חלומות יעקב – המפגש עם ה"צל". מתוך ספרו של ד"ר מיכה אנקורי "דברי חלומות"

זהו הפרק העשירי מתוך ספרו של ד"ר מיכה אנקורי "דברי חלומות", שיצא בהוצאת דופן. להזמנת הספר – שלחו אלינו מייל kabalove@gmail.com

זהו ספר קטן ,א מלא תובנות ומידע חשוב. מומלץ לכל מי שעולמו הפנימי  מהווה עבורו מושא להעמקה.

10. חלומות יעקב – מפגש עם הצל

מסע בין חלומות. אגדות הן חלומות. תאומים – שתי             פניו של אדם. וייאבק איש עמו. סולם מוצב ארצה. צל – הקשר אל האחר

המסע שיעקב ערך לחרן נמצא במרכזו של קובץ הסיפורים הקשור ביעקב, והוא פרוש על הפָּרשות: תולדות, ויצא, וישלח. המסע הזה, אשר נמשך לדעת המפרשים כעשרים-ואחת שנים, מתחיל בארץ כנען ומסתיים בכנען, ועניינו המוצהר הוא הבריחה מעֵשָו: "ויגד לרבקה… ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (בראשית כ"ז, 42). המסע מסתיים בסיפור מעבר נחל יבוק ובפגישה של יעקב עם עשו.

מסע מעגלי, המתחיל בבריחה ומסתיים בפגישה, מכיל את כל הסממנים הסמליים של מסע פנימי, מסע רוחני. יעקב בורח מזרחה, אל ארץ המקור – חרן. הוא עוזב את אביו ואת אמו, יוצא לדרך לבדו וחוזר לארצו שבע מעשים וניסיונות. זה "מסע הגיבור" הידוע ממיתוסים ומאגדות רבים, ונבקש להבינו בתור שכזה.

אין ספק שעניינו של התנ"ך אינו בסיפור רצף המאורעות ההיסטוריים, ועל כן זכו סיפורי האבות, ובכללם סיפור מסעו של יעקב, לפרשנויות רבות. אנו נתייחס למסע כולו בכלים סמליים. אנו נניח שספר בראשית "חולם" את סיפור האגדה הזה. מדובר כאן בתהליך שעובר אבי האומה, ואשר משמעותו מעידה על ייעודו, על דרכו ועל שליחותו של העם, אשר יעקב מסמל אותו יותר מכל דמות אחרת. יעקב הוא הארכיטיפ המרכזי של עם ישראל, ומהותו הארכיטיפית מתגבשת במסע הזה.

המסע נערך בין שני חלומות: חלום הסולם, אשר יעקב חולם בצאתו מן הארץ; ומעבר נחל יבוק, אשר אינו מפורש במקרא כחלום, אך מקובל על רבים מן החוקרים – ראשונים כאחרונים – כחלום, והוא מופיע ערב כניסתו של יעקב לארץ ישראל בשובו מחרן. בחלומות הללו, שמהווים מסגרת לסיפור כולו, נראה מפתח להבנת הפרשה כולה.

DH_Front_Cover

סיפורנו מתחיל בלידתו של יעקב. לידה שלא כדרך הטבע היא מן המאפיינים של גיבורי אגדות העם. לידתו הפלאית של הגיבור מעידה על היותו סמל ועל כך שלידתו אינה עניין ביולוגי גרידא, ומשמעותה אינה מובנת כדרך שמובנים לנו תהליכי הטבע.

אף תאוריה פסיכולוגית עדיין לא הבהירה כיצד מתוך ההוויה הנפשית הלא מודעת, הדיפוזית, הבלתי מאובחנת, נוצר גרעין מוצק של מודעות, שהוא יסוד ההכרה הכלולה במושג "אני". יצירה פלאית זו מסומלת בלידתו העל-טבעית של הגיבור. אם כן, בגיבור האגדה נראה את התגלמות ה"אני", ובמסעו נראה את התפתחות ה"אני", שהיא בעצם התפתחות האישיות. ברבים מחלומותינו נוכל לראות תבניות התואמות את תבניות אגדות העם, וכמה מן החוקרים אף סוברים שאגדות העם מקורן בחלומות, אשר במסירתן מדור לדור הפכו לנכסי-צאן-ברזל של התרבות. בטיפול, כשהמטפל מסב את תשומת לב המטופל להקבלות שבין חלומו למוטיבים ידועים מאגדות עם, מקבלת חוויית החלום מטען רגשי מיוחד בעל ערך רב לתהליך הטיפול. המטופל מקבל לגיטימציה לתהליכים שהוא עובר ממקור בלתי צפוי. הוא חווה את עצמו נוטל חלק במגמות היפתחות והתפתחות שפועמות בו בתוקף ייעוד שמקורו בטבע האדם.

