצד לאהוב.

אוהד אזרחי.

מאי, 2007.

1 הגב
  1. תמר פלג
    תמר פלג says:

    תודה רבה לך אוהד על ששפכת אור על הדברים בצורה מכובדת, מי ייתן וירבו אנשים כמותך שיידעו להודות בטעותם בפומבי ולעזור לנו לאמץ את הגישה של ״בוא נלמד מהטעות״. והלוואי ש״ שמירת לשון הרע״ לא תהפוך לאליל שבצילו יחסו אנשים שראוי שמעשיהם יוצאו לאור.

    שמו של המלומד האמריקאי שהזכרת הוא ד״ר פיטר פיצלה, מורי וידידי, ומן הראוי שיוכר על תרומתו בשמו.

התגובות סגורות.