חתונה בחצר המוות

ריטריט עמוק נוסף במחנות ההשמדה אושוויץ בירקנאו הגיע לסיומו. 2013 זו השנה ה 12 שאני מבלה שבוע שלם מחיי בריטריט הזה. זו עבודה שאני וכל הצוות הבין לאומי הרחב עושים בהתנדבות כל שנה בנובמבר, בפולין.

השנה קרה שם משהו שלא קרה עד כה, ועל כך כתבתי את הדברים הבאים:

photo bt Andrje Krayevsky

photo bt Andrje Krayevsky

… יש פה בבירקנאו חצר מסוימת שנשים נזרקו בה ללא אוכל ללא מים וללא מחסה ברגע שלא יכלו יותר לעבוד, והפכו ל"חסרות תועלת" עבור הנאצים. הן הושלכו לשם ושהו בחצר הזו כמה ימים, עד שמתו מרעב, מצמא, ממחלות, מקור, או – כשתאי הגזים היו פנויים – הן נשלחו לשם בקבוצה גדולה.
זה מקום מחריד.
כל שנה אנחנו מתפללים שם.
הפעם הצעתי שרק הנשים ילכו לאותה חצר, ובאותו זמן הגברים ילכו לצריף ולחצר מקבילים, שהיו מיועד לגברים, לא רחוק משם. הצעתי התקבלה על צוות הריטריט, וכך נעשה.

ישבתי עם כל הגברים של הריטריט בצריף עונשין, שהיה מיועד לגברים בלבד, ודיברנו על איך זה מרגיש להיות אסיר, גבר, בקרב גברים בלבד במחנה. נוצר מעגל שיחה מאד מעניין. מעגל מאד שונה מזה שאני רגיל אליו במעגלי הגברים אותם אני מקיים בשנים האחרונות בארץ ובעולם. הגברים ממעגלי הגברים בחרו לעזוב את נשותיהם לרגע ולבוא לקבוצת גברים. מבחינתם זו חגיגה של גבריות מרעננת, להיות רגע בחברת בני מינם בלבד, ללא מה שנוכחותן של נשים גורמת להם להרגיש. אבל המחשבה על צריף של גברים שבעל כרחם נותקו מאהובותיהם, מאמותיהם, ומבנותיהם לא יכלו להגן עליהן, ועכשיו הם יושבים יחדיו בצריף עונשין, או עובדים עד מוות בעבודות כפיה יצרה מעגל עם הרגשות שונות מאד. תחושות של אפסות גדולה. של סירוס. של אבדן המשמעות של להיות גבר, תחושה שנוספת על אבדן השם, הלבוש הרכוש והחירות שכבר נלקחו מהם קודם. כאילו קילפו מהאנשים הללו הכל, אפילו את היחוד של להיות גבר, שלרבים מהם נתפס רק כשהם בחבורה מעורבת ובחברת נשים.
התחושה של גבר שנאלץ להיות עבד של רוצחי משפחתו היא איומה ונוראה. אחרי ששוחחנו, שרתי שיר אהבה לנשים ("בך אמצא מקלט אמצא מנוחתי, אבוא אליך ממסע שאת נפשי ניסה.."). וקרישנא דאס, שהיה גם הוא בין באי הריטריט, שר מנטרה הינדית המוקדשת לנשיות. איש אחד התפוצץ בזעם על שאנחנו יושבים ושרים במקום הנורא הזה. זה בסדר כמובן שהוא התפוצץ. זה מותר ומובן בריטריט הזה, שמעלה הרבה רגשות לאנשים רבים.

אחר כך דיברתי על המלחמה הנטושה בין המינים, המלחמה שיוצרת מלחמות גדולות בעולם אבל עליה עצמה לא מדברים כלל. רושי ברני גלסמן, שיזם את הריטריט הזה ועומד בראשו כבר 18 שנים, דיבר על זה שלא רק סבל ודיכאון היו פה, אלא גם הומור, וגם שמחה וגם אחוות חברים וגם ריקודים – כי יהודים רוקדים ופולנים רוקדים ורוסים רוקדים וצוענים רוקדים…