בסיפור לידתו של יעקב מביא לנו המקרא בתמציתיות, בפסוקים אחדים, את מהותו של גיבור הסיפור ואת משמעות דרכו העתידית המתפרשת במסע:

וַיִּמְלְאו יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵעָר וַיִּקְרְאו שְמוֹ עֵשָו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָו וַיִּקְרָא שְמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִשִּים שָנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. וַיִּגְדְּלו הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָו אִיש יֹדֵעַ צַיִד אִיש שָדֶה וְיַעֲקֹב אִיש תָּם ישֵב אֹהָלִים.

(בראשית כ"ה, 27-23)

פסוקים אחדים אלה מרמזים על כך שגורל שני הנערים אחד הוא, ובעצם הם שתי פניה של דמות אחת; וכפי שנראה להלן: מהותם הניגודית של שני האחים וגורלה של ניגודיות זו הם עניינו העיקרי של המסע. בתיאור אופיים של שני הנערים, כפי שהוא מופיע בפסוק רב-המשמעות שבסוף הקטע, רואים את מה שקרוי בפסיכולוגיה שתי העמדות הבסיסיות בנפש האדם: העמדה האקסטרוורטית והעמדה האינטרוברטית. עֵשָו מסמל את היציאה החוצה, את האקסטרוורטיות ("איש שדה"), ויעקב מסמל את הפנייה פנימה, את האינטרוברטיות ("יושב אוהלים").

שתי העמדות הללו מאפיינות אנשים שונים, אך הן גם עמדות פנימיות בנפשו של כל אדם, ובלא דו-שיח בין שתי עמדות אלו נועד היחיד לניתוק פנימי ולפיתוח אישיות חד-צדדית ורדודה. לפיכך הגדרת שתי הפנים של הדמות הדואלית, יעקב-עשו, מזמינה ייסוד דו-שיח בין שתי הדמויות, ואכן, זה עניינו של המסע כפי שנראה להלן.

כמה מן המפרשים המסורתיים שמו לב לעובדה ששתי המילים: "ברכה" ו"בכֹרה" מלוות את סיפורנו לכל אורכו. יעקב גונב מעשו את הבכורה, גונב את הברכה, וגנבות אלו הן העילה המוצהרת למסע. בפסוק שבו קושר עשו את שני העניינים הללו, הוא אף קושר אותם לסיפור הלידה: "ויאמר (עשו) הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים. את בכרתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי" (בראשית כ"ז, 26).

יעקב יוצא למסעו-בריחתו מעשו, ושתי מילים אלו מלוות אותו בכל המסע. יעקב מבקש להתרחק מאחיו ומן הזיכרונות הקשורים בו, אך המילים הללו, כפי שנראה להלן, אינן מרפות ממנו ושמות לאל את ניסיונותיו להדחיק את הזיכרונות.

נדחה מעט את העיסוק בחלום הראשון, חלום הסולם, אשר משמעותו העמוקה מחייבת את הבנת המסע כולו, ונצא עם הגיבור לדרך.

היות שהסיפור ידוע לכול, נחסוך מן הקורא את הפרטים הרבים ונתרכז בפסוקים החושפים את המשמעויות הסמליות של המסע.

המפרשים המסורתיים, אשר דקויות דקדוק הכתוב לא נסתרו מעיניהם הבוחנות, שמו לב לעובדה סמויה אך חריגה. בפסוק שבו מתוארת אכזבתו של יעקב, משגילה את מעשה התרמית של לבן, נאמר כך: "ויהי בבוקר והנה היא לאה, ויאמר אל לבן: מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני? ויאמר לבן: לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (בראשית כ"ט, 25).

והקשו המפרשים: מדוע נזקק לבן למילים "צעירה" ו"בכירה", ואילו במקומות אחרים בפרשה משתמש הכתוב במילים "קטנה" ו"גדולה"? (ואכן נאמר: "וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", וכן: "ברחל בתך הקטנה"). שוב אנו פוגשים באותו עניין שיעקב מבקש לשכוח. דברי לבן רומזים ליעקב על עניין הבכורה, כאילו ביקש לבן לומר: מי אתה שתלמדני מוסר בעניין החלפת בכור בצעיר? ועוד שמו לב המפרשים להערה: "לא יעשה כן במקומנו", והרי בתרבויות הקדומות לא היה נהוג להשיא את הבת הצעירה לפני הבכירה, ולמה אפוא מדגיש לבן "במקומנו"? אלא שביקש לבן לומר ליעקב:

אצלנו אין נוהגים כך, אולי אצלכם מוכר מנהג זה של החלפת בכור בצעיר…

אנו רואים שצמד המילים בכרה וברכה מלווה את יעקב בדרכו, והן מזכירות לו את העניינים הכאובים שביקש להתרחק מהם. הכתוב מלמד אותנו שגם אם נברח מעשו בשר ודם, לא נצליח לברוח מן ה"עשוויות" שבנו. לכאורה מבקש יעקב להציל את נפשו מרודפו, מאותו גבר אדמוני ואלים, אבל עשו מסמל את הארצי ואת היצרי המצויים בו, בתוככי נפשו,, ומאלה לא יוכל לברוח. הרי יעקב הוא העוקב, הוא הגונב, ועל כן בבריחתו מעשו – מעצמו הוא בורח, והאגדה שבה ומחייבת אותו להתייצב מול היבטים אלה באופיו ולהתעמת איתם. לזה לא היה יעקב מוכן. הוא היה נער תלותי, המבצע שוב ושוב את מצוות אמו: "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך" (בראשית כ"ז, 8). כדי שיוכל לעמוד במשימה – המפגש עם עשו – היה עליו לעבור את המסע, מסע התבגרותו.

המסע הוא הכשרת יעקב למפגש עם ה"עשוויות", ובראש ובראשונה עם העשוויות שבו. במונחים פסיכולוגיים נאמר שמשמעות המסע מתבארת כאן כמסע שעניינו מפגש עם ה"צל". הצל שבנו הוא הצד האפל, היצרי, שקשה לנו להשלים עמו אבל איננו יכולים להיפטר ממנו – כפי שאין להיפטר מצל. יתר על כן, מתברר שלצל יש תפקידים חשובים ביותר בהתפתחותו הנפשית של האדם וביכולתו להכיל ניגודים. במהלך מסע זה הופך יעקב מנער תלותי לאיש הנאבק על זכויותיו, והמאבק הופך לאחד ממאפייניו (וממילא לאחד מן המאפיינים של העם שהוא אביו).

יעקב הנער, בן טיפוחיה של אמו, יצא לבדו לדרך ועבר תלאות וייסורים. במסעו מזרחה לחרן הוא מממש את אחד מן הסמלים המאפיינים את גיבורי האגדות – הוא הולך בעקבות מסעה הלילי של השמש: תנועתה הגלויה של השמש היא אמנם מערבה, אך על-פי התפישה המיתית, מסעה המעניין יותר הוא זה שמתקיים בלילה; המסע מזרחה במעמקי הים, מסע שעתיד להוליד למחרת את השמש הצעירה-החדשה.

במסעו לחרן הוא מתנסה במאבקים ובפגיעות, הוא מרומה ולומד לרמות, הוא מאשים ונאשם: "ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי כשבויות חרב…" (בראשית ל"א, 26). מההתנסות ב"עשוויות" שבו הוא מכין עצמו לפגישה הבלתי נמנעת עם עשו. עתה מתרחשת הדרמה הגדולה, שכל המסע הוליך אליה. ערב פגישתו עם עשו עולים בו כל הפחדים הקשורים בפרשיות העבר: "וישובו המלאכים אל יעקב לאמור באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו. וירא יעקב מאד ויצר לו…". (בראשית ל"ב, 7).