Berny Glasman

Berny Glasman

ברני המשיך וסיפר את הסיפור ששמע מרבי שלמה קרליבך, על הזוג המאוהב שרצה להתחתן בקרקוב אך הנאצים הגיעו בדיוק ביום חתונתם והם לא הספיקו להנשא זה לזו. שניהם הגיעו לאושוויץ ושניהם שרדו עד השחרור. כשהגיעו למקלט, לאחר השחרור, פתאום היו שם מראות על הקיר, והם יכלו לראות את עצמם לראשונה מזה זמן רב במראה. האישה נבהלה ואמרה: אני כל כך מכוערת! חסרות לי שיניים ואין לי שיער ואני נראית זוועה, איך אתה יכול בכלל לאהוב אותי? והגבר אמר לה: את הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי. כל הימים והלילות הארוכים במחנה ראיתי אותך לנגד עיני וזה נתן לי כח לחיות. אבל כשהוא ראה את עצמו במראה גם הוא נבהל, ואמר: אני נראה זוועה! הלסת שלי שבורה, הפנים שלי לגמרי עקומים, כולי צלקות.. איך את יכולה בכלל להסתכל עלי? והיא אמרה לו: אתה הדבר היפה ביותר שראיתי מימי! כל הימים והלילות במחנה ראיתי אותך לנגד עיני וזה נתן לי כח לחיות…. הם התחתנו לאחר השחרור ועברו לגור בניו יורק. סיפור אמיתי.

בעקבות הסיפור ניגנתי את "ניגון קראקוב", והקמתי את כל הגברים לרקוד כמו חסידים במעגל בתוך הצריף. רקדנו במעגל, אוחזים זה בכתפו של זה, ונעים יחד, לאט, פנימה והחוצה, וקדימה.
ואז אמרנו: בואו ונלך אל הנשים! אתגרתי את הגברים לבוא אל המפגש עם הנשים ממקום אחר. לא מהמקום הרגיל, שיוצר מלחמה בין המינים ודיכוי נשים, אלא ממקום פשוט אחר… חדש, שונה, מכבד..
הלכנו יחד אל החצר בה היו הנשים, כשהגיטרה תלויה לי על הכתף ואנחנו ממשיכים כל הדרך לשיר בעדינות את ניגון קרקוב. רק מעט גברים הצטרפו אלי. (הרוב חשבו שהנשים כבר לא שם ויצאו מהמחנה לאכול מרק).
כשהגענו לשער חצר המוות נעצרתי לרגע, והתחלתי מחדש לנגן ולשיר אט אט את ניגון קרקוב. הפעם בכוונה מיוחדת לכבוד הנשים. ראיתי איך ניצתה אש של תקוה ושמחה בלב הנשים שהיו שם בחצר. נכנסנו והמשכנו לשיר, וכך נוצר ריקוד עדין ומיוחד מאד של הגברים והנשים יחד (אחר כך אמרה לי אחת הנשים, שלמרות שהיא בכלל אישה הנשואה לאישה כבר 17 שנים, בכל זאת, האופן בו הופענו בחצר היה נראה לי כאילו הגיעו חבורה של אבירים על סוסים לבנים ממש).

Dawn at the Ceremony

Dawn at the Ceremony

את אישתי האהובה לא ראיתי בחצר, אבל ידעתי שהיא תשמע את השירה ותגיע.. ואכן היא הופיעה אחרי דקות מספר ממעמקי הצריף. ראיתי את החן והחסד שנשפכו על פניה למשמע הניגון והנוכחות הגברית שלנו שם. משהו היה נכון במפגש הזה. היה בו משהו מנחם ברובד מאד עמוק.

ואז פתאום זוג אוהבים מהחבורה של הריטריט, זוג מבוסטון, שעמד להתחתן בעוד שבועיים החליטו פתאום שהם רוצים להתחתן עכשיו, פה, והם שואלים אותי אם אני יכול לחתן אותם פה, על המקום..

אני בודק אם הם רציניים, ומסתבר שכן. שניהם בגילאי החמישים והיא בת לניצולת אושוויץ. אמא שלה היתה כאן במחנה, והיא רוצה להתחתן פה ועכשיו.

וכך יצא שהצעיף של אהובתי הפך להיות חופה.
חיתנתי אותם על פי החוקים של דת האהבה, שיש לה רק שלושה "כללים" אהבה, כבוד ואמת (כנות). את טקס החתונה הזה ערכנו אישתי דון ואני ביחד, כדי שיהיה נערך על ידי כהן וכהנת יחדיו, ולא רק על ידי גבר.
במהלך הטקס שרנו שירים של אהבה, שהיא ראשית כל דבר, במקום הכי חשוך בעולם בערך. במקום בו ניסו להרוג את האהבה ואת צלם אלהים שבאדם – שם שרנו יחד – גרמניות ופולניות ויהודיות וכמה גברים מכל מיני מקומות בעולם את השיר.. בטקס ברית הנישואין, וערכנו חופה מופלאה לזוג אוהב.