למקרא הפסוקים מתעוררת תמיהה על העצמתם הלא מובנת של פחדי יעקב: וכי זוכר לו עשו את מעשי הנערות לאחר שעברה תקופה כה ארוכה, תקופה שבה עשה עשו חיל רב בארץ מגוריו? ואכן דרשו על פסוק זה: "וירא ויצר לו: וירא – מעשו, ויצר לו – מיצרו". מעניין פירוש זה של המדרש הקושר את הפחד לשתי פניו של סמל הצל: עשו כמסמל חיצוני, ויצרו כצל פנימי.

לקראת שיא הפרשה נקטע הסיפור, ויש תיאור שכביכול אין לו כל שייכות למהלך המאורעות – סיפור מעבר נחל יבוק. וכדרכם של סיפורי אגב הפולשים אל רצף המאורעות, בסיפור זה מקופלים בשפת סמלים מוצפנת כל ענייני הפרשה:

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוא וַיִּקַּח אֶת שְתֵּי נָשָיו וְאֶת שְתֵּי שִפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶר לוֹ. וַיִּוָתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִיש עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִמְךָ כִּי אִם יִשְרָאֵל כִּי שָרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִים וַתּוכָל. וַיִּשְאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְאַל לִשְמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָם. … וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּמֶש כַּאֲשֶר עָבַר אֶת פְּנואֵל וְהוא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

(בראשית ל"ב, 29-23)

המפתח להבנת סיפור-חלום זה הוא כמובן דמותו של ה"איש" שעמו נאבק יעקב, אשר בסוף החלום נרמז שהוא דמות אלוהית. מדרש קדום (בראשית רבה) מנמק את הטענה שה"איש" היה שליחו של עשו. אם נלך בעקבות פרשנות זו, יתבאר לנו החלום כולו, ונוכל למצוא בו את פניה הרבות של הדילמה המטרידה את יעקב באותו הלילה, הקשורה בפרשת יחסיו עם אחיו. "ויגע בכף ירכו" הוא סמל ליחסיו עם עשו, המסומלים בעקב הרגל, כנאמר: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים". החל מסיפור לידתו נקשרים יעקב ועשו בסמל העקב, והשם יעקב מתפרש כעדות לסיפור לידתו וכעדות למעשיו הפתלתלים בילדותו, ובהם גנבת הבכורה. בהמשך חוזר החלום גם אל פרשת הברכה: "ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני…" אנו רואים שהעניין המטריד מן העבר שב ועולה בחלום ערב פגישתו עם עשו: הוא מבקש לקבל את הברכה, והפעם בדין – וממקורה האלוהי.

נשאלת השאלה מדוע עולים כל העניינים הללו בחלום, שהרי הפסיכולוגיה טוענת שבחלומות יופיעו רק דברים שאין ההכרה יודעת עליהם. ואכן, לכל אורך הפרשה מובעים פחדיו של יעקב – "ירא אני אותו פן יבוא והכני אם על בנים" (בראשית ל"ב, 11) – אך בשום מקום איננו מוצאים אזכור לסיבת הפחדים. יעקב אינו מזכיר ולו ברמז מדוע הוא פוחד מעשו. בא החלום, מעלה את המודחק ומציבו מול פני החולם.

המלאך שואל את יעקב לשמו, והקשו המפרשים: וכי המלאך אינו יודע עם מי יש לו עסק? ועונים המפרשים: כדי לחייב את יעקב לומר "יעקב", ובכך להעלות ולגלות את כל פרשת יחסיו עם עשו. משהתקיים המפגש הפנימי עם המאשים ועם האשמה, ומשקיבל יעקב את הברכה ממקורה, משחרר אותו המלאך מעברו האפל במעשה הסמלי של החלפת שמו: "לא יעקב ייקרא שמך כי אם ישראל…"

עתה עלינו לשאול האם הייתה השפעה כלשהי לאירועי הלילה על אישיותו של יעקב, על דרכו ועל יחסיו עם אחיו. בהמשך מתוארת הפגישה, וכבר עמדו על כך שאין בתנ"ך עוד פגישה "פגישתית" כל-כך כמו זו: "וישתחו ארצה שבע פעמים … וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו". (בראשית ל"ג, 4). ריבוי הכינויים טעוני הרגש מעיד על כך שיעקב אכן נפגש כאן עם עשו ועם כל אשר הוא מסמל עבורו, ולכך הכין אותו החלום.

בהמשך מפציר יעקב בעשו לקבל את המנחות אשר שלח לו, ואין להתפלא על כך שעשו איננו מבין מדוע שולח לו אחיו מנחות, שהרי את אחיו האהוב מבקש הוא לראות, ולא את פחדיו ואת ניסיונות הכפרה עליהם: "ויאמר עשו יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך".

ויעקב שב ומפציר: "אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי… קח נא את ברכתי אשר הֻבאת לך…". פתאום, בתוך דברי ההפצרה והחנופה מוחלפת המילה "מנחתי", המשמשת בכל הפרשה לתיאור המתנות, במילה "ברכתי", אשר מובנה אף הוא מתנה, אך היא נושאת מובן נוסף: פליטת הפה הממירה "מנחה" ב"ברכה" מסגירה את רגשות הבושה והאשם המציפים את יעקב, ועתה, לאחר שקיבל את המתנה ממקורה, מבקשת נפשו להחזיר את הברכה לבעליה: אכן זו הברכה "אשר הֻבאת לך", לעשו, עשרים-ואחת שנים קודם לכן – ועתה נסגר המעגל.

נותר עוד לפרש את החלום הראשון, חלום הסולם, ולראות כיצד מצויה בו תכנית המסע. במסע, שעניינו פגישת יעקב עם אחיו התאום – איש השדה, איש הארץ – נפגשים הקטבים הגדולים שראשית תיאורם בסיפורי האבות הקודמים. משולש האבות בנוי כך שיעקב הוא מיזוגם של שני הראשונים. אברהם הוא הרוחניות הטהורה. הוא מוותר על כל אשר לו כאשר מקבל עליו את "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ ומִמּוֹלַדְתְּךָ ומִבֵּית אָבִיךָ" תמורת ההבטחה "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ", וגם את זרעו הוא מוכן להפסיד בעקדה. מולו יצחק איש האדמה, אשר הִרבה לחפור בארות ולא עזב את הארץ מעולם. שליחותו של יעקב וייעודו מבוטאים בחיבור של אברהם השמימי עם יצחק הארצי, חיבור המתואר בדרך סמלית בחלום הסולם: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשוֹ מַגִּיעַ הַשָּמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כ"ח, 21). בהתחברותו עם הארציות שבו, עם עשו, במהלך המסע, מגשים יעקב את התכנית הגדולה המתוארת בחלום הסולם.

מן הפרשה הזאת יוצא יעקב פגוע, צולע על ירכו, אך פגימותו היא שלמותו: הוא פגש בעשו, בצל שלו, והחזיר אותו לעצמו כחלק מזהותו. הוא אינו מושלם וטהור עוד כפי שחשבה אמו, אך עתה הוא "שלם מכל צדדיו" כפי שאומר עליו ספר הזוהר. המסע מסתיים במילים: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָלֵם עִיר שְכֶם" (בראשית ל"ג, 18).

יעקב הוא הארכיטיפ הלאומי שלנו. אין הוא ארכיטיפ של מושלמות ושל טוהר, אלא של שלמות רבת-פנים, המכילה טוב ורע, שמים וארץ, רוחניות וגשמיות, ואין ראוי יותר מארכיטיפ זה לסמל את הדרך ואת הייעוד שהמקרא מועיד לעם ישראל – גבור צולע על ירכו – ואף יש בכך תשובה לכמה פרשנויות בנות-זמננו בדבר היחסים שראוי לעם ישראל לבנות עם העמים סביבו.

1 הגב
  1. רפיק ידידיה
    רפיק ידידיה says:

    מיכה יקר,
    כרגיל המצאת לי אוצר גדול.
    שהיה צפון קרוב קרוב. איזה יופי. כמה סימבוליסטיקה בדמותו של יעקב.
    איזה גבר מופנם-מוחצן, פחדן-אמיץ, יושב אוהלים-יצרי וחרמן ולו ארבע נשים ו (כמה ילדים אני פתאום לא זוכר. עם דינה 13?)
    אני קונה את הספר!
    חיבוק אמיץ,
    ידידיה

התגובות סגורות.