לא היתה לחתן טבעת לתת לכלתו, אז הוא נתן לה את צרור המפתחות שלו "המפתחות להכל – כולל ללבי", והיא מצידה נתנה לו צדף.
חתונה כזו לא עשיתי מעולם.
זה היה מיתי ממש. בדיעבד מסתבר שהגברים באו עם החתן לקראת הכלה בתהלוכה של שירה, למרות שהחתן עוד לא ידע שהוא חתן והכלה עוד לא ידעה שהיא כלה…
הגברים באו ממעגל גברים, שהחליט להתגבר על המסכנות, ולרקוד למרות הכל ואז – – ללכת לקראת הנשים ממקום חדש, פתוח, מכבד ואוהב… וכך היה. הנשים קבלו אותנו כמו אדמה צמאה שמקבלת מים זכים ממש, ואז באופן טבעי ומיתי לחלוטין נוצר "הזיווג הקדוש" שהתגשם בדמות חתונה ספונטנית אבל אמתית לגמרי, כשלבבות של כולם רוטטים מיחודו של המעמד והמקום והזמן.

החתן והכלה, מתחת לצעיף של דון בתור חופה

החתן והכלה, מתחת לצעיף של דון בתור חופה

אחר כך התברר עוד קטע מופלא בסיפור: אמא של הכלה היתה באושוויץ עם חברה שלה. כשהכלה נולדה, האם היתה חולה והחברה טיפלה בתינוקת במשך כמה שבועות. לחברה נולדה בת גם כן. הבנות היו בקשר בילדותן, והתראו לאחרונה כשהיו בגיל 12. מאז לא ראו זו את זו ולא עמדו בקשר. אבל מסתבר ששתיהן נרשמו לריטריט השנה מבלי לדעת האחת על רעותה. הן נפגשו פה, באושוויץ ומייד זיהו זו את זו, אחר בערך 40 שנה.

מסתבר, כך אמר לי החתן אחר כך, שמישהו דאג לשלוח גם הזמנות לחתונה מבעוד מועד.

כל זה קרה היום. יום חמישי ד' כסלו, 7 לנובמבר, כאן באושוויץ, אשר נקראה בפי היהודים לפני
הכיבוש הגרמני "אושפיצין". (התמונות בצד הן מתוך טקס החופה עצמו)

העלתי לפייסבוק שני קטעי וידאו בהם צילמתי את קרישנא-דאס ידידי שר. האחד הוא שירה לאם הגדולה, על רצפת הצריף בו נכלאו ילדים. אחת הניצולות היתה עמנו שם. אישה פולניה מקסימה שגרה בצריף הזה ממש כילדה. "להיות אדיבים, כלפי עצמנו וכלפי הזולת" היתה תשובתה לשאלה ששאל אותה מישהו במה היא מאמינה אחרי כל הנוראות הזו שהיא חוותה כילדה…

הוידאו השני הוא של קרישנא-דאס שר את המנטרה הבודהיסטית שנקראת Gate of Sweet Nectar שהיא מנטרת היסוד של מסדר ה-Zen Peacemakers  אותו הקים רושי ברני גלסמן.

בשנה הבאה יתקיים הריטריט בשבוע השני של נובמבר. אני מאד מאד ממליץ לכל אדם לבוא לריטריט הזה, לפחות פעם אחת.

פרטים והרשמה לריטריט בשנה הבאה (ההרשמה החלה כבר) באתר של הזן פיסמייקרז, כאן.

 וחשוב לציין: זהו לא ריטריט יהודי על השואה. זהו ריטריט בינלאומי אליו מגיעים גרמנים (נכדי נאצים כבר היו איתנו לא פעם), פולנים, הולנדים, אמריקאים, בריטים, ישראלים, בלגים ובשנים האחרונות גם פלסטינים! זהו ריטריט על האנושות. על מה זה להיות אדם? על מה אנחנו מסוגלים לעשות לעצמנו. על יחסי קרבן-תוקפן ועוד ועוד. ובעיקר זהו מקום להקשבה עמוקה, לעצמנו, לדממת המחנה וזה לזה